מיד בסיום כתיבת שורות אלו יצאתי לערב השני של The Hold Steady בלונדון. אבל לפני שידעתי שאני יוצא, לא יכולתי לוותר על לכתוב משהו לכבוד אלבום מאוד אהוב שחוגג היום 20 שנה ליציאתו. ואני מדבר על Summerteeth של Wilco.
דיברתי על זה גם קצת בתכנית האחרונה שלי ברדיו הקצה (פלוס השמעתי שני שירים מהאלבום, אחד מהופעה שנכחתי בה). על איך לדעתי זה האלבום הכי חשוב בקריירה של וילקו. לא מבחינת הצלחה מסחרית, אלא עם השינויים והכיוון המוזיקלי. עם Summerteeth וילקו עלתה איזה שלב בסגנון\אווירה והפקה. כזה שיותר ביסס אותם כוילקו והשאיר כבר מאחור את השאריות של Uncle Tueplo.
אותן שאריות של הלהקה המוקדמת הנפלאה של טווידי מאוד בולטות באלבום הבכורה, A.M, וגם באלבום השני Being There. את שניהם אני אוהב, במיוחד את Being There, אבל הם עדיין כללו המון מהסגנון וההמשכיות מבחינתי של הלהקה ההיא. ב-Summerteeth היה שיתוף פעולה ראשון של טווידי וחבר הלהקה ג’יי בנט עם כתיבת השירים. הם כתבו יחד את הרוב המוחלט של האלבום, ולא רק טווידי לבדו, כפי שהיה בשני האלבומים הראשונים.
