אם צריכים לבחור את השנה הכי אפלה בקריירה של ניל יאנג, מיד הייתי מצביע על 1973. ההתחלה של תקופת ה-Ditch Trilogy והשנה שנפתחה עם הצלקות הנפשיות של ניל מיד אחרי המוות של דני וויטן בסוף 72. עם ההופעות ברבע הראשון של השנה שהניבו את האלבום Time Fades Away ויותר ספציפית הקיץ של אותה שנה. עם המוות הנוסף של ברוס בארי בחודש יוני וההקלטות של האלבום הכי אפל וסטונרי בקריירה של יאנג – Tonight’s The Night.
השנה הזו נפתחה עם המון אלבומים של מוזיקאיות מוכשרות. אז הנה עוד שניים טריים שלא יוצאים לי מהאוזן לאחרונה, של שני קולות נשיים אדירים. אחריהם ימי הולדת עגולים לשני צמדים שהיו פעם נפלאים.
Erika Wennerstrom – Sweet Unknown
מאוד התלהבתי כשבשנה שעברה אריקה וונרסטרום הודיעה שהיא עובדת על אלבום סולו. אריקה מתפקדת שנים כסולנית של ה-Heartless Bastards. הרכב שתמיד שמחתי מאוד לכתוב עליו ולהכיר לאחרים. במיוחד לפני שש שנים כשכתבתי על האלבום Arrow שגם קיבל אצלי מקום גבוה בסיכום 2012. ציפיתי ממש לאלבום שהוא רק שלה וההמתנה לגמרי השתלמה. ב-Sweet Unknown אריקה לוקחת את הסאונד החזק של ה-Bastards ויוצרת איתו משהו לא ממש אחר, אלא יותר ממשיכה אותו על קו מקביל ויפה. עם מלודיות מושכות, שירים של 5-6 דקות שבנויים היטב והקול השמימי שלה שמרחף מעל.
השנה הזו מתחילה ממש להתחמם. חודשים פברואר ומרץ מביאים גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. וזו רק ההתחלה, כי בהמשך החודש הנוכחי ובאפריל יש עוד כמות יפה באופק. בינתיים הנה תשע הוצאות חדשות מהחודש החולף, הכוללות ביניהן שבעה אלבומי אולפן, פסקול אינסטרומנטלי לספר, הוצאת פוסט-מוות משלימת טרילוגיה, שני אלבומי בכורה, שלושה קולות נשיים נהדרים והרבה צלילים יפים.
Lucy Dacus – Historian
הגרסה הגמורה של סמית’ כמובן הפכה ללהיט מטורף והוא שיר טוב ונחמד שעד היום גם היא וגם ספרינגסטין מבצעים אותו בהופעות. אבל מה שהופך את Easter לאחד האלבומים הכי אהובים עלי של פטי והפייבוריט המובהק שלי בתקופה המוקדמת שלה, הם אלו שמקיפים אותו.
ריבוי קולות נשיים זה לא דבר חדש אצלי בבלוג. תמיד אני מציף ומשתף הרבה מהן, כולל המון מוזיקאיות שאני כל שנה כותב עליהן בסיכומים. השנה הנוכחית נפתחה אצלי עם דגש על אותו צד נשי במספר אלבומים שהוציאו לי יפה את הדרך של 2018. אז הנה שש מוזיקאיות כאלו, מחולקות לשלושה אלבומים טריים של סולו, צמד וטריו. כולם על טהרת הפולק וסביבתו ועם לא מעט קולות וצלילים נהדרים.
Sunny War – With The Sun
שלושה אלבומים אהובים וקצת שונים של האמנים שהקליטו אותם, חגגו החודש 50 שנה ליציאתם או הקלטתם. אלבומים שתפסו את ההרכבים והמוזיקאים במקום טיפה אחר ויותר ניסיוני בקריירה. שלושתם נשמעים עדיין מצוין גם חמישה עשורים לאחר מכן ואף נתפסים יותר בהבנה ואהבה ע”י המאזינים.
ב-13 בינואר 1968 ג’וני קאש הגיע סוף סוף לבית הסוהר פולסום בקליפורניה, כדי להגשים רעיון של שנים ולהקליט אלבום הופעה מול אסירים מקומיים. זה קרה עם ג’ון קרטר לצידו, יחד עם קארל פרקינס הגדול וה-Statler Brothers שחיממו אותו. הוא הקליט שם את אחד האלבומים הכי אייקונים שלו בקריירה – At Folsom Prison.
בדיוק היום, אחד האלבומים שהכי אהבתי בשנת 2008, חוגג עשור ליציאתו. האלבום Brighter Than Creation’s Dark של ה-Drive By Truckers, שלא רק נשאר אחד משמות האלבומים האהובים עלי עד היום, אלא גם המוזיקה המצוינת שלו ליוותה אותי המון בשנה בה יצא. ויש בו המון ממנה…כזו שפתחה איזה דף חדש ללהקה שממשיך להיכתב עד היום.
זה היה אלבום של חידוש או איזו יציאה לדרך חדשה של הטראקרס, מיד אחרי העזיבה של ג’ייסון איזבל (והגירושין שלו מהבאסיסטית שונה טאקר). אלבום ראשון בלעדיו מאז Southern Rock Opera של 2001, עם הרגשה יותר נקיה והתחלה מחדש. אני זוכר שדי התאהבתי בו בשמיעה הראשונה, למרות החששות מהשינויים הללו וגם העובדה שהוא ממש ארוך וכולל לא פחות מ-19 שירים שמתפרסים על זמן כולל של שעה ורבע. אך הוא זרם כמו סרט נע עם שירים שמתפקדים בתור סצינות.
סיכום שנה – הקדמה:
זו השנה השמינית כבר שאני עושה את זה. מסיים שנה פה בבלוג עם רשימת האלבומים האהובים שעשו לי אותה לקצת יותר טובה, משמחת ומוצלחת. זו תמיד רשימה אישית, כי הבלוג הזה תמיד היה אישי. עם הטעמים שלי, הבחירות והדעות שלי. בלי להסתכל על מה נחשב\חשוב יותר, או מוכר יותר, או לכוון את זה כדי שיתאים למשהו. אני תמיד כותב על מה שפשוט עושה לי טוב ויש לי את הרצון והתשוקה לחלוק אותו ואת המחשבות שלי עליו עם העולם. או חלק קצת יותר קטן מהעולם שמגיע לבלוג הזה ועוקב אחריו.
בשבוע הבא יגיע הסיכום המסורתי והמושקע בטירוף (כרגיל) של הבלוג, עם 50 אלבומי השנה שלי. אבל לפני כן, מתחילים להתחמם עם הפוסט הנוכחי וכל ההוצאות המיוחדות\נלוות. יש כאן את עשר ההוצאות המחודשות, אלבומי ההופעה, קופסאות וכדומה של השנה שלי. בניגוד לפוסט אלבומי השנה הרגיל בשבוע הבא, כאן אין דירוג. פשוט מסודר לפי ABC. אך כמובן יש טקסטים וסיבות למה הם פה + לינקים לשירים.
בסוף יש עוד כמה הוצאות ראויות לציון מהשנה החולפת, שחיבבתי או לא הספקתי להתעמק יותר מדי כדי לחפור עליהן. לא לשכוח לחזור בשבוע הבא ל-Main Event וגם לבקר בדף הפייסבוק של הבלוג, שם אני מעלה ומעדכן על הפוסטים החדשים וגם משתף וכותב על המון מוזיקה חדשה וישנה באופן יום-יומי במהלך כל השנה.
צ’ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.