יומיים ו-50 שנה: ניל והסוסים ב-Fillmore East

היום לפני 50 שנה, ב-6 במרץ 1970, ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו ל-Fillmore East האגדי של ניו-יורק. במשך יומיים בפילמור הם ביצעו שם ארבע הופעות. ארבעה סטים שכל אחד התחיל עם כמה שירי סולו של יאנג ואז הסוסים הצטרפו לביצועים חשמליים במיוחד. זה היה עם הליין-אפ הראשון של קרייזי הורס, עם דני וויטן. זה שהקליט עם יאנג את Everybody Knows This Is Nowhere, בתוספת של ג’ק ניטשה על קלידים.

התיעוד של השירים החשמליים עם הסוסים שם שוחרר רשמית 36 שנים לאחר ההקלטה. זה קרה ב-Live at the Fillmore East, מה שהיתה הוצאת הבכורה של ה-Archive Performance Series המופלאה של יאנג ב-2006. שבעה שירים בוצעו בערבים הללו עם קרייזי הורס, מתוכם שישה שוחררו בהוצאה הרשמית הזו.

היו שם ארבעה נציגים מ-Everybody Knows This Is Nowhere ששוחרר בשנה שלפני כן; שיר הנושא, Cinnamon Girl (השיר שלא נכנס להוצאת הארכיון הרשמית והיה זמין רק דיגיטלית) ושתי הגרסאות הארוכות והמרהיבות ל-Down By The River ו-Cowgirl In The Sand. יחד איתם היו גם שלושה שירים חדשים לגמרי דאז, שכולם שוחררו רשמית אחר כך בנסיבות מעניינות.


Live at the Fillmore East. החלק הראשון של ה-Archive Performance Series.


ההיסטוריה המוזיקלית של יאנג ודילן

בסופ”ש הקרוב ניל יאנג ובוב דילן יופיעו אחד אחרי השני בהייד פארק של לונדון (ויומיים אחרי בקילקני, אירלנד). קשה לדעת אם יהיה איזה שיתוף פעולה ביניהם על הבמה, משהו שלא קרה מאז שנת 1994. אבל גם אם כן וגם אם לא, זו סיבה טובה לחגוג קצת את המפגשים המוזיקליים של יאנג עם דילן עד כה. אז לפניכן\ם סיקור מלא של ההיסטוריה המוזיקלית והתחנות בהן יאנג פגש בדילן, אם זה באירועים, הופעות אורח או שירים אחד של השני.


בשנת 1975 ניל יאנג כמעט ולא הופיע, למרות ששחרר שני אלבומים באותה השנה (Tonight’s The Night ו-Zuma מעולם לא קיבלו סיבוב הופעות משלהם בזמן אמת). הוא יותר התארח בכמה אירועים מיוחדים. אחד מהם, למעשה המקום הראשון בו יאנג עלה על במה באותה שנה, היה מופע צדקה שארגן ביל גרהאם. השתתפו שם לא מעט אמנים וזו היתה הפעם הראשונה שיאנג חלק במה עם בוב דילן. הם ניגנו יחד סט של 40 דקות, עם הרכב חד-פעמי שכלל נציגים משתי להקות הגיבוי של כל אחד באותה תקופה; טים דרמונד ובן קית’ מה-Stray Gators וליבון הלם, ריק דנקו וגארת’ הדסון מ-The Band.

40 שנות חלודה: הדרך והבנייה של Rust Never Sleeps

אוגוסט 1976. מאליבו, קליפורניה.

מיד אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג והמפיק דיוויד בריגס נכנסו לאולפני Indigo במאליבו, בשביל סשן הקלטות אינטימי לתוך הלילה. יאנג הקליט שם עשרה שירים חדשים, לייב באולפן. ההקלטות הללו יצאו רשמית רק 41 שנים לאחר מכן, באלבום הגנוז Hitchhiker ששוחרר רשמית ב-2017. אבל בזמן אמת ההקלטות הללו למעשה כללו גם שלושה שירים בתוך העשיריה, שבלי הידיעה של אף אחד (כולל ניל) היו החלקים הראשונים בפאזל שבסופו של דבר ירכיב שלוש שנים מאוחר יותר את הקלאסיקה ששמה Rust Never Sleeps.

השיר הראשון שיאנג הקליט בלילה ההוא במאליבו היה Pocahontas. השיר שכתב בהשפעת הסיפור של הנסיכה האינדיאנית בעל אותו השם, וכמו הרבה שירים אחרים בקריירה, ערבב איתו אירועים של ההווה יחד עם איזה Name-dropping. במקרה הזה עם הפגיעה הגדולה באינדיאנים, ההיסטוריה המתמשכת של המלחמות ההם וההכנסה של השחקן מרלון ברנדו לכל הסיפור, מי שהיה פעיל ידוע למען המורשת האינדיאנית בזמנו.

הפשטות של השיר וההגשה שלו תמיד היו אלו שהפכו אותו לדעתי למאוד אהוב בקריירה של יאנג. הוא גם מהשירים הללו שהופכים רלוונטיים בזמנים אחרים, במיוחד כשניל משנה אותם טיפה בהופעות ומחליף את מרלון ברנדו בשמות אחרים, של התקופה שלנו, שמביאים לשיר פן פוליטי שונה (למשל ברק אובמה, בביצועים שראיתי ב-2014 בזמן הקדנציה השניה שלו). יאנג תמיד אהב את פוקהונטס וחזר אליו המון במהלך הקריירה והחל לבצע אותו גם בהופעות עם קרייזי הורס עוד באותה השנה, לקראת סוף 1976, כשהוא עדיין טרי לגמרי.

הטרילוגיה של 1973

אם היו אומרים לי לפני לא הרבה שנים שאני אשב היום ותהיה לי את האופציה להאזין לשלוש הוצאות לייב רשמיות של ניל יאנג משנת 1973, בפורמטים של CD, תקליט או דיגיטלית, הייתי קצת מתקשה להאמין. אבל יאנג השתנה עם השנים. הרבה בעזרת העבודה על הארכיון שלו ובמיוחד ה-Archive Performance Series. כזו שגורמת לו לחזור אחורה ולשתף את המאזינים בהקלטות של תקופה שבעבר הוא לא היה מעז לשחרר רשמית.

אין ספק ששנת 1973 היא אחת השנים הכי מוזרות, אפלות, קשות ומעניינות בקריירה של יאנג. במיוחד על הבמה. השנה בה הוא הציג לקהל בהופעות שורה ארוכה של שירים חדשים לגמרי שהם לא מכירים ובזמן שהוא שומע קריאות מהקהל לנגן את Heart of Gold הוא בכוונה מנגן להם את אחד השירים האפלוליים, הטריים ולפעמים ארוכים שלאף אחד בקהל אין מושג איך לתפוס אותו. כי יאנג של 1973 הפך למוזיקאי שונה. אולי גם בן-אדם אחר. מוזיקאי שהושפע מהמוות של החברים הקרובים ברוס בארי ודני וויטן ואדם שהפך לכוכב וכל מה שהוא רוצה זה להימנע מאור הזרקורים ולהגיע למקומות בהם אף אחד לא יודע מי הוא.

החודש לפני: ספיישלים ו-50 שנה לאלבומי בכורה

החודש לפני 50 שנה שוחררו שניים מאלבומי הבכורה היותר חשובים בעולם המוזיקה. שני אלבומים שהוציאו לדרך שתי קריירות אייקוניות, שאחת מהן עדיין רצה ובועטת. אלו היו האלבומים הראשונים של לד זפלין ושל ניל יאנג בתור אמן סולו.

לכבוד ציון הדרך לשני האלבומים הללו, הקדשתי להם ספיישלים מעמיקים ברדיו הקצה. הנה הם פה, עם קצת מילים ומידע ואפשרויות האזנה. בנוסף, מוקדם יותר החודש ערכתי ושידרתי גם ספיישל על ההוצאות המיוחדות האהובות עלי של 2018. מצרף אותו בסוף הפוסט גם כן לכל חוויית הספיישלים שהגשתי בחודש הנוכחי.


 

באמצע שנת 1968, אחרי שנתיים של הצלחה, מתחים, חשיפה, ריבים ושלושה אלבומים, ניל יאנג עזב את באפלו ספרינגפילד ויצא לראשונה לדרך עצמאית בתור אמן סולו. דרך שהחלה רשמית בינואר של 1969 עם יציאת אלבומו הראשון. אלבום שלא נחשב כאחד הקלאסיים שלו ודי התכסה בצל הגדול של שורת האלבומים המוצלחים והפופולריים שהגיעו אחריו.

אם שואלים אותי, לאלבום הבכורה של יאנג יש לא מעט יופי. כזה שזקוק ליותר תשומת לב ומייצג בנוסף את השיא של כל התקופה המוקדמת, היותר תמימה והרגישה של יאנג, רגע לפני שחבר לקרייזי הורס באותה שנה, הפעיל דיסטורשן עם Old Black והתפוצץ והפך לשם ענק בתחילת שנות השבעים עם ההוצאות הבאות.

