שוב הגענו לעונת הסיכומים. כמיטב המסורת, משתף 100 אייטמים שפרוסים ע”ג ארבעה פוסטים. מתחילים עם 15 הקאברים של השנה. גרסאות כיסוי שאהבתי, ריגשו, חידשו או פשוט עשו טוב על הלב. בסוף יש גם פלייליסט בספוטיפיי עם כולם.
Aoife O’Donovan – The Lonesome Death of Hattie Carroll
אני מאוד אוהב קאברים לדילן שמבוצעים ע”י קולות נשיים. והשנה אייפה אודונובן עשתה זאת באלבום הטרי שלה, עם קאבר שונה, רך ולעיתים מהפנט בפשטותו לשיר המצוין הזה, והסיפור שמאחוריו.
אני עוד אכתוב יותר בהרחבה על המצב והמחשבות שהיו לי על הסיכומים השנה. זה יקרה בפוסט המרכזי. אבל כמו כל שנה מאז 2010, החלטתי להמשיך במסורת ולחלוק את כל המוזיקה שאהבתי ב-2023, בניסיון לספק איזו נחמה או בריחה למי שצריכים/ות. אז כתבתי על 100 אייטמים שיגיעו בארבעה פוסטים, כשהאחרון הוא המרכזי והגדול ביותר, עם 50 אלבומי השנה שלי.
אבל מתחילים היום עם 20 הקאברים של השנה. ללא דירוג פה, אלא רשימה אלפביתית, עם מעט טקסט, קישורים לכולם ובסוף יש גם פלייליסט בספוטיפיי עם כולם להאזנה (חוץ מהקאברים של מארק פורד ומריסה נדלר שלא בספוטיפיי, אז הוחלפו שם עם לידיה לאבלס עושה ריילו קיילי וקורט וייל עושה וילקו). שנתחיל בעונת הסיכומים? יאללה.
אחרי פתיחת עונת הסיכומים של הרמוניה דרומית עם פוסט הופעות השנה שלי, אני מגיע לחלק השני עם הקאברים של השנה. בחרתי 20 קאברים שאהבתי ויצאו במהלך 2022, עם לינקים לשירים, משפט-שניים עליהם ובסוף גם פלייליסט עם כולם + עוד כמה שלא נכנסו לפה.
Angel Olsen – Something On Your Mind
הקאבר של אנג’ל אולסן לקארן דלטון שוחרר במסגרת חגיגות ה-50 לאלבום השני של דלטון, שקיבל השנה הוצאה מורחבת. שיר שמתאים נורא לאולסן לבצע, וגם מוסיף עוד חיבור שלה עם המוזיקה של דלטון, אחרי שהקריאה מהמכתבים שלה בסרט הדוקומנטרי המצוין על דלטון שיצא בשנה שעברה.
עונת הסיכומים לשנת 2020 בהרמוניה דרומית יוצאת לדרך. את השנה המשוגעת הזו אני הולך לנעול עם הסיכומים הכי גדולים עד כה של הבלוג. זה קורה הפעם בשלוש פעימות שהולכות ומתעצמות:
לפני תשע שנים כתבתי מאמר על אלבום הפרידה הגנוז של יאנג. פרסמתי אותו בפורום אגדות רוק בתפוז בזמנו ולאחר מכן בשנת 2014 פרסמתי אותו שוב בפוסט מעודכן פה בבלוג תחת השם “הלב של האלבום שנשבר”. זה היה אחד החלקים והפוסטים\מאמרים המוקדמים ביותר של פרויקט יאנג. לאלבום הזה קוראים Homegrown ועכשיו הוא סוף סוף שוחרר רשמית, 45 שנים לאחר שהיה אמור לצאת. לפני שיאנג הכניס אותו לכספת הארכיון וגם לכספת הרגשית והאישית של עצמו.
היום לפני 50 שנה, ב-6 במרץ 1970, ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו ל-Fillmore East האגדי של ניו-יורק. במשך יומיים בפילמור הם ביצעו שם ארבע הופעות. ארבעה סטים שכל אחד התחיל עם כמה שירי סולו של יאנג ואז הסוסים הצטרפו לביצועים חשמליים במיוחד. זה היה עם הליין-אפ הראשון של קרייזי הורס, עם דני וויטן. זה שהקליט עם יאנג את Everybody Knows This Is Nowhere, בתוספת של ג’ק ניטשה על קלידים.
