פלייליסט חדש: דיקי בטס

מוקדם יותר החודש דיקי בטס עבר שבץ קל ויצא ממנו, אך בשבוע האחרון עבר תאונה ליד ביתו שגרמה לדימום מוחי והכניסה אותו למצב קריטי. אתמול הוא עבר ניתוח ולפי דיווחים ממשפחתו הוא היה הצלחה. אז הוא כנראה במצב יציב נכון לכתיבת שורות אלו.

דיקי בטס בן 74 כבר. הוא מחברי הלהקה המקוריים של The Allman Brothers Band, מההרכבים היותר קרובים לליבי והוא גיטריסט ויוצר ענק. הוא היה שם עם הלהקה האדירה ההיא מתחילת הדרך בסוף שנות השישים עד עזיבתו בשנת 2000. ניגן בתקופה המוקדמת לצד דוויין אולמן ואחרי מותו של אולמן בשנות השבעים התחיל לבלוט הרבה יותר עם כתיבת השירים ובתור הגיטריסט הבכיר בהרכב. היה שם גם בתקופת הקאמבק בסוף שנות השמונים והתחייה המחודשת הפשוט מופלאה של האולמנים בשנות התשעים, לצד וורן היינס. בכל הזמן הזה הוא המשיך ליצור ולהיות אחראי על שורת שירים נהדרים. כשעזב הוחלף ע”י דרק טראקס, שנשאר בהרכב הקבוע במילניום הנוכחי עד הופעת הפרידה של האולמנים ב-2014.

בטס כאמור אחראי על המון קטעים ושירים כ”כ טובים של האולמנים. גם מוכרים ומייצגים מאוד וגם פחות מוכרים אך לא פחות טובים. כאלה שבחלקם מאזינים אולי אפילו לא מודעים לכך שהשם שלו חתום עליהם, או לא שמעו, כי הם נמצאים באלבומים והוצאות פחות מוכרים. הודעת הניתוח ומצבו של דיקי מגיעה אחרי שבשנה שעברה איבדנו כבר שני חברים מקוריים של האולמנים; בוץ טראקס המתופף והמנהיג גרג אולמן. מקווה שדיקי יישאר איתנו עוד קצת.

דוקאביב 2018: מומלצים מוזיקליים ועוד קצת

החודש יוצא לדרך פסטיבל דוקאביב ה-20 במספר. פסטיבל הסרטים הכי מגניב בסביבה, וכמו כל שנה הוא יכלול מגוון רחב ומעולה של סרטים דוקומנטריים. מכל ז’אנר, תחום ואיזור. בנוסף לחגיגות שני עשורים, במישור האישי הוא גם הולך להיות הכי מרגש שלי. גילוי נאות קטן – מאז תחילת 2018 אני עובד קבוע בצוות ההפקה של דוקאביב. גילוי פחות נאות הוא ששנים אני משוגע על הפסטיבל הזה בתור צופה וכותב בלי קשר על הסרטים שלו. אז זה לא משהו מפתיע או מוזר שאני מעלה פה פוסט המלצות עליהם. זה כן משהו שאני עושה פעם ראשונה לפני שהפסטיבל מתחיל, אחרי שהיתה לי הפריבילגיה לצפות במגוון סרטים מבעוד מועד. בנוסף לעבודה הרבה מאחורי הקלעים בחודשים האחרונים.

אז לכבוד זה, הנה פוסט המלצות קטן למספר סרטים, עם דגש על הפן המוזיקלי בשביל הבלוג, אבל עם עוד כמה פייבוריטיים שונים לגמרי אחר כך. יש בנוסף המוני סרטים טובים לראות, זה רק חלק קטנטן שיותר קרוב אלי שהחלטתי לכתוב עליו. מומלץ להיכנס לתכניה ולעבור על הכל, להגיע לצפות במלא סרטים וגם להגיד לי שלום על הדרך.


