ארכיון התג: מוות

פרידה מרובי רוברטסון

פורסם בתאריך על ידי
2

איזו שנה נוראית של אבידות. גם רובי רוברטסון עכשיו הלך מאיתנו, בגיל 80. אחד הקנדים שהיו דווקא הכי אמריקנה שיש. רובי פסע על המון דרכים. עם רוני הוקינס, עם בוב דילן, וכמובן עם החברים שהיו איתו שם והפכו איתו ל-The Band. והיה גם את הליין-אפ המאוחר של הלהקה ואחר כך גם קריירת הסולו.

רוברטסון ידע אולי הכי טוב מכולם לקחת את הדרכים ולהפוך אותן לסיפור, לשיר ולמילים. הדרכים שהוא ראה בעצמו וגם כאלו שלקח מההיסטוריה. הגיטרה והמילים שלו קישטו את כל הדיסקוגרפיה של The Band. הוא היה הכותב והיוצר המרכזי, וגם עם חתיכת אגו לא קטן. באוטוביוגרפיה שלו, ליבון הלם ז”ל סיפר עליו לא מעט סיפורים שפחות מחמיאים לאישיות שלו. אבל כישרון ענק היה לו תמיד.

את הקולות בשירים שכתב הוא תמיד השאיר לאחרים. בודדים מאוד הקטעים שהוא גם שר בעצמו לפני קריירת הסולו. רק שם הוא הפך בגדול יותר למבצע. אך רבבות משיריו יישארו לעד קלאסיקות ענק של אמריקה. עכשיו עם מותו, גאר’ת הדסון נשאר החבר המקורי היחיד של The Band שעדיין איתנו. אחת הלהקות שהכי השפיעו עליי בתחילת הדרך עם מוזיקה, כמעט והתפוגגה לגמרי.





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

פרידה משינייד אוקונור

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

אם הייתי צריך להגדיר הכי נכון בשבילי את שינייד אוקונור בתור אמנית, יותר מיוצרת, אקטיביסטית, שנויה במחלוקת, מיוחדת או אמיתית, הייתי אומר מעל הכל – נאמנה לעצמה. וזה לא משהו מובן מאליו. לאורך כל הקריירה והיצירה היא תמיד כתבה, שרה, אמרה ועשתה מה שראתה נכון לעצמה. מבלי להסתכל על מה יגידו ומבלי לרצות אף אחד. במיוחד לא מהאנשים שדחפו אותה לעשות דברים בניגוד לרצונה ממש בתחילת הקריירה המוזיקלית, ובמיוחד אלו מהילדות שלה, שגרמו לה לצלקות לכל החיים והשפיעו המון על השירים היפים והמילים החשובות ומרגשות, ולעיתים קשות שיצרה.

הדרך האישית הזו שלה גם הביאה לה הרבה אויבים וביקורות קשות, והיא עמדה מול כולם וכולן בעיניים פקוחות ונחושות. לפעמים גם דומעות, אבל תמיד המשיכה בדרכה שלה. מהגילוח של השיער, היציאה מול הכנסייה הקתולית, ההתעללות מצד אמא שלה, ההתאסלמות, קריעת התמונה ההיא ב-SNL ושריקות הבוז הבלתי פוסקות שבועיים אחר כך במופע המחווה לבוב דילן.

את I Believe In You של דילן היא לא זכתה לבצע באותו ערב, כשירדה מהבמה אחרי דמעות וחוזק, מחובקת ע”י קריס קריסטופרסון וקריאת השיר War כתגובה לשורקי הבוז. וזה שיר שהיה כ”כ מושלם שהיא תבצע מול הקהל הזה. שיר שנכתב על איזה שינוי בך והעמדה מול העולם, שינוי אמונה ובעיקר אמונה בעצמך. לפני כמעט עשור הביצוע שלה בחזרות מוקדם באותו יום, שוחרר רשמית בגרסה המורחבת של אלבום ההופעה הזה, וזה ביצוע פשוט מושלם ויפהפה כל כך.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

המחווה שהלוואי ולא הייתה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בריאיון טרי לניו-יורק טיימס, סטיב ארל מספר על שיחת הטלפון האחרונה עם ג’סטין טאונס ארל, שהתרחשה ב-20 באוגוסט האחרון. הוא ידע שהוא במצב גרוע ואמר לבנו “אל תיתן לי לקבור אותך”. ג’סטין ענה “אני לא”. את השיחה סטיב סיים ב-“I love you” וג’סטין ענה “I love you too”. מספר שעות אחר כך ג’סטין נמצא מת בדירה שלו בנאשוויל.