התיעוד של השירים החשמליים עם הסוסים שם שוחרר רשמית 36 שנים לאחר ההקלטה. זה קרה ב-Live at the Fillmore East, מה שהיתה הוצאת הבכורה של ה-Archive Performance Series המופלאה של יאנג ב-2006. שבעה שירים בוצעו בערבים הללו עם קרייזי הורס, מתוכם שישה שוחררו בהוצאה הרשמית הזו.
@Joel Bernstein
התמונה פה למעלה תמיד היתה אהובה עלי מאוד. אף שיתפתי אותה בעבר וכתבתי קצת עליה, אבל עכשיו היא סוף סוף שוחררה ופורסמה רשמית בהוצאה של ניל יאנג ונותנת סיבה גדולה לספר את הסיפור והרפרנסים מאחוריה והקשר שלה להוצאה הטרייה בסדרת ה-Archive Performance Series של ניל.
את התמונה צילם ג’ואל ברנשטיין, מי שעבד המון עם יאנג וצילומים שלו שוחררו בכל מיני אלבומים של ניל, כמו העטיפות של Time Fades Away ו-After The Gold Rush ולא מעט תמונות בהוצאות אחרות. אפשר לראות פה את ניל על האוטובוס שלו, ב-16 במרץ 1974, בדרך למופעה צדקה בו הוא ניגן קצת סולו והצטרף ל-Eagles למספר שירים. מימינו של ניל נמצא המנהל האגדי שלו אליוט רוברטס, ובמושב לפני אליוט יושב קמרון קרואו בן ה-16, שהצטרף לסקר את האירוע.
מוקדם יותר החודש דיקי בטס עבר שבץ קל ויצא ממנו, אך בשבוע האחרון עבר תאונה ליד ביתו שגרמה לדימום מוחי והכניסה אותו למצב קריטי. אתמול הוא עבר ניתוח ולפי דיווחים ממשפחתו הוא היה הצלחה. אז הוא כנראה במצב יציב נכון לכתיבת שורות אלו.
דיקי בטס בן 74 כבר. הוא מחברי הלהקה המקוריים של The Allman Brothers Band, מההרכבים היותר קרובים לליבי והוא גיטריסט ויוצר ענק. הוא היה שם עם הלהקה האדירה ההיא מתחילת הדרך בסוף שנות השישים עד עזיבתו בשנת 2000. ניגן בתקופה המוקדמת לצד דוויין אולמן ואחרי מותו של אולמן בשנות השבעים התחיל לבלוט הרבה יותר עם כתיבת השירים ובתור הגיטריסט הבכיר בהרכב. היה שם גם בתקופת הקאמבק בסוף שנות השמונים והתחייה המחודשת הפשוט מופלאה של האולמנים בשנות התשעים, לצד וורן היינס. בכל הזמן הזה הוא המשיך ליצור ולהיות אחראי על שורת שירים נהדרים. כשעזב הוחלף ע”י דרק טראקס, שנשאר בהרכב הקבוע במילניום הנוכחי עד הופעת הפרידה של האולמנים ב-2014.
צ’ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.
ג’ף טווידי חוגג היום 50. לכבוד האירוע ערכתי ספיישל שעתיים בתוכנית הרדיו של הרמוניה דרומית. עברתי על כמה שיותר תחנות שונות בקריירה של טווידי, עם ההרכבים השונים, הפרויקטים הצדדיים, שיתופי הפעולה, חוויות אישיות ונציגים מהמון אלבומים שונים בקריירה של כמעט שלושה עשורים.
מהאלבום הראשון של Uncle Tupelo מ-1990 ועד לאלבום הסולו הנוכחי של 2017. מסע כרונולוגי של שעתיים דרך שלל הוצאות שונות והרבה מוזיקה שחתום עליה ג’ף טווידי.
מוזמנים להאזין ממש כאן: (ולבקר גם בדף ה-Mixcloud שלי עם כל התוכניות של הרמוניה דרומית ברדיו הבינתחומי)
רשימת השירים המלאה + מהיכן לקוח כל שיר: