היום שוחרר רשמית High Water I, האלבום החדש של The Magpie Salute ולמעשה אלבום הבכורה שלהם עם חומרים מקוריים. בשנה וחצי האחרונה חפרתי עליהם הרבה, כמובן בגלל השורשים של The Black Crowes ושיתוף הפעולה המחודש של כמה מיוצאי ההרכב ההוא, בראשות ריץ’ רובינסון ומארק פורד. ובכלל, הלהקה החדשה כאן שריץ’ הקים מתוך וייבים שליליים ופירוק לא נעים של הקרואוז לפני חמש שנים.
למעשה האלבום הזה נמצא אצלי להאזנה כבר חודש בערך לפני יציאתו הרשמית, ככה שהיה לי זמן לחרוש עליו ולהכיר אותו מקרוב. בשנה שעברה ה-Magpie שחררו אלבום self titled שכתבתי עליו והוקלט מול קהל בלייב וכלל קאברים ושירים של הקרואוז וכאלה שקשורים להיסטוריה של ריץ’ ומארק. זה היה אלבום עם כבוד לעבר, יחד עם מבט אל העתיד, ועכשיו העתיד הזה הפך להווה עם האלבום האמיתי הראשון של ה-Magpie שכולל חומרים ושירים מקוריים חדשים לגמרי.
ההשפעות ב-High Water לא רחוקות מההשפעות בזמנו על הקרואוז, אבל יש בו אווירה די שונה. אני רואה לא מעט השפעות שורשיות ופולקיות כאן ושילוב יפה שלהן עם החוזק והחשמל של הגיטרות של ריץ’ ומארק (שיחד תמיד היו לי אישית שילוב הגיטריסטים והסאונד הכי מושלם בעולם והרגשה של בית). יחד איתם ג’ון הוג עושה עבודה טובה מאוד בתור סולן ונשמע אף טוב יותר מההקלטות וההופעות שלהם בשנה שעברה.
אם הייתי צריך לתאר, הסאונד והצלילים פה מושפעים ממפגשים של Fairport Convention פוגשים את ה-Faces פוגשים את Little Feat שפוגשים את Humble Pie. אבל עזבו השפעות, הדגש פה הוא החדש והמקור והיציאה לדרך האמיתית של להקה שעדיין בתחילת דרכה, למרות שחבריה וותיקים. וזה היופי אצלם. מפגש של הרמוניה מוזיקלית הדוקה עם משקל והיכרות של שנים יחד, שיוצרים משהו חדש מאפס. ניסיון פוגש התחלה.
אישית אני הרבה יותר מחובר לצד הראשון של האלבום. לדעתי הוא חזק יותר מהמשכו. החלק הראשון הזה כולל את הרוק’נרול הקלאסי של Mary the Gypsy ו-Send Me an Omen, יותר מהם את היופי והשילוב הנהדר ההוא בין פולק לרוק של שיר הנושא High Water וההתפוצצות והחוזק המוזיקלי של שיר כמו For The Wind.
אליהם מצטרפים הרגש והצלילים הפשוטים-יפים של Sister Moon ועוד יופי בנוי היטב בדמות Color Blind. בחצי השני של האלבום מגיעים גם כן רצועות מוצלחות, אבל החוזק הגדול של High Water מבחינתי נמצא בשש השירים הראשונים שלו. אני כן אוהב את הסאונד הקצת משתנה והשפעות אחרות בחלק השני. אם זה יותר בלוז ב-Take It All, הבוגי של Hand In Hand או סתם רצועות חיוביות ומלודיות תופסות שמזכירות את אלבומי הסולו של ריץ’ (Can You See) או של מארק (Walk On Water).
במכלול זה לא אלבום מושלם, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להיות טוב מאוד או אפילו מצוין. גם לא חיפשתי פה מושלם. חיפשתי וקיבלתי את ההתחלה הזו שציפיתי לה. עם תיבול של השפעות או חיפושים טיפה מפתיעים בסאונד שמתקבלים לטובה. אלבום שכולל את הבית שהכרת כל כך טוב ועכשיו אתה חוזר אליו אחרי הרבה שנים ורואה שהבסיס עוד שם, אך הוא השתנה למשהו אחר לגמרי שאתה מגלה לראשונה.
הבניה הזו אמורה להמשיך בשנה הבאה עם היציאה של High Water II, כי החבר’ה הקליטו בעיקרון חומרים לאלבום כפול שהם מחלקים אותו לשניים. בינתיים החלק הראשון בתכנית עובד ואני מקווה שיגיע לכמה שיותר אוזניים. מחכה גם לראות אותם שוב ולחוות את השירים הטריים והמקוריים הללו בלייב.
תהליך הגדילה של ההרכב הזה הוא נורא מעניין, עם מוזיקאים שאני מכיר הכי טוב בעולם שמראים לי איך מולידים משהו חדש ואני מגלה מהם עדיין המון. איך הם חוזרים להתחלה מאפס, למרות כל הניסיון וההצלחות של העבר, עושים Restart ונמצאים על דרך שמרגישה מוכרת, אך באותה זמן גם נקייה וחדשה לגמרי. ויש עוד הרבה לפסוע עליה.
Permanent link to this post (577 words, 1 image, estimated 2:18 mins reading time)