הנפילה הכואבת של ג’סטין טאונס ארל, בגיל 38 בלבד, הכניסה אותי לשוק בקיץ האחרון והעציבה אותי נורא. מאז שכתבתי על האלבום Harlem River Blues של ג’סטין במקום השלישי בסיכום שנת 2010 שלי בבלוג, הוא לא עזב אותי לאורך כל העשור שבסופו נפרדנו ממנו. הוא היה מיקירי הבלוג של הרמוניה דרומית והמשכתי להקדיש לו טקסטים והשמעות על כל שיר ויצירה חדשה ונהדרת שהמשיך לשחרר.

ג’סטין היה אמור ממש היום לחגוג 39. יום ההולדת הראשון שלו בלעדיו. בסנכרון מכוון עם התאריך, שוחרר היום גם האלבום החדש של סטיב ארל. האלבום הראשון בדיסקוגרפיה של סטיב שהלוואי ולא הייתה לו סיבה להקליט.





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

פרידה מג’סטין טאונס ארל

פורסם בתאריך על ידי
6

הידיעה על המוות של ג’סטין טאונס ארל הכניסה אותי לשוק טוטאלי. היה לי קשה לעכל. ג’סטין היה מיקירי הבלוג הזה לאורך כל שנות קיומו. מאז שכתבתי על האלבום Harlem River Blues בסיכום של 2010 ולאורך כל העשור החולף. לא פחות משישה אלבומים הוא שחרר בתקופה הזו ועל כולם כתבתי והמלצתי ודחפתי. ג’סטין היה כישרון מדהים שהלך מהעולם הזה בגיל 38 בלבד.

אנחנו חולקים אותו שנתון, זה של 82′, וכל כך מוזר שהוא נפטר בגיל הזה. צעיר ועם המון עוד לפניו. ג’סטין נאבק עוד בגיל העשרה בהתמכרויות ושדים וצלקות שהקיפו אותו. הוא אמר פעם שמבחינתו זה היה לחיות עם הסמים ברחוב או לצאת לדרכים לנגן מוזיקה. הוא בחר באופציה השניה שבעיקרון הצילה אותו. עד השנה הארורה הנוכחית, זו שהשאירה אותו בבית, לקחה לו את הדרכים וגם כנראה את האנשים, הקהל והדברים שהחזיקו אותו. הוא נפל שוב לעוד תהום והשדים של העבר ניצחו הפעם.

תמיד ציינתי שהמוזיקה של ג’סטין היתה איתי יותר בלילות. היא קיבלה שם נפח מיוחד, כשאני לבד איתה בשעות הקטנות, עם המחשבות ואיזו כוס וויסקי בצד. ככה היא חדרה לי ללב הכי טוב. הוא היה הכי חשוף שאפשר בשירים שלו וזה משהו שתמיד נורא אהבתי והתחברתי אליו. למלנכוליות, לאפלה, לחשיפה האישית וגם היופי והקסם שתמיד היה שם מסביב ועטף את כל זה. הלילות עם אותה המוזיקה מעכשיו ירגישו הרבה יותר בודדים.

אחרי המוות הכואב הגעתי לאולפן של הקצה והקדשתי לג’סטין פרידה של שעתיים בתכנית שלי. עם הרבה שירים אהובים ונציגים מכל הקריירה הקצרה מדי, אך מפוצצת בכישרון. ניתן להאזין לתכנית באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי ופה למטה:





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

רק המזכרות נשארו: פרידה מג’ון פריין

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.

מאז ג’ון פריין הפך לאחד המוזיקאים היותר אהובים ומוערכים אצלי. כזה שעומד מבחינתי בשורה אחת עם הטרובדורים ומספרי הסיפורים הגדולים שהיו כאן בקאנטרי-פולק ובכלל. יחד עם גיא קלארק וטאונס ואן זאנט. פריין השתמש במילים בדרך נורא אהובה עלי. הוא לא סתם כתב שירים. הוא יצר רגשות וסיפר סיפורים באופן מבריק. עם הומור, חן, רגישות וחום שאין שני להם. הוא ידע לקחת את הפשוט ביותר ולהפוך אותו למשהו גדול ועמוק. הכל בסימפתיה ופשטות מקסימה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ניל קאסל: פרידה אישית

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

אני די שבור ומאוד עצוב כרגע. ניל קאסל נפטר. שוק טוטאלי. ניל היה אחד הגיטריסטים והמוזיקאים הכי מוכשרים בסביבה, מהאהובים עלי ביותר וגם אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש בעולם המוזיקה.

המוזיקה שלו ליוותה אותי כל הזמן. מה-Cardinals עם ראיין אדמס עד ל-Chris Robinson Brotherhood, ביצ’ווד ספארקס, GospelbeacH (איתם בדיוק סיים להקליט את האלבום המתקרב), Circles Around The Sun, הארד וורקינג אמריקנס, כ”כ הרבה תוספות והופעות אורח באלבומים של אמנים אחרים וכמובן קריירת הסולו היפה שלו. כזושמלאה באלבומים נהדרים וכתיבה שתמיד רציתי שאנשים יכירו. ניל היה פשוט מדהים בכל תחנה בחייו המוזיקליים.

12022444_10154117468317682_1537487740055851477_o

כשנפגשנו ב-2014 בג’קסון, היתה לנו שיחה מאוד ארוכה ומגניבה. הוא היה מלא בחיוכים כל הזמן, על הבמה ומחוצה לה. דיברנו על מוזיקה בכלליות, הטיול שלי דאז בארה”ב, העבודות שלו ודברים אחרים. מאוחר יותר אחרי ההופעה, הוא עמד בחוץ וערך שיחות פתוחות ונדיבות עם כל בן-אדם שהיה שם וחיכה לו. בפתיחות, עם חיוך, כשהוא מביא לכל אחד ואחת את הזמן הפרטי ומודה בהערכה לכולם שבאו לראות אותו בלייב.

כשהייתי צריך ללכת ניל אמר לי שוב שלום, נתן לי חיבוק וכתב לי משהו קטן ויפה על הפוסטר של ההופעה. כתב וחתם:

“Tomer, thanks for making the trip. Shine on, Neal Casal”

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

לילות שלא יגיעו: פרידה מדיוויד ברמן

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בפרק זמן של חודש בלבד, דיוויד ברמן העניק לנו את אחד הרגעים המוזיקליים היפים של השנה וגם את הרגע הכי עצוב שלה כנראה.

הרגע היפה הגיע ב-12 ביולי כשהוא השלים קאמבק מטורף עם האלבום הנפלא של ה-Purple Mountains. אלבום ראשון של ברמן מזה 11 שנים ואחד שהיה שווה נורא את הציפיה. כתבתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלי לפני כן על אותה הציפיה, על ההתלהבות ביום שיצא ולא מעט תשבחות אחרי שביליתי איתו כמה וכמה האזנות והשמעתי ממנו בתכניות שלי ברדיו הקצה. בימים האחרונים הוא גם היה אצלי בראש ועל הנייר ברשימות האלבומים שבטוח יהיו בסיכום השנה שלי, אפילו במקום מכובד וגבוה.

הרגע העצוב הגיע שלשום. ארבעה שבועות אחרי הקאמבק הענק ויציאת האלבום, עם הידיעה שברמן כבר לא איתנו. הוא התאבד ועזב את העולם בגיל 52. שלושה ימים לפני שהיה אמור לפתוח סיבוב הופעות שיגבה את האלבום. הוא סבל מדיכאונות בעבר ואפילו היה ניסיון התאבדות. אבל מי חשב שזה יגיע פתאום עכשיו, בתקופה כ”כ מלהיבה ויצירתית. כאילו הוא תכנן את זה. אלבום יפה וקודר שהפך במודע או לא למכתב פרידה.

Purple Mountains. הקאמבק ומכתב הפרידה הקודר והיפהפה.

Purple Mountains. הקאמבק ומכתב הפרידה הקודר והיפהפה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: שירת הברבור של לואל ג’ורג’

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לואל ג’ורג’ תמיד היה מהאמנים היותר אהובים אצלי שמתו מוקדם מדי. הוא היה המנהיג והכותב הראשי של Little Feat, מההרכבים האהובים עלי משנות השבעים. הרכב ששילב רוק דרומי יחד עם בלוז, בוגי וג’אז. לקח אמריקנה וקאנטרי, טבל אותם בביצות של קליפורניה והוציא אותם החוצה במרקם אחר, מחוספס יותר וחדש, עם רבדים מוזיקליים שהפכו את ליטל פיט להרבה יותר מלהקת Southern-Swamp Rock.

הם שחררו שורה של אלבומים מעולים בגלגול הראשון האדיר שלהם בסבנטיז. במיוחד הרביעיה הראשונה, בנוסף לאחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר מבחינתי מאותו עשור ובכלל – Waiting For Columbus. לואל ג’ורג’ מתחילת הדרך היה הכותב הראשי, אחראי על רוב הקולות, כל הגיטרות בערך, מפוחית וגם על ההפקה של חלק מהאלבומים. הבולטים לצידו היו הקלידן הנפלא ביל פיין (שניגן עם גדולים אחרים, בין השאר ב-For Everyman של ג’קסון בראון ו-Pieces of the Sky של אמילו האריס באותו העשור) ומאוחר יותר גם פול ברייר. באלבומים המוקדמים הצטרף אליהם גם הפדל-סטיל האדיר של סניקי פיט קליינאו.

