אחרי שני המארזים הראשונים, מגיע מארז הארכיון השלישי של ג’וני מיטשל – The Asylum Years. שהפעם מכסה את השנים 1972 עד 1975 ועם תקופת השינוי של מיטשל והמעבר בין פולק להשפעות ג’אז. זה שכלל בתוכו את האלבומים For The Roses, Court & Spark ו-The Hissing of Summer Lawn.
כפי שעשיתי עם המארזים הקודמים (קישורים למטה), גם הפעם הקדשתי ספיישל של שעתיים להוצאה החדשה, עם מעבר כרונולוגי וקטעים נבחרים מתוך המארז. ניתן להאזין באתר הקצה וגם ממש כאן:
פלייליסט:
החודש לפני 50 שנה שוחרר אלבום הבכורה של לינרד סקינרד. אבל הדרך אליו כבר החלה בסוף שנות השישים כשהליין-אפ הראשוני של סקינרד צמח בג’קסונוויל, פלורידה, עשה לעצמו שם מקומי ואז הגיעה נקודת המפנה כשחברי סקינרד הגיעו להקליט בתחילת שנות השבעים ב-Muscle Shoals, אלבמה.
השירים של אלבום הבכורה התגבשו שם, יחד עם שורה ארוכה של שירים נוספים נהדרים. בסופו של דבר הבכורה הוקלטה עם אל קופר בג’ורג’יה ב-1973, אבל הדרך אל פתיחת הדיסקוגרפיה של סקינרד הייתה חשובה לא פחות. לכבוד האירוע חגגתי 50 שנה לאלבום הבכורה של סקינרד עם ספיישל של שעתיים שהתמקד בשנים הראשונות של הלהקה, הדרך אל האלבום והסשנים שעיצבו את סקינרד בתור להקה מגובשת בתחילת דרכה.
אפשר להאזין לספיישל באתר הקצה וממש פה למטה.
איזו שנה נוראית של אבידות. גם רובי רוברטסון עכשיו הלך מאיתנו, בגיל 80. אחד הקנדים שהיו דווקא הכי אמריקנה שיש. רובי פסע על המון דרכים. עם רוני הוקינס, עם בוב דילן, וכמובן עם החברים שהיו איתו שם והפכו איתו ל-The Band. והיה גם את הליין-אפ המאוחר של הלהקה ואחר כך גם קריירת הסולו.
רוברטסון ידע אולי הכי טוב מכולם לקחת את הדרכים ולהפוך אותן לסיפור, לשיר ולמילים. הדרכים שהוא ראה בעצמו וגם כאלו שלקח מההיסטוריה. הגיטרה והמילים שלו קישטו את כל הדיסקוגרפיה של The Band. הוא היה הכותב והיוצר המרכזי, וגם עם חתיכת אגו לא קטן. באוטוביוגרפיה שלו, ליבון הלם ז”ל סיפר עליו לא מעט סיפורים שפחות מחמיאים לאישיות שלו. אבל כישרון ענק היה לו תמיד.
את הקולות בשירים שכתב הוא תמיד השאיר לאחרים. בודדים מאוד הקטעים שהוא גם שר בעצמו לפני קריירת הסולו. רק שם הוא הפך בגדול יותר למבצע. אך רבבות משיריו יישארו לעד קלאסיקות ענק של אמריקה. עכשיו עם מותו, גאר’ת הדסון נשאר החבר המקורי היחיד של The Band שעדיין איתנו. אחת הלהקות שהכי השפיעו עליי בתחילת הדרך עם מוזיקה, כמעט והתפוגגה לגמרי.
אם הייתי צריך להגדיר הכי נכון בשבילי את שינייד אוקונור בתור אמנית, יותר מיוצרת, אקטיביסטית, שנויה במחלוקת, מיוחדת או אמיתית, הייתי אומר מעל הכל – נאמנה לעצמה. וזה לא משהו מובן מאליו. לאורך כל הקריירה והיצירה היא תמיד כתבה, שרה, אמרה ועשתה מה שראתה נכון לעצמה. מבלי להסתכל על מה יגידו ומבלי לרצות אף אחד. במיוחד לא מהאנשים שדחפו אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה ממש בתחילת הקריירה המוזיקלית, ובמיוחד אלו מהילדות שלה, שגרמו לה לצלקות לכל החיים והשפיעו המון על השירים היפים והמילים החשובות ומרגשות, ולעיתים קשות שיצרה.
לכבוד יציאת אלבום הסולו החמישי של ג’ני לואיס – Joy’All, הקדשתי לג’ני ספיישל סוקר קריירה. עם נציגים מכל האלבומים ותחנות בדיסקוגרפיה, פלוס חוויות מההופעות שלה שראיתי. ג’ני היא אחת המוזיקאיות הכי אהובות עליי בשנות האלפיים וכל אלבום חדש שלה שונה מקודמו, עם סטייל וסגנון משלו. היה כיף של ספיישל, שאפשר להאזין לו בכל זמן באתר הקצה וגם כאן למטה:
פלייליסט:
היום לפני 10 שנים שוחרר Southeastern, מה שהיה אלבום ה-Sobriety של ג’ייסון איזבל שהזניק לו את קריירת הסולו. זה גם היה אלבום השנה שלי 2013 ואלבום העשור הקודם שלי. את כל השעתיים של התכנית הבוקר הקדשתי לספיישל ג’ייסון איזבל, עם החיבור המיוחד שלי לאלבום יחד עם שירים מוקדמים אחרים של איזבל וגם על הקשר הקרוב שלי איתו והמוזיקה שלו, המפגשים שלנו שיצרו רגעים שלא אשכח, סיפורים מהדרכים, חוויות מהופעות וקטעים מרגשים.
זה ללא ספק היה מהספיישלים היותר אישיים ששידרתי, במיוחד עם כמה סיפורים שחשפתי שנוגעים ללב עם איזבל והמוזיקה שלו שפוגעים גם בחיים שלי. ניתן להאזין לכל השעתיים באתר הקצה וגם פה למטה:
בביקור הראשון שלי בניו יורק הייתי חייב להגיע לרחוב בו צולמה העטיפה של The Freewheelin’ Bob Dylan ולתעד את הרגע בעודי מדמיין את עצמי הולך שם מחובק עם מישהי גם כן, כמו שסוז רוטולו מחבקת (או בעצם מחממת) שם את דילן. אני עדיין מחכה לה… אבל בינתיים חגגתי השבוע יום הולדת עגול לאלבום שהצילום הזה עוטף, עם צלילה עמוקה לתוך המוזיקה שבפנים.
ספיישל 60 שנה ל-The Freewheelin’ Bob Dylan, עם כל המחאה, הרומנטיקה, הבלוז והגעגועים של דילן, השירים שנכנסו וגם לא נכנסו לאלבום וכמובן גם החיבורים והרגשות שהוא מעורר בי הרחק מהרחוב ההוא בניו יורק.
אחרי שיצא אלבום הבכורה שלו, ניל יאנג חיפש סאונד חדש ולקח את שלושת חברי ההרכב The Rockets להיות להקת הגיבוי שלו. המתופף ראלף מולינה, הבאסיסט בילי טלבוט והגיטריסט/סולן דני וויטן הקליטו עם יאנג את אלבומו השני וקיבלו את השם Crazy Horse. באלבום הזה, Everybody Knows This Is Nowhere, יאנג בעצם מצא את יד ימינו המוזיקלית עם דני וויטן.
ההרמוניות ובמיוחד הגיטרות החשמליות של וויטן ויאנג יצרו יחד את הסאונד שלימים יהיה הקלאסי של קרייזי הורס. עם הרבה חשמל, לכלוך וג’אמים ארוכים וחופשיים. קטעים כמו Down By The River ו-Cowgirl In The Sand הציגו זאת הכי טוב שאפשר וניל יאנג הרגיש שזכה לפרטנר מוזיקלי מושלם, שיחד עם טלבוט ומולינה הגשימו את החזון המוזיקלי המופלא שהביא אותו לאן שרצה בתור אמן סולו.
אחרי יציאת ה-EP של Chronic Town ב-1982, החברים של R.E.M המשיכו לבסס את עצמם כלהקה מוכרת ואהובה באת’נס, ג’ורג’יה, וגם כבר במקומות אחרים בארה”ב כשהם הגיעו ל-1983. השנה בה הם נדדו לצפון קרוליינה כדי להקליט שורה לא קצרה של שירים חדשים, מהם יגיח Murmur, אלבום הבכורה של הרביעייה ששוחרר השבוע לפני 40 שנה.
לכבוד יום ההולדת, אני והחבר שלומי צ’רקה נפגשנו שוב לעוד ספיישל בסדרת R.E.M שלנו. הפעם בשעתיים שהוקדשו ל-Murmur, כל השירים שלו, קטעים נדירים, Outtakes, סיפורים וחיבורים אישיים, וכל מה שמסביב ללהקה ב-1983 ואלבום הבכורה שלה. האזינו באון דימנד באתר הקצה וגם פה:
פלייליסט:
השבוע לפני 50 שנה שוחרר האלבום החמישי של לד זפלין – Houses of the Holy. האלבום אולי הכי צבעוני ומגוון שלהם מבחינה מוזיקלית. כזה שעדיין מכיל את הבלוז-רוק של האלבומים הקודמים, אבל גם פוזל להשפעות אחרות, מדו-וואפ ורגאיי ועד ל-Fאנק, עם קצת יותר קלילות ואף הומור בשירים ויצירה.
ועם כל זה, “Houses” לדעתי אלבום נהדר של זפלין. כזה שעם השנים הערכתי יותר ויותר. לציון יובל שנים ליציאתו, שידרתי ספיישל של שעתיים על כל הדרך שהובילה לאלבום, הסשנים השונים, ההופעות, ה-Outtakes, ההשפעות והסיפורים מסביב. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה:
פלייליסט: