באמצע חודש יוני של 1990 שוחרר אחד מאלבומי הבכורה האהובים עלי ביותר. בזמן שלהקות Hair-Metal ורוק כבד עדיין שלטו בסביבה משנות השמונים וממש בתחילת העלייה של ההרכבים החדשים בסצינה של סיאטל, הגיע הרכב קטן מאילינוי והביא סאונד ואלטרנטיבה חדשים. כאלו שקיבלו את השם שהפך לז’אנר שלם שאוהבים לקרוא לו אלט-קאנטרי.
לאלבום שהביא את זה קוראים 𝗡𝗼 𝗗𝗲𝗽𝗿𝗲𝘀𝘀𝗶𝗼𝗻 ולהרכב שאחראי עליו קוראים 𝗨𝗻𝗰𝗹𝗲 𝗧𝘂𝗽𝗲𝗹𝗼. הטריו שהקימו ג’ף טווידי, ג’יי פרר ומייק היידורן. הם יצרו יחד סאונד שהיה אז פורץ דרך, כזה ששילב קאנטרי-רוק שורשי יחד עם פאנק-רוק וסאונד כבד יותר. הם לקחו בסיס שנשאב מהרכבים כמו ה-Flying Burrito Brothers וה-Byrds וחיברו אותו עם השפעות מלהקות כמו ה-Replacements או ה-Stooges.
הסאונד השורשי-חשמלי-פולקי-כבד הזה נמצא שם לכל אורך No Depression. אלבום בכורה אדיר (שגם על הדרך היה חלק מההשפעה על שמו של מגזין המוזיקה המוכר בעל אותו השם). אבל יותר מזה, הוא יצר משהו חדש ומלהיב שהרבה להקות אלטרנטיביות אחרות הושפעו ממנו עד היום. ההרכב של Uncle Tupelo לא שרד יותר מדי. הם שחררו עוד שלושה אלבומי אולפן ואחרי ריבים בלתי פוסקים בין שני הכותבים הסופר-מוכשרים של טווידי ופרר, הם התפרקו ב-1994. קריירה קצרה של מספר שנים שמכילה בשבילי המון.