50604637_2213619595356176_1255336460068847616_n

תמונה אחת: הרבה יותר ממילים

@Joel Bernstein

@Joel Bernstein

התמונה פה למעלה תמיד היתה אהובה עלי מאוד. אף שיתפתי אותה בעבר וכתבתי קצת עליה, אבל עכשיו היא סוף סוף שוחררה ופורסמה רשמית בהוצאה של ניל יאנג ונותנת סיבה גדולה לספר את הסיפור והרפרנסים מאחוריה והקשר שלה להוצאה הטרייה בסדרת ה-Archive Performance Series של ניל.

את התמונה צילם ג’ואל ברנשטיין, מי שעבד המון עם יאנג וצילומים שלו שוחררו בכל מיני אלבומים של ניל, כמו העטיפות של Time Fades Away ו-After The Gold Rush ולא מעט תמונות בהוצאות אחרות. אפשר לראות פה את ניל על האוטובוס שלו, ב-16 במרץ 1974, בדרך למופעה צדקה בו הוא ניגן קצת סולו והצטרף ל-Eagles למספר שירים. מימינו של ניל נמצא המנהל האגדי שלו אליוט רוברטס, ובמושב לפני אליוט יושב קמרון קרואו בן ה-16, שהצטרף לסקר את האירוע.

קרואו מספר שבנסיעה הזו ניל ניגן על הגיטרה קטעים מ-For The Turnstile ועבד על השיר Vampire Blues. באותו יום קרואו גם פגש את יאנג לראשונה, כשהאחרון הציג את עצמו לקמרון הצעיר עם:
“Hey. Bernard Shakey”

באותו ערב במופע הצדקה הזה, יאנג ביצע לראשונה אי-פעם את טרילוגיית הבלוז של On The Beach, עם ההצגה המוקדמת ביותר של שירים מהאלבום העתידי דאז בדמות Revolution Blues, Vampire Blues ו-Ambulance Blues. אגב חודשיים בדיוק לאחר מכן, ב-16 למאי, תתרחש ההופעה ההיסטורית של יאנג ב-Bottom Line עליה כתבתי בהרחבה בחלק אחר בפרויקט, עם הרבה קשר וקסם ל-On The Beach והשירים הנדירים שלו שנשכחו בצד הדרך.

הגשר המוזיקלי

בשנת 1986 ניל ופגי יאנג הקימו את ה-Bridge School Benefit. אירוע צדקה מוזיקלי רב-משתתפים. חלק מהתרומות באירוע הולכות ל-Bridge School, בית ספר לילדים עם צרכים מיוחדים שפגי יאנג היא ממקימיו. זה אירוע שקרוב מאוד לניל, כי שני בניו, זיק ובן, הם פגועי-דיבור\בעלי צרכים מיוחדים בעוד ביתו אמבר ג’ין חולת אפילפסיה, כמו ניל עצמו. בן ואמבר ג’ין הם ילדים משותפים עם פגי.

בכל אירוע של “Bridge” לאורך השנים הגיעו המוני מוזיקאים והרכבים נפלאים, עם סטים שלהם והופעות אורח מיוחדות עם ניל ואחרים. בנוסף לסטים הקבועים של יאנג, סולו ועם הרכביו השונים בקריירה. האירוע הראשון של “Bridge” התחיל כאמור ב-1986 והאחרון התרחש ב-2016. שלושים שנה בדיוק שהוא היה מסורת (1987 היתה השנה היחידה בה לא התקיים). כל אירוע התאפיין בסטים אקוסטיים של האמנים ויצר בין השנים לא מעט רגעים מוזיקליים מיוחדים ויפים.

באמצע 2017 ניל ופגי הודיעו שהמסורת מסתיימת, מספר שנים אחרי שהתגרשו. מה שהשאיר שלושה עשורים מלאים במוזיקה, שירים, ביצועים ורגעים יפים של יאנג ושלל האורחים, יחד ולחוד.

בחלק זה של הפרויקט אני מגיש לפניכם\ן סיקור מלא של כל אירועי ה-Bridge School Benefit. מ-1986 ועד 2016, כולל הסט-ליסטים של יאנג, רשימות משתתפים בכל שנה, הופעות האורח של יאנג אצל אחרים ואנקדוטות שהבאתי של פרטי טריוויה ששווה לדעתי לציין שקשורים למוזיקה של יאנג. כל זאת עם לינקים שזורים לביצועים ספציפיים מכל שנה.

ליל בכורה ב-Roxy

אם צריכים לבחור את השנה הכי אפלה בקריירה של ניל יאנג, מיד הייתי מצביע על 1973. ההתחלה של תקופת ה-Ditch Trilogy והשנה שנפתחה עם הצלקות הנפשיות של ניל מיד אחרי המוות של דני וויטן בסוף 72. עם ההופעות ברבע הראשון של השנה שהניבו את האלבום Time Fades Away ויותר ספציפית הקיץ של אותה שנה. עם המוות הנוסף של ברוס בארי בחודש יוני וההקלטות של האלבום הכי אפל וסטונרי בקריירה של יאנג – Tonight’s The Night.

גם בארי וגם וויטן נפטרו ממנות יתר. המוות של שניהם גרם ליאנג להיכנס למקום מוזר, חשוך ומאוד חשוף, אך עם זאת סופר-יצירתי. האבדנים הללו השפיעו רבות על Tonight’s The Night. האלבום כנראה הכי Loose בקריירה שלו ועם זאת קלאסי בדיסקוגרפיה של ניל. אלבום שהוא סיפור בפני עצמו. כזה ששוחרר לאוויר העולם רק שנתיים אחרי שהוקלט לראשונה. אבל עכשיו הפרק אולי הכי מעניין בסיפור משוחרר רשמית באופן הכי גס, טרי, חי ומלא באווירה המוזרה והמופלאה שהיתה שם בזמן אמת. מיד אחרי שהוקלט באולפן ומתוך הופעות שהן מהיותר מיוחדות על ציר הזמן בקריירה של ניל יאנג.


 

Roxy – Tonight’s The Night Live

מנסון, יאנג ו-The Revolution Blues

צ’ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.

I hope you get the connection, ‘cause I can’t take the rejection”
“I won’t deceive you, I just don’t believe you

יאנג ומנסון לא רק חולקים יום הולדת, הם גם נפגשו בעבר. כשמנסון עוד היה מוזיקאי מתחיל שמנסה למצוא את מקומו בעולם. לפני שהפך למנסון המשוגע והרוצח בדם קר, הוא חלם להצליח כמוזיקאי, בלוס אנג’לס ובמיוחד בסצינת לורל קניון. הוא רדף אחרי כוכבים כדי להתקרב אליהם ושלח בנות מ”המשפחה” של נתינים שהקים לעשות זאת בשבילו. יום אחד חלק מהבנות קיבלו טרמפ מדניס וילסון מה-Beach Boys, הגיעו לביתו ומנסון אחריהן. הם הזמינו את עצמם להתגורר אצלו לתקופה מסוימת. כך וילסון הפגיש אותו פעם אחת עם ניל יאנג. ניל אפילו התרשם מהמוזיקה של צ’ארלי וכמעט עזר לו לחתום בלייבל של Reprise. אך חברת התקליטים דחתה את מנסון. אישיות מעורערת גם ככה, שהדחייה הקטנה הזו תספיק לדחוף אותו אל יצר הטירוף שחי אצלו בבטן. או אולי היתה עוד צעד קטן לשם.

טרמפ אל העבר

בקיץ של 1976, ממש אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג שקע שוב לתוך עצמו והחל בעוד איזו תקופת יצירה אינטימית שהיתה המשך ישיר לשלושת אלבומי ה-Ditch Trilogy של 73-75. בערב של ה-11 באוגוסט, הוא והמפיק האגדי שלו דיוויד בריגס, נסעו לאולפני Indigo במאליבו. שם, יאנג הקליט לייב באולפן ולתוך הלילה, עשרה שירים חדשים, באווירה אינטימית. הוא עבר שיר אחר שיר בצורה סולו-אקוסטית ומופשטת והשאיר את כל העשרה שם. כי כמו שקרה לו הרבה בקריירה, ההקלטות הללו בסוף לא שוחררו.

רוב השירים דווקא כן מצאו את עצמם באלבומים מאוחרים יותר, מגובים ע”י להקה או מוקפים בשירים אחרים. אבל ההקלטה הזו של 76 בגרסתם הראשונית והמקורית, לא ראתה את אוויר העולם. עד עכשיו, 41 שנה לאחר מכן. הערב ההוא ב-Indigo Studios יצר את האלבום Hitchhiker שמוגש כעת לראשונה לכל אוזן. עם הסדר המקורי של השירים כפי שהוקלטו ב-1976, ללא הפרעות ועם אווירת הקסם שנקלטה על הטייפ שם באולפן.

אם היתה יותר חיבה להקלטות הללו מהלייבל של יאנג, יש מצב שהאלבום היה משוחרר בזמנו. אך הוא היה נשמע כמו אוסף של דמואים. שירים שרק נולדו, עירומים מדי, ש”צריכים להיות מוקלטים עם להקה”. בכל אופן, כפי שקרה עם Homegrown קצת לפני ו-Chrome Dreams מיד אחרי, גם Hitchhiker נכנס למחסן והעלה אבק. כזה שהתפזר להוצאות אחרות ונשאר מכרה זהב אבוד בדיסקוגרפיה הגנוזה והארכיון מעורר הסקרנות האין-סופי של ניל יאנג.