ספיישל 30 שנה ל-Wildflowers

בתחילת שנות התשעים טום פטי הגיע לאוזניים של המון מאזינים חדשים בעקבות להיטי MTV וסינגלים מוכרים. אבל באותה תקופה הוא גם מצא את עצמו בצומת דרכים מסוימת. הוא חתם בלייבל חדש עם וורנר והיה בתוך פרידה בתהליכי גירושין מזוגתו בכמעט 20 השנים האחרונות.

התקופה הזו הוציאה מטום פרץ יצירה די פסיכי ובשנים 92-93 הוא כתב המון שירים חדשים והקליט דמואים רבים באולפן הביתי שלו. להקלטות שלהם הוא חבר למפיק ריק רובין ושיתוף הפעולה הזה הוביל לאלבום Wildflowers ששוחרר השבוע לפני 30 שנה.

טום פטי Wildflowers

אלבום שהיה אמור להיות כפול במקור ורבים משיריו המעולים נשארו בסוף בחוץ או הוקלטו אחר כך שוב לאלבום הבא. אבל גם השירים שכן נכנסו לאלבום המקורי, יצרו את אחד האלבומים המושלמים והאהובים ביותר בקריירה של פטי. אלבום של אהבה, פרידה, רוקנ’רול ופסקול מוזיקלי אישי של תקופה ארוכה.

זה גם אחד האלבומים האהובים עליי בהיסטוריה ולכבודו שידרתי ספיישל של 3 שעות על Wildflowers. עם כל השירים שלא נכנסו אליו, הסיפורים, ההקלטות המיוחדות והשונות, קטעי הופעה, חיבורים אישיים וכמובן הרצועות שבסוף בנו את האלבום המקורי ומציינות עכשיו שלושה עשורים של יופי אמיתי.

ניתן להאזין באתר הקצה וגם פה:

פלייליסט:

ספיישל Tom Petty: Deep Cuts of the Heart

חודש אוקטובר תמיד היה מקושר לי לטום פטי. בגלל יום ההולדת שלו (שדי צמוד לשלי), אבל בשלוש השנים האחרונות הוא הפך עוד יותר לחודש שלו, כי גם תאריך מותו המצער התרחש בהתחלה של אותו החודש. השנה, באוקטובר של 2020, הוא לחלוטין הכי שייך לטום. עם ציון 3 שנים למותו לא מזמן, היציאה רבת הציפיה של Wildflowers & All The Rest ביום שישי האחרון ובנוסף לציון 70 שנה להולדתו השבוע.

כשחשבתי על משהו מיוחד להכין לטום השנה כדי לחגוג את יום הולדתו העגול והחודש הזה, גם כשהוא לא איתנו, רציתי באמת משהו שונה ואחר הפעם. כבר הקדשתי לו בעבר ספיישל פרידה ענק סוקר קריירה, כתבתי רבות והכל. ואז עלה לי רעיון לספיישל חדש. כזה שיביא במה לשירים ספציפיים של טום שלא ממש זכו לה, או בספק אם שודרו ברדיו אי פעם. לפחות רובם. לכן, הכנתי את הספיישל תחת השם:
Tom Petty: Deep Cuts of the Heart

ספיישל שכולו הוקדש לשירים אהובים של טום שלא נמצאים באף אלבום אולפן. השירים בצד הדרך, יפים ופחות מוכרים, שאולי התפספסו ע”י מאזינים ומצאו בתים רק בהוצאות מיוחדות, סינגלים, רצועות בונוס או בהופעות. חלקם גם לא שוחררו רשמית לעולם. שעתיים של Deep Cuts והרצועות הנדירות יותר של פטי לאורך הקריירה. אלו שצריך קצת להתאמץ כדי למצוא אותן.






החודש לפני: ספיישל טום פטי ברדיו הקצה

שני אלבומים מעולים של טום פטי חוגגים החודש ימי הולדת עגולים; 30 שנה ל-Full Moon Fever, אלבום הסולו הראשון של טום, ו-20 שנה ל-Echo, אלבום הפרידה האישי שלו ואחד הקרובים אלי ביותר בדיסקוגרפיה של פטי.

לכבוד ציוני הדרך שידרתי ספיישל של שעתיים ברדיו הקצה שהוקדש לשני האלבומים הללו. עם הסיפורים, השירים, הקטעים הנדירים יותר וכמובן החיבורים האישיים למוזיקה. לפני טקסטים שכתבתי על צמד האלבומים לימי ההולדת שלהם, הנה קישורים להאזנה לספיישל בפורמטים השונים, היכן שנוח לכם\ן:

עמוד ה-Mixcloud שלי \\ און דימנד באתר האינטרנט של הקצה \\ ב-Spotify של הקצה.

