אחרי ההצלחה של Harvest, ניל יאנג מצא את עצמו על גג העולם וסינגר-סונגרייטר אהוב ומוערך. אבל בדיוק אז, הוא החליט לזרוק כדור מסובב לעבר הקהל והתקשורת. בעקבות המוות של דני וויטן בנובמבר של 1972, בהכנות לסיבוב ההופעות החדש, יאנג, כדבריו “Headed to the ditch”. ירד לתהום האפלה, הסטונרית והיצירתית. זו שיצרה את סיבוב ההופעות של Time Fades Away ופתחה את ה-Ditch Trilogy של יאנג עם אותו אלבום הופעה ראשון בקריירה.
זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.
אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.