 

 Bad Reputation

סרטי השנה 2017

כמדי שנה בחודש פברואר, הגיע הזמן לסיכום הקולנועי האישי שלי. קצת אחרי העומס של אלבומי השנה בדצמבר וקצת לפני טקס האוסקר. השנה הקולנועית החולפת התחילה די מקרטעת בשבילי, אך השתפרה בחצי השני שלה. צמצמתי ל-45 סרטים שבחרתי לייצג כאן, שאהבתי ברמות כאלו או אחרות. כולם כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות.

כמו עם המוזיקה, הכל פה כאמור זה טעם אישי שלי, בלי איזה קביעות נחרצות. אז אפשר בכיף לקחת  כהמלצות אם אתם מחוברים לאותם טעמים קולנועיים שלי וגם אם לא. אז נתחיל.

הסרטים האהובים עלי מתוך המועמדים לסרט הטוב ביותר באוסקר:
movies2

Three Billboards Outside Ebbing, Missouri

הציפיה שלי לסרט הזה היתה גבוהה, ולא רק שהוא סיפק את הסחורה, אלא עשה אפילו יותר מכך. הסרט השלישי של מרטין מק’דונה (ברוז’, שבעה פסיכופטים) הוא גם לדעתי By far הכי טוב שלו. סיפור קטן ונפלא, תסריט מקורי מעולה, שחקנים נהדרים וכרגיל אצלו, ערבוב של קצת אלימות והומור שחור בתוך דרמה מבריקה. לגמרי ראוי לכל פרס שהוא מועמד אליו בטקס, במיוחד הסרט הטוב ביותר, השחקנית הראשית לפרנסס מקדורמנט, שחקן המשנה לסם רוקוול (שסוף סוף אחרי שנים מקבל את ההערכה שראוי לה, אני מת עליו) וכמובן התסריט המקורי.

ההוצאות המיוחדות של השנה 2017

בשבוע הבא יגיע הסיכום המסורתי והמושקע בטירוף (כרגיל) של הבלוג, עם 50 אלבומי השנה שלי. אבל לפני כן, מתחילים להתחמם עם הפוסט הנוכחי וכל ההוצאות המיוחדות\נלוות. יש כאן את עשר ההוצאות המחודשות, אלבומי ההופעה, קופסאות וכדומה של השנה שלי. בניגוד לפוסט אלבומי השנה הרגיל בשבוע הבא, כאן אין דירוג. פשוט מסודר לפי ABC. אך כמובן יש טקסטים וסיבות למה הם פה + לינקים לשירים.

בסוף יש עוד כמה הוצאות ראויות לציון מהשנה החולפת, שחיבבתי או לא הספקתי להתעמק יותר מדי כדי לחפור עליהן. לא לשכוח לחזור בשבוע הבא ל-Main Event וגם לבקר בדף הפייסבוק של הבלוג, שם אני מעלה ומעדכן על הפוסטים החדשים וגם משתף וכותב על המון מוזיקה חדשה וישנה באופן יום-יומי במהלך כל השנה.

אז הנה החימום הרשמי לסיכום הענק עם ההוצאות המיוחדות של 2017:

Angel Olsen – Phases
Alngel-Olsen-Phases-400x400

אחרי My Woman המוצלח של השנה שעברה, אנג’ל אולסן הביאה לנו עוד מתנה השנה. אלבום של Rarities עם כל מיני קטעים מהעשור הנוכחי שלא שוחררו באלבומי אולפן. יש פה Outtakes ממש טובים מאותו אלבום של השנה שעברה, פלוס שירים ששוחררו לפני כן רק כסינגלים, B-Sides, דמואים וכדומה. האמת? רוב הקטעים כאן לחלוטין היו יכולים להשתחל לאלבומים שלה, במיוחד השניים האחרונים. יש פה כמה שירים מצוינים פשוט, שעדיפים על לא מעט אחרים של אולסן שכן זכו להיכלל בקונספט ומקשה אחת של אלבום רגיל. טוב שיש להם עכשיו בית משותף, תחת Phases, שמלא בפנינים שכל חובב אולסן לדעתי ישמח לשמוע.

חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

חודש יוני היה גדוש במוזיקה חדשה שציפיתי לה. ים של אלבומים שציננו במעט את החום שבחוץ, או הכניסו אותו ישר ללב עם מגוון צלילים. מתוך העומס, הנה 8 אלבומי יוני שכנראה בלטו לי מכולם.


 

Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
51tbSY+teyL

נתחיל עם האמן הכי קרוב אלי. היו לא מעט רמזים על חזרה של ג’ייסון איזבל לסאונד יותר חזק, חשמלי ורוקנ’רול באלבום החדש. במיוחד עם דגש על “אלבום להקה” וכשהשם של להקת הגיבוי של ג’ייסון, The 400 Unit, חזר להתנוסס ליד שם האלבום (למרות שהם ניגנו איתו גם באלבומי הסולו האחרונים כביכול). פעם ראשונה שהם רשומים שם לידו מאז Here We Rest של 2011, ופעם ראשונה שהם מופיעים על עטיפת אלבום שלו בכלליות. התקוות שלי היו שאיזבל יחזור לסאונד הקצת יותר מלוכלך וחופשי. זה שהיה שם בתקופה עם ה-Drive By Truckers או אפילו בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו. הסאונד שהאמת אני מתגעגע אליו קצת כיום. נורא רציתי שכל זה יחזור אחרי שני אלבומי קאנטרי-פולק\אמריקנה ובמיוחד Singer/Songwriter מוצלחים, יחד עם הגיטרה החשמלית של איזבל, שבעבר הוא היה משתמש בה הרבה יותר. והוא גיטריסט מעולה.

Just Another Line in the Field of Time – ניל יאנג בן 70

אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:

כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.

ניסיתי לייצג את כל מה שניל יאנג הוא בשבילי דרך בחירות השירים; הטובים, הרעים, המושלמים, המוזרים, המוכרים, הנדירים והאהובים עלי. סולו, עם להקה, חשמלי, אקוסטי, כל ההרכבים השונים, ההוצאות והתקופות לכל אורך הקריירה. מהאלבום הראשון עם באפלו ספרינגפילד עד לאלבום האולפן האחרון עם Promise of the Real (מינוס ההוצאה הטרייה של “Blue Note Cafe” שיוצאת רשמית מחר במסגרת ה-Archive Performance Series, שהודיעו עליה מאוחר מדי אחרי שכבר דברים כאן היו מוכנים).

בסוף מצעד שבעים השירים הנבחרים יש גם עוד שיר אישי לשנה הבאה + הטקסט האישי שלי על יאנג לכבוד האירוע + מיקס מטורף שערכתי לסיום החגיגה שמאגד את כל השירים יחד. עכשיו אפשר להתחיל:

עם הפנים קדימה

אוקי, אנחנו הולכים ומתקרבים לעונת הסיכומים. בעצם מבחינת המחשבות והתכנונים, אני כבר שם כל שנה בתקופה הזו. יצא בחודש האחרון גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. חלקם כבר עברו אצלי, חלק מחכים, ועוד כמה נשמרים בסוד לקראת סיכום השנה המסורתי של הבלוג. זה פוסט סיקור אלבומים חדשים האחרון ל-2015. אני פשוט נכנס ל-Zone של עבודה על הסיכום עוד מעט ובנוסף יש עוד איזה פוסט-שניים ומגה-פרויקט נוסף שאני מתכנן עוד לפני כן, אז צריך את הזמן.

בחרתי מספר אלבומים טריים שלא בטוח שכולם יהיו בסיכום הגדול. פשוט יצאו השנה כ”כ הרבה אלבומים טובים שאהבתי…ויש עוד בדרך. אז רציתי לכתוב משהו על כמה פה, כדי שאם הם באמת ימצאו את עצמם בחוץ, הם לפחות יקבלו את הבמה והמילים שלי עכשיו. לא בגלל שהם לא מוצלחים (אחד מהם אולי, באופן מפתיע. הסבר בהמשך), פשוט אין מקום לכולם ברשימת אלבומי השנה. אז הנה כמה המלצות טריות + אכזבה אישית אחת שאני עדיין בודק לאן יחסינו הולכים…

Craig Finn – Faith In The Future
faith

החודש לפני: Blood On The Tracks

הרבה זמן שלא שמעתי בוב דילן. או כתבתי עליו. למעשה אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהכנסתי אלבום שלו ולחצתי Play. פשוט בשנים האחרונות קצת ירד לי ממנו. לא חזרתי גם לאף אלבום ישן שלו כבר מספר שנים. ואני מדבר פה על אחד האומנים היותר בולטים אצלי בבית על המדפים. זה לא שהפסקתי לאהוב, פשוט יש תקופות כאלו. לפעמים הן גם ממש ארוכות. הוא גם לא ממש בלט אצלי בבלוג בכמעט חמש השנים בו הוא קיים. זה כנראה כי כתבתי עליו כ”כ הרבה בעבר…בפורומים וכדומה. בגיל צעיר יותר ובתקופות אחרות כשכמעט כל הדיסקוגרפיה שלו כאן לידי, ספר ה-Lyrics השלם מכל השנים וכל מיני מוצרי דילן אחרים על המדפים היו ממש צמודים אלי. עד עכשיו.

We always did feel the same”
“We just saw it from a different point of view

את השורות האלה אני כותב באמצע הלילה, עם מזג אוויר סוער בחוץ, כוס קפה מלאה פה לידי בפנים ו-Blood On The Tracks מתנגן ברקע. בדיוק 40 שנה אחרי ששוחרר לראשונה בתחילת 1975. אלבום שלכבודו הרגשתי צורך לחזור לכתוב ולשמוע קצת דילן. אז הנה אני משתף.

אלבומי השנה 2014

עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו”ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק’לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג’ק ברוס, ג’וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.

זו השנה החמישית שאני מסכם פה בבלוג עם רשימת אלבומי השנה המסורתית שלי. גם שנה ראשונה שאני עושה זאת בבית החדש של הבלוג לאחר המעבר הנחוץ בספטמבר האחרון. כרגיל, כל האלבומים שליוו אותי קרוב השנה נמצאים כאן, עם הסיפורים, החיבורים, המידע, הלינקים ועוד. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, ניגש לעניין.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים הקודמים של הרמוניה דרומית:

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו אפשר להתחיל. Here we go:

50. Benmont Tench – You Should Be So Lucky50

החודש לפני: יום אחד בנובמבר

אם הייתי צריך להכין רשימה בסגנון של “האלבומים שהכי עיצבו אותי” במהלך החיים, השניים האלה בטוח היו שם. גם אם הייתי צריך להביא רשימה של עשרים, או עשרת האלבומים הכי קרובים לליבי, הם די בטוח היו שם. ועוד במלא רשימות דומות אחרות שיהללו את האלבומים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים.

שניהם יצאו באותה השנה (1994), באותו החודש (נובמבר) ובדיוק באותו היום (ה-1 לחודש, יום שלישי). שניהם גרמו לי להתאהב ברמות קשות (עד ממש קשות) באמנים שהוציאו אותם ושניהם אלבומים שלא נמאס לי מהם אף פעם, לא משנה כמה שנים הם אצלי על המדף  ועל הלב.

————————————————————————————————–

“Don’t judge a book by his cover” – זה משפט שאמרתי להמון אנשים בין השנים כשהמלצתי להם על Amorica של הבלאק קרואוז. כי הדבר הראשון שרואים באלבום זו העטיפה, והבחירה לזו של Amorica היא לא הכי מושכת בעולם, בלשון המעטה. למי שלא יודע מאיפה היא הגיעה, אז היא לקוחה משער של המגזין Hustler, בגיליון שיצא ביולי 1976. אל תשאלו אותי למה, גם אני לא מת עליה, במיוחד כשהיא מייצגת את הלהקה מספר אחת שלי, אבל כמו שאני תמיד אומר – עדיף להתעסק בחומר המוזיקלי שבפנים. וכמה שהחומרים האלה טובים…