בשביל רשימת השירים המלאה אפשר לבקר כאן.


 

לסוף עשור שנות השמונים טום פטי הגיע עם רצון לעשות משהו קצת שונה. אחרי קרוב לעשור וחצי רצוף עם ה-Heartbreakers הוא הקליט לראשונה אלבום סולו. אמנם חלק מה-Heartbreakers משתפים פעולה באלבום, במיוחד מייק קמפבל, אבל העבודה בעיקר היתה עם ג’ף לין והושפעה לא מעט מתקופת הסופר-גרופ של ה-Traveling Wilburys, עם החמישיה של דילן, האריסון, אורביזון, פטי ולין.

שנה בלי טום: זיכרונות ואוצרות חדשים

שנה שלמה ללא טום פטי. כל כך מוזר. אוקטובר 2017 נחקק ונצרב אצלי בשנה החולפת נורא חזק, עם התחושות של האבדן המוזיקלי הכי גדול שחוויתי כלפי אמן שליווה אותי כל השנים, מאז תחילת החיבור האמיתי והעמוק שלי עם מוזיקה. הרגשתי כאילו משהו מההיסטוריה והבניה שלי נעלם, או נסדק.

כתבתי כבר על הסדק המוזיקלי האישי הזה רבות לפני שנה ועוד רגע אכתוב פה בהרחבה למטה על הוצאת פוסט-המוות החדשה. אבל לפני כן הנה תזכורת לשני הדברים הכי בולטים שיצאו ממני שנה שעברה בעקבות מותו הפתאומי של פטי:

  1. פוסט הפרידה שלי מטום. זה שהתחלתי לכתוב ספונטנית באמצע הלילה של הידיעה, אחרי שהורדתי מהמדפים את כל הדברים שלו אצלי בדירה, בהיתי בהם, הזלתי דמעה והמילים יצאו לבד.
  1. ספיישל הפרידה מטום שערכתי ושידרתי בתכנית הרדיו שלי בבינתחומי. ללא ספק הספיישל הכי גדול ויקר לליבי עד היום. עם 3 שעות של המוזיקה של טום שבחרתי לייצג, מכל התחנות בקריירה ועם כמה וכמה סיפורים וחיבורים אישיים כמובן בין לבין. זה מתפקד היום גם כחגיגה של המוזיקה שלו, רלוונטי להאזנה בכל זמן.

רק עוד לב שבור: פרידה אישית מטום פטי

בלילה של הידיעות על מותו של טום פטי לא יכולתי לישון. כי זו היתה ההרגשה הכי קרובה של לאבד חבר. כי ככה הוא הרגיש, למרות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו אחד עם השני. כי פטי היה ונשאר מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר. אז בלילה הזה הוצאתי את הכל מהמדפים. ואיתו, זה באמת הכל. רציתי להיות מוקף במוזיקה הזו שליוותה אותי כל השנים. יש פה קריירה שלמה מונחת על הרצפה. יש פה כ”כ הרבה יותר ממוצרים פיזיים. הנה כמה דברים שהתמונה הבאה כוללת ובסוף ניסיון לקצת משפטי פרידה מחבר רחוק ומוזיקה קרובה שתמיד היו לצידי.

22199270_10155882899657682_351198164_o (1)

אז מה יש פה?

את כל 16 אלבומי האולפן (כולל מהדורות מיוחדות). כאלו שכוללים בין השאר:

את Damn The Torpedoes שתמיד חיזק אותי והזכיר לי לא לשכוח לעולם ש-
Even the losers get lucky sometimes

את Hard Promises הכ”כ בלתי מוערך והזמזום הקבוע שלי כשאני עומד בתור להופעות בחו”ל או ממתין לטיסות לשם וחוזר לעצמי כל הזמן ש-
The waiting is the hardest part

את Southern Accents הביתי, שכולם הגיעו אליו בגלל Don’t Come Around Here No More, אבל צריכים להישאר בשביל שיר הנושא והזעיקה של Rebels.

אלבומי שנות הנעורים

בתקופה האחרונה עוברת מין רשימה כזו בפייסבוק של בחירת 10 האלבומים שהכי השפיעו עליך בתור נער, בשנות העשרה. לא תמיד אני משתתף בדברים האלה, אבל אם כבר כן, אז שיהיה עם טיפה יותר תוכן ועומק עם תוספת מילים. אז החלטתי לבחור עשרה אלבומים שמייצגים בשבילי את תחילת החיבור הרציני עם מוזיקה, בגיל 15 עד 19. זו כנראה תהיה הרשימה הכי לא ניינטיזית לאחד שהתבגר בניינטיז, אבל תמיד (ובמיוחד אז) נמשכתי יותר לדברים אחרים שלא כולם שמעו, או שודרו ברדיו וכדומה. ספציפית גם בתחילת הדרך העמוקה עם מוזיקה, נמשכתי נורא לדברים משנות השישים והשבעים וקצת פחות למה שקורה מסביבי באותו הרגע. למרות שעדיין יש פה נציגים כאלו.

אז זו העשיריה שלי, עם טקסטים והסברים והמון נוסטלגיה מבחינתי. במיוחד כשחזרתי גם לחלק פה אחרי הרבה שנים. כמו כן זו הצצה קטנה ואישית לדברים שהתחילו אצלי את הרומן המוזיקלי, הז’אנרים ומה שהתפתח הלאה. אם בא לכם להוסיף בתגובות גם רשימה כזו משלכם מהתקופה ההיא, או אפילו כמה אלבומים בודדים בלבד, לכו על זה. אשמח לקרוא.


 

Aerosmith – Nine Lives
51JsOVXE7nL

אלבומי השנה 2010

אנחנו קרובים מאוד לסוף השנה והגיע הזמן לסיכומים…היו עוד כמה וכמה אלבומים שיצאו השנה שרציתי ולא הספקתי עדיין לרכוש אותם. הרשימות האלה גם תמיד נועדו לשינויים עם התקופות. אבל נכון לרגע זה אספתי את 20 האלבומים האהובים עלי של 2010, דירגתי אותם בסדר יורד (שלא אומר כלום, כי הוא ישתנה בטח עוד שבוע בערך) והוספתי להם את חמש ההוצאות הנוספות של אלבומי ההופעה וההוצאות המחודשות של השנה.

אז קבלו את:

“ANOTHER YEAR AGAIN” – אלבומי השנה שלי 2010

נתחיל:

20. Grace Potter & The Nocturnals – Grace Potter & The Nocturnals

האלבום השלישי של גרייס פוטר וחבריה להרכב. הוא די שונה מהאלבום הראשון שלהם מלפני חמש שנים שנורא עשה לי את זה – Nothing But The Water. אם שם הם שילבו את הרוקנ’רול שלהם עם צד בלוזי ושורשי בטיבול של הרבה נשמה, אז פה הם עברו לצד הקליל יותר. רוק נטו עם שירים קליטים. נראה שהם קצת יצאו מהמים העמוקים והעומק הזה שבעיקרון העדפתי. הם החליטו לעשות פה כיף עם באמת אלבום יחסית קליל, אבל שעושה את העבודה.

(Grace Potter & The Nocturnals – Paris (Ooh La La

Grace Potter & The Nocturnals – Things I never Ended

19. Various Artists – Crazy Heart Soundtrack

פסקול חדש לחגים

עשיתי זאת בפסח, ועכשיו מגיעה הזדמנות נוספת לעוד המלצות לחגים. אז קבלו חמישה אלבומים שיצאו לאחרונה שכדאי לשים אליהם לב, לקנות מתנה לכם או לאחרים, או סתם לקרוא מה יש לי להגיד עליהם…


ג’ני לואיס, סולנית ההרכב Rilo Kiley, פצחה במקביל בקריירת סולו לפני ארבע שנים. אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue, יצא לפני שנתיים והיה אחת ההפתעות היותר נעימות שלי ב-2008. כעת היא חוברת שוב לשותף המוזיקלי שלה (וגם בחיים) ג’ונתן רייס והם הוציאו חודש שעבר את האלבום הזה, כצמד.

אם ב- Acid Tongue לואיס הלכה יותר על כיוון ההשפעות של אמריקנהקאנטרי-רוק בטיבול של כתיבה כנה ומקסימה, פה היא עוברת למשהו הרבה יותר קליל, על הצד הפופ-רוק המהיר וקל יותר לעיכול. בעיקרון הסאונד באלבום הזה הוא מהדברים שקצת יותר רחוקים ממני, אבל אחרי כמה שמיעות הוא התאזן אצלי כאלבום לא רע בכלל. 11 הרצועות ב- I’m Having Fun Now ננעלות אחרי 35 דקות בלבד, זמן מדוייק בשביל סוג כזה של אלבום. הוא רחוק מאוד מפסגות היצירה של Acid Tongue , אבל עובד כראוי כאלבום קיץ טוב. אני חושב שאם זה היה אלבום של לואיס לבדה הוא היה משמח אותי יותר, כי בכמה מהשירים פה ששר ג’ונתן רייס (הם מתחלקים בקולות לאורף האלבום) פשוט רציתי לשמוע את ג’ני. אך עדיין הוא עובד ואפשר למצוא פה אחלה שירים. רק צריך להגיע אליו ב-Mood הנכון.