61WJmqB2pGL

ג’ורג’ כתב הרבה מהשירים הקלאסים של ליטל פיט, במיוחד באותם אלבומים מופתיים ראשונים. שירים קרובים לליבי כמו Willin’,  Trouble, Roll Um Easy, Dixie Chicken ורבים אחרים. בשנת 1977 הוא החל להתרחק מההרכב, גם עם בעיות בריאותיות והרבה בגלל שינויים בסגנון והכנסת עניין הג’אז והפיוז’ן למוזיקה שלהם באופן מאוד בולט עם האלבום Time Loves A Hero ששוחרר באותה שנה. קרוב לזמן בו הם הקליטו את Waiting For Columbus. בשנה לאחר מכן הוא התחיל להקליט איתם אלבום אחרון ועזב.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אוטיס ראש: פרידה

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

שתי אבידות בימים באחרונים של מוזיקאים גדולים. קודם היה זה מרטי באלין, מהחברים המקוריים של ג’פרסון איירפליין, שכתב והיה הקול של המון שירים מעולים. ואתמול היה לי ממש חבל לשמוע על מותו של אוטיס ראש, בגיל 84.

אוטיס היה מענקי הבלוז מבחינתי, מוזיקאי וגיטריסט ענק. אחראי גם על לא מעט שירים והקלטות שמהווים חלק מעמודי התווך של הז’אנר והשפעות על כ”כ הרבה אמני בלוז-רוק לבנים שהגיעו אחריו. הדוגמה הבולטת ביותר היא כנראה ההקלטה הרשמית הראשונה שלו בשנת 1956, עם I Can’t Quit You Baby. הוא היה הראשון להקליט את השיר של ווילי דיקסון. זה שאחר כך לד זפלין יהפכו ללהיט מזוהה איתם.

הוא אחראי גם על All Your Love, שהכרתי לראשונה בזמנו מהבלוז ברייקרס של ג’ון מאייל עם אריק קלפטון וכמו כן אירוסמית’ שהקליטו אותו לאלבום Draw The Line (לא נכנס בסוף לאלבום ושוחרר במארז של Pandora’s Box). גם Double Trouble שייך לאוטיס, מהשירים שקלפטון הקליט וביצע לא מעט בקריירה. ועוד הרבה שירים אחרים שכתב והקליט ואחר כך קיבלו קאברים מענקים אחרים שהושפעו ממנו ופיתחו את הקו בין בלוז לרוקנ’רול.

MI0001399592ההוצאה הראשונה של אוטיס ראש שקניתי ושמעתי בחיי היתה האלבום Mourning in the Morning. קלאסיקה שהקליט ב-Muscle Shoals, באולפני Fame המוכרים ואיפה שבאותה תקופה הוצג הצד הטוב של אלבאמה דרך המוזיקה ושיתופי הפעולה של מוזיקאים לבנים ושחורים יחד.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

מנסון, יאנג ו-The Revolution Blues

פורסם בתאריך על ידי
4

צ’ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.

I hope you get the connection, ‘cause I can’t take the rejection”
“I won’t deceive you, I just don’t believe you

יאנג ומנסון לא רק חולקים יום הולדת, הם גם נפגשו בעבר. כשמנסון עוד היה מוזיקאי מתחיל שמנסה למצוא את מקומו בעולם. לפני שהפך למנסון המשוגע והרוצח בדם קר, הוא חלם להצליח כמוזיקאי, בלוס אנג’לס ובמיוחד בסצינת לורל קניון. הוא רדף אחרי כוכבים כדי להתקרב אליהם ושלח בנות מ”המשפחה” של נתינים שהקים לעשות זאת בשבילו. יום אחד חלק מהבנות קיבלו טרמפ מדניס וילסון מה-Beach Boys, הגיעו לביתו ומנסון אחריהן. הם הזמינו את עצמם להתגורר אצלו לתקופה מסוימת. כך וילסון הפגיש אותו פעם אחת עם ניל יאנג. ניל אפילו התרשם מהמוזיקה של צ’ארלי וכמעט עזר לו לחתום בלייבל של Reprise. אך חברת התקליטים דחתה את מנסון. אישיות מעורערת גם ככה, שהדחייה הקטנה הזו תספיק לדחוף אותו אל יצר הטירוף שחי אצלו בבטן. או אולי היתה עוד צעד קטן לשם.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: