פרידה ממריאן פיית’פול

מריאן פיית’פול נפרדה מהעולם אתמול, כשהיא בת 78. היה בה כ”כ הרבה יופי, מבחוץ ומבפנים. בפריצה בשנות השישים ועד ממש הסוף והקריירה המאוחרת הנהדרת שיצרה לעצמה. הקשר שלה עם מיק ג’אגר והסטונס בזמנו יצר לא מעט רגעים מוזיקליים. כמובן שהגרסה שלה ל-As Tears Go By, אבל גם לא לשכוח שהיא כתבה עם ג’אגר וריצ’רדס את Sister Morphine המצוין, ששחררה במקור בגרסתה, שנתיים לפני שהסטונס הוציאו אותו ב-Sticky Fingers.

השיר הזה היה הבי-סייד של Something Better, שאותו ביצעה גם ב-Rock N’ Roll Circus של הסטונס. אבל פיית’פול עשתה את שלה לבד אחרי ההתחלה, עם הפולק-רוק-פופ הנוגע ומרגש, הקאברים שתמיד ידעה לעשות מהם מטעמים וגם כשתמיד ידעה לצאת חזקה ומצליחה מתקופות פחות זוהרות בקריירה.

פרידה מגארת’ הדסון

גארת’ הדסון נפטר אתמול בגיל 87. אחרי מותו של רובי רוברטסון לפני שנתיים, הוא היה החבר האחרון של The Band שנשאר בחיים. ועכשיו כבר לא. כל הלהקה הלכה מאיתנו.

מבחינתי הדסון תמיד היה הנשק הסודי של The Band. הוא היה היחיד שלא כתב שירים או ביצע אותם, אבל תרם המון לסאונד והצלילים של הלהקה, עם הכישרון הרב שלו במספר כלים. במיוחד הקלידים, סקסופון ואקורדיון.

גארת' הדסון

יש הרבה רגעים בהם הצלילים של הדסון בלטו. כמובן ב-Chest Fever ועוד יותר – בהקדמה הארוכה שהוא פיתח לשיר בהופעות, שהפכה ל-The Genetic Method האינסטרומנטלי שלו. הסקסופון המצמרר והיפה לאורך כל הסוף של It Makes No Difference ליד הקול של ריק דאנקו. האקורדיון של When I Paint My Masterpiece, הקלידים שמלווים את All LA Glory לצד ליבון הלם או האורגן והסקסופון ב-Lonesome Suzie של ריצ’רד מנואל.

פרידה מרובי רוברטסון

איזו שנה נוראית של אבידות. גם רובי רוברטסון עכשיו הלך מאיתנו, בגיל 80. אחד הקנדים שהיו דווקא הכי אמריקנה שיש. רובי פסע על המון דרכים. עם רוני הוקינס, עם בוב דילן, וכמובן עם החברים שהיו איתו שם והפכו איתו ל-The Band. והיה גם את הליין-אפ המאוחר של הלהקה ואחר כך גם קריירת הסולו.

רוברטסון ידע אולי הכי טוב מכולם לקחת את הדרכים ולהפוך אותן לסיפור, לשיר ולמילים. הדרכים שהוא ראה בעצמו וגם כאלו שלקח מההיסטוריה. הגיטרה והמילים שלו קישטו את כל הדיסקוגרפיה של The Band. הוא היה הכותב והיוצר המרכזי, וגם עם חתיכת אגו לא קטן. באוטוביוגרפיה שלו, ליבון הלם ז”ל סיפר עליו לא מעט סיפורים שפחות מחמיאים לאישיות שלו. אבל כישרון ענק היה לו תמיד.

את הקולות בשירים שכתב הוא תמיד השאיר לאחרים. בודדים מאוד הקטעים שהוא גם שר בעצמו לפני קריירת הסולו. רק שם הוא הפך בגדול יותר למבצע. אך רבבות משיריו יישארו לעד קלאסיקות ענק של אמריקה. עכשיו עם מותו, גאר’ת הדסון נשאר החבר המקורי היחיד של The Band שעדיין איתנו. אחת הלהקות שהכי השפיעו עליי בתחילת הדרך עם מוזיקה, כמעט והתפוגגה לגמרי.





פרידה משינייד אוקונור

אם הייתי צריך להגדיר הכי נכון בשבילי את שינייד אוקונור בתור אמנית, יותר מיוצרת, אקטיביסטית, שנויה במחלוקת, מיוחדת או אמיתית, הייתי אומר מעל הכל – נאמנה לעצמה. וזה לא משהו מובן מאליו. לאורך כל הקריירה והיצירה היא תמיד כתבה, שרה, אמרה ועשתה מה שראתה נכון לעצמה. מבלי להסתכל על מה יגידו ומבלי לרצות אף אחד. במיוחד לא מהאנשים שדחפו אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה ממש בתחילת הקריירה המוזיקלית, ובמיוחד אלו מהילדות שלה, שגרמו לה לצלקות לכל החיים והשפיעו המון על השירים היפים והמילים החשובות ומרגשות, ולעיתים קשות שיצרה.

המחווה שהלוואי ולא הייתה

בריאיון טרי לניו-יורק טיימס, סטיב ארל מספר על שיחת הטלפון האחרונה עם ג’סטין טאונס ארל, שהתרחשה ב-20 באוגוסט האחרון. הוא ידע שהוא במצב גרוע ואמר לבנו “אל תיתן לי לקבור אותך”. ג’סטין ענה “אני לא”. את השיחה סטיב סיים ב-“I love you” וג’סטין ענה “I love you too”. מספר שעות אחר כך ג’סטין נמצא מת בדירה שלו בנאשוויל.

הנפילה הכואבת של ג’סטין טאונס ארל, בגיל 38 בלבד, הכניסה אותי לשוק בקיץ האחרון והעציבה אותי נורא. מאז שכתבתי על האלבום Harlem River Blues של ג’סטין במקום השלישי בסיכום שנת 2010 שלי בבלוג, הוא לא עזב אותי לאורך כל העשור שבסופו נפרדנו ממנו. הוא היה מיקירי הבלוג של הרמוניה דרומית והמשכתי להקדיש לו טקסטים והשמעות על כל שיר ויצירה חדשה ונהדרת שהמשיך לשחרר.

ג’סטין היה אמור ממש היום לחגוג 39. יום ההולדת הראשון שלו בלעדיו. בסנכרון מכוון עם התאריך, שוחרר היום גם האלבום החדש של סטיב ארל. האלבום הראשון בדיסקוגרפיה של סטיב שהלוואי ולא הייתה לו סיבה להקליט.





פרידה מג’סטין טאונס ארל

הידיעה על המוות של ג’סטין טאונס ארל הכניסה אותי לשוק טוטאלי. היה לי קשה לעכל. ג’סטין היה מיקירי הבלוג הזה לאורך כל שנות קיומו. מאז שכתבתי על האלבום Harlem River Blues בסיכום של 2010 ולאורך כל העשור החולף. לא פחות משישה אלבומים הוא שחרר בתקופה הזו ועל כולם כתבתי והמלצתי ודחפתי. ג’סטין היה כישרון מדהים שהלך מהעולם הזה בגיל 38 בלבד.

אנחנו חולקים אותו שנתון, זה של 82′, וכל כך מוזר שהוא נפטר בגיל הזה. צעיר ועם המון עוד לפניו. ג’סטין נאבק עוד בגיל העשרה בהתמכרויות ושדים וצלקות שהקיפו אותו. הוא אמר פעם שמבחינתו זה היה לחיות עם הסמים ברחוב או לצאת לדרכים לנגן מוזיקה. הוא בחר באופציה השניה שבעיקרון הצילה אותו. עד השנה הארורה הנוכחית, זו שהשאירה אותו בבית, לקחה לו את הדרכים וגם כנראה את האנשים, הקהל והדברים שהחזיקו אותו. הוא נפל שוב לעוד תהום והשדים של העבר ניצחו הפעם.



רק המזכרות נשארו: פרידה מג’ון פריין

זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.

ניל קאסל: פרידה אישית

אני די שבור ומאוד עצוב כרגע. ניל קאסל נפטר. שוק טוטאלי. ניל היה אחד הגיטריסטים והמוזיקאים הכי מוכשרים בסביבה, מהאהובים עלי ביותר וגם אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש בעולם המוזיקה.

המוזיקה שלו ליוותה אותי כל הזמן. מה-Cardinals עם ראיין אדמס עד ל-Chris Robinson Brotherhood, ביצ’ווד ספארקס, GospelbeacH (איתם בדיוק סיים להקליט את האלבום המתקרב), Circles Around The Sun, הארד וורקינג אמריקנס, כ”כ הרבה תוספות והופעות אורח באלבומים של אמנים אחרים וכמובן קריירת הסולו היפה שלו. כזושמלאה באלבומים נהדרים וכתיבה שתמיד רציתי שאנשים יכירו. ניל היה פשוט מדהים בכל תחנה בחייו המוזיקליים.

12022444_10154117468317682_1537487740055851477_o

לילות שלא יגיעו: פרידה מדיוויד ברמן

בפרק זמן של חודש בלבד, דיוויד ברמן העניק לנו את אחד הרגעים המוזיקליים היפים של השנה וגם את הרגע הכי עצוב שלה כנראה.

הרגע היפה הגיע ב-12 ביולי כשהוא השלים קאמבק מטורף עם האלבום הנפלא של ה-Purple Mountains. אלבום ראשון של ברמן מזה 11 שנים ואחד שהיה שווה נורא את הציפיה. כתבתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלי לפני כן על אותה הציפיה, על ההתלהבות ביום שיצא ולא מעט תשבחות אחרי שביליתי איתו כמה וכמה האזנות והשמעתי ממנו בתכניות שלי ברדיו הקצה. בימים האחרונים הוא גם היה אצלי בראש ועל הנייר ברשימות האלבומים שבטוח יהיו בסיכום השנה שלי, אפילו במקום מכובד וגבוה.

החודש לפני: שירת הברבור של לואל ג’ורג’

לואל ג’ורג’ תמיד היה מהאמנים היותר אהובים אצלי שמתו מוקדם מדי. הוא היה המנהיג והכותב הראשי של Little Feat, מההרכבים האהובים עלי משנות השבעים. הרכב ששילב רוק דרומי יחד עם בלוז, בוגי וג’אז. לקח אמריקנה וקאנטרי, טבל אותם בביצות של קליפורניה והוציא אותם החוצה במרקם אחר, מחוספס יותר וחדש, עם רבדים מוזיקליים שהפכו את ליטל פיט להרבה יותר מלהקת Southern-Swamp Rock.