די בטוח שחגגנו: The Hold Steady בלונדון

אחרי הרבה שנים של אהבה, מעקב והנאה מהמוזיקה, סוף סוף יצא לי לתפוס את The Hold Steady בלייב. משהו שחיכה אצלי מלא זמן בשביל ההגשמה שלו. וזה קרה בצורה הכי טובה שרציתי; לראות אותם באירוע של The Weekender, עם שלושה ערבים רצופים בעיר אחת. משהו שהלהקה עושה בשנים האחרונות במקום סיבובי הופעות מלאים, שבשלב הנוכחי בקריירה שלהם זה גם די מתאים. להתמקד בערים בולטות שיש להם שם Core מעריצים ומאזינים גדול. לונדון היא אחת הערים הללו.

בשנה שעברה הם עשו זאת בלונדון גם כן, אבל לא יכולתי להגיע בגלל עבודה. השנה קניתי כרטיסים לשלושת הערבים ברגע שהודיעו עליהם, כי הסתדר לי טוב. ידעתי שיש ללהקה Die-Hards בלונדון, אבל לא ידעתי עד כמה זה חזק. כמו כן, למרות סיפורים, סרטונים וחוויות מחברים מחו”ל שהיו שם, לא ידעתי איזו רמת טירוף זה להיות נוכח בהופעות שלהם. טירוף שהיה לי העונג לחוות במשך סופ”ש מורחב אחד ושלושה ערבים שנצרבו עמוק בליבי.

New Project (3)



“…On that first night”

מכירים את זה שאתם אוהבים מאוד איזו להקה הרבה שנים ואז כשחווים אותם לראשונה סוף סוף בלייב, אתם פתאום מתאהבים בהם מחדש, אבל בצורה אחרת לחלוטין, עוצמתית והרבה יותר גדולה?

החודש לפני: 20 שנה לנקודת המפנה של Wilco

מיד בסיום כתיבת שורות אלו יצאתי לערב השני של The Hold Steady בלונדון. אבל לפני שידעתי שאני יוצא, לא יכולתי לוותר על לכתוב משהו לכבוד אלבום מאוד אהוב שחוגג היום 20 שנה ליציאתו. ואני מדבר על Summerteeth של Wilco.
 
דיברתי על זה גם קצת בתכנית האחרונה שלי ברדיו הקצה (פלוס השמעתי שני שירים מהאלבום, אחד מהופעה שנכחתי בה). על איך לדעתי זה האלבום הכי חשוב בקריירה של וילקו. לא מבחינת הצלחה מסחרית, אלא עם השינויים והכיוון המוזיקלי. עם Summerteeth וילקו עלתה איזה שלב בסגנון\אווירה והפקה. כזה שיותר ביסס אותם כוילקו והשאיר כבר מאחור את השאריות של Uncle Tueplo.
 

אותן שאריות של הלהקה המוקדמת הנפלאה של טווידי מאוד בולטות באלבום הבכורה, A.M, וגם באלבום השני Being There. את שניהם אני אוהב, במיוחד את Being There, אבל הם עדיין כללו המון מהסגנון וההמשכיות מבחינתי של הלהקה ההיא. ב-Summerteeth היה שיתוף פעולה ראשון של טווידי וחבר הלהקה ג’יי בנט עם כתיבת השירים. הם כתבו יחד את הרוב המוחלט של האלבום, ולא רק טווידי לבדו, כפי שהיה בשני האלבומים הראשונים.

 

החודש לפני: שירת הברבור של לואל ג’ורג’

לואל ג’ורג’ תמיד היה מהאמנים היותר אהובים אצלי שמתו מוקדם מדי. הוא היה המנהיג והכותב הראשי של Little Feat, מההרכבים האהובים עלי משנות השבעים. הרכב ששילב רוק דרומי יחד עם בלוז, בוגי וג’אז. לקח אמריקנה וקאנטרי, טבל אותם בביצות של קליפורניה והוציא אותם החוצה במרקם אחר, מחוספס יותר וחדש, עם רבדים מוזיקליים שהפכו את ליטל פיט להרבה יותר מלהקת Southern-Swamp Rock.

הם שחררו שורה של אלבומים מעולים בגלגול הראשון האדיר שלהם בסבנטיז. במיוחד הרביעיה הראשונה, בנוסף לאחד מאלבומי ההופעה הטובים ביותר מבחינתי מאותו עשור ובכלל – Waiting For Columbus. לואל ג’ורג’ מתחילת הדרך היה הכותב הראשי, אחראי על רוב הקולות, כל הגיטרות בערך, מפוחית וגם על ההפקה של חלק מהאלבומים. הבולטים לצידו היו הקלידן הנפלא ביל פיין (שניגן עם גדולים אחרים, בין השאר ב-For Everyman של ג’קסון בראון ו-Pieces of the Sky של אמילו האריס באותו העשור) ומאוחר יותר גם פול ברייר. באלבומים המוקדמים הצטרף אליהם גם הפדל-סטיל האדיר של סניקי פיט קליינאו.

61WJmqB2pGL

ג’ורג’ כתב הרבה מהשירים הקלאסים של ליטל פיט, במיוחד באותם אלבומים מופתיים ראשונים. שירים קרובים לליבי כמו Willin’Trouble, Roll Um Easy, Dixie Chicken ורבים אחרים. בשנת 1977 הוא החל להתרחק מההרכב, גם עם בעיות בריאותיות והרבה בגלל שינויים בסגנון והכנסת עניין הג’אז והפיוז’ן למוזיקה שלהם באופן מאוד בולט עם האלבום Time Loves A Hero ששוחרר באותה שנה. קרוב לזמן בו הם הקליטו את Waiting For Columbus. בשנה לאחר מכן הוא התחיל להקליט איתם אלבום אחרון ועזב.

אלבומי פברואר

השנה הזו ממשיכה להוציא אלבומים שאני מצפה להם בכמויות. זו אחת מפתיחות השנה הכי פוריות מבחינת הוצאות שאני מחכה להן. וזה רק הולך לעלות במרץ ואפריל. בעוד פחות משבוע אני טס לטיול ארוך והרבה מהאלבומים הקרובים אני אשמע בדרכים בארה”ב ואפילו אתפוס בהופעות חלק מהאמנים שמוציאים אותם. כולל כמה שאני כותב עליהם פה בסיקור אלבומים בולטים שני שלי לשנה זו, הפעם של חודש פברואר.

לפני שאגש אליהם, הנה תקציר או סיכומון קטן של חודש פברואר בבלוג עם מספר דברים בולטים שכתבתי\שידרתי בו:

יום הולדת 40 לג’ייסון איזבל
לכבוד יום ההולדת העגול כתבתי פוסט על החיבור שלי למוזיקה של איזבל וגם הקשר האישי שנוצר איתו. כל זה יחד עם מיקס סוקר קריירה שערכתי עם 40 שירים לכבוד 40 שנים.

50 שנה לאלבום The Gilded Palace of Sin של ה-Flying Burrito Brothers
פוסט מורחב על אחד האלבומים הכי אהובים עלי בכל הזמנים שחגג בפברואר חמישים. אלבום הקאנטרי-רוק הטוב ביותר בכל הזמנים בשבילי וההוצאה הכי מושלמת שחתום עליה גראם פרסונס. בתוך הפוסט יש גם קישור לספיישל השעתיים שהקדשתי לאלבום, שערכתי ושידרתי בבית שלי ברדיו הקצה. הפוסט מצטרף לסדרת המאמרים שלי על גראם פרסונס (הבא בתור כבר בדרך).

סרטי השנה 2018

כמו תמיד בחודש פברואר וממש לפני האוסקר, מציג את הסיכום הקולנועי האישי שלי. עם כל הסרטים שהכי עשו לי את השנה שעברה, כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. הפעם צמצמתי ל-60 סרטים שחיבבתי\אהבתי בשני חלקים; קודם 38 עלילתיים ואחר כך עוד 22 דוקומנטריים.

זו היתה שנה קולנועית לא רעה, כזו שכללה לא מעט סרטים פחות מוכרים שאהבתי. כאלו שהוקרנו רק בפסטיבלים או לא הופצו בארץ מסחרית. באוסקרים השנה אין לי הרבה כאלו למשל ויש מועמדים בולטים שלא תמצאו פה, כמו The Favourite שחיבבתי, אבל לא מספיק, או “רומא” שלא ממש עשה לי את זה. ויש עוד כאלו שהרבה התלהבו מהם בשנה החולפת ואני פחות. אבל יש מספיק אחרים שעשו לי את זה כן והם נמצאים כאן בתור המלצות אישיות לכל המעוניינים. אז נתחיל.



חלק ראשון – הסרטים העלילתיים:

הסרטים הכי אהובים שהאוסקר לא מעריך בגלל הז’אנר שלהם:

Mission: Impossible – Fallout
לדעתי סדרת “משימה” הפכה לנהדרת החל מהחלק השלישי של ג’יי ג’יי אברמס, ומאז הסרט הרביעי שביים בראד בירד היא התעלתה עוד יותר והפכה להנאה גדולה ומלאת אקשן מצוין. את הקודם והנוכחי ביים כריסטופר מקווארי שעשה עבודה אדירה. גם בקודם, אבל במיוחד עם “Fallout”, שלא רק היה מסרטי האקשן הכי טובים של המילניום הנוכחי מבחינתי, אלא פשוט סרט קולנוע מעולה. לצערי סרטי אקשן אף פעם לא קיבלו כבוד באוסקרים מלבד קטגוריות קטנות של אפקטים\סאונד וכדומה. אני חושב שהגיע לו, מהסרטים היותר אהובים עלי בשנה החולפת ואני שמח מאוד שמקווארי גם יביים את שני החלקים הבאים. 

החודש לפני: 40 שנה לאלבום הבלתי מוערך של האולמנים

החודש לפני ארבעה עשורים שוחרר Enlightened Rogues. אלבום קאמבק בעיקרון של ה-Allman Brothers שהגיע שלוש שנים אחרי שהלהקה כביכול התפרקה וחבריה עברו לפרויקטים אחרים. דיקי בטס היה המנוע שהריץ והחזיר את הלהקה והוא גם החבר הכי בולט מבחינתי באלבום הזה.

בטס, גרג אולמן, ג’יימו ובוץ’ טראקס היו החברים המקוריים באלבום, יחד עם שני חברים חדשים שהצטרפו. הם ניסו להחזיר באלבום הזה את הכוח של תחילת הדרך, וגם אם הוא לא באותה רמה של האלבומים הראשונים, יש ל-Enlightened Rogues קסם משלו לדעתי והוא אלבום מאוד Solid בדיסקוגרפיה של הלהקה.

מתוך שישה שירים מקוריים באלבום, דיקי בטס אחראי על הכתיבה של חמישה מהם. כולל הפתיחה של Crazy Love שמיד מחזירה ומראה את הכוח של ה-Slide Guitar שלו, הקטע האינסטרומנטלי הנהדר Pegasus, או החלפת הקולות הנדירה בינו לבין גרג ב-Try It One More Time. לשירים והקטעים של דיקי מתווספים שני קאברים לשירי בלוז ישנים; Need Your Love So Bad של ג’ון מרטיס ו-Blind Love של בי.בי. קינג. עוד איזו חזרה של הכוח של האולמנים באולפן עם שירים של אחרים בסגנון הזה. כפי שעשו בתחילת הדרך עם קטעים כמו Hoochie Coochie Man או Trouble No More.

00602547831798-cover-zoom

החודש לפני: 50 שנה ל-The Gilded Palace of Sin

באמצע שנת 1968, אחרי כל סאגת Sweetheart of the Rodeo, אלבום שהיתה לו עליו השפעה עצומה, גראם פרסונס עזב את ה-Byrds. אחרי שבילה עם הרולינג סטונס באנגליה (ופיתח קשר חם עם קית’ ריצ’רדס שנחזור אליו אחר כך) פרסונס חזר לארה”ב לתחנה הבאה שלו בקריירה. זו שתיקח אותו הכי גבוה שאפשר ואיתה הוא ימצא את הסאונד המושלם ששאף אליו. הוא לקח איתו מה-Byrds את כריס הילמן והם הקימו יחד את The Flying Burrito Brothers.

הם צירפו אליהם שני נגנים מוכשרים; הבאסיסט כריס את’רידג’, שהיה כבר עם פרסונס בהרכב של The International Submarine Band והאלבום Safe At Home ששחררו ב-68, ואיתו נגן הפדל-סטיל האדיר “סניקי פיט” קליינאו. מי שתרם את הצלילים הנפלאים שלו לרבבות של אלבומים קלאסים (אפשר לשמוע את הפדל-סטיל של סניקי פיט באלבומי הסולו המוקדמים של ג’ין קלארק, האלבומים הראשונים הקלאסים של Little Feat או ג’קסון בראון, Blue של ג’וני מיטשל ורבים אחרים).

יחד, הרביעיה בראשות פרסונס שחררה בפברואר 1969 את אלבום הבכורה של הבוריטוז. אלבום שיצא ממש החודש לפני 50 שנה ועונה לשם The Gilded Palace of Sin. מה שבשבילי הוא אחד האלבומים הטובים ביותר בהיסטוריה.

R-1246690-1329352027.jpeg

The Gilded Palace of Sin. פסגת היצירה של פרסונס.

ג’ייסון איזבל בן 40: טקסט אישי ומיקס סוקר קריירה

ג’ייסון איזבל בן 40 היום. ציון דרך שראוי לפוסט וחגיגה שתגיע עוד רגע בצורת פלייליסט. השתמשתי במילה “דרך”, כי הוא באמת מהאמנים שעשו אחת כזו די מפותלת ומשתנה מקצה לקצה בעצמם בקריירה, ובנוסף גם לי אישית היתה דרך די מעניינת עם המוזיקה שלהם ועם החיבור אליה וגם לקשר שנוצר עם הבן-אדם עצמו.

אתחיל עם החיבור מצד המאזין. היה די מדהים ללוות את הקריירה של איזבל מהצד. מאז שהצטרף ל-Drive By Truckers בגיל 22 בלבד בשנת 2001, דרך שלושת האלבומים וסיבובי ההופעות להם היה שותף, העזיבה ב-2007 והיציאה לקריירת סולו, הגמילה וההתנקות מאלכוהול וההצלחה המטורפת שהגיעה אליו עם שלושת האלבומים האחרונים.

אני לא חושב שחוויתי אמן כ”כ אהוב שהיה מאוד קטן ביחס של פופולריות והצלחה, שעבר פתאום כזה שינוי מול עיני. אני ראיתי את איזבל מופיע במקומות קטנטנים מול 100-200 איש וגם ראיתי אותו טיפה מאוחר יותר ממלא ריצות מטורפות ב-Ryman והופעות מול מספר אלפי צופים שהן סולד אאוט תוך זמן קצר. ממישהו שהיה בזמנו שם קטן ומהאמנים האלה שהיו באופן מטומטם כאילו “שלי” והרגשתי שרק אני כותב עליהם וממליץ ומעריץ בסביבתי, הוא השתנה לאמן מוערך של יעני “כולם”, זוכה בפרסי גראמי והאלבומים שלו מסוקרים במלא מקומות חשובים.

הקריירה עד כה באלבומים.

הקריירה עד כה באלבומים.

אלבומי חודש ינואר

סיקור אלבומים ראשון בבלוג ל-2019! עם כמה מאלבומי ינואר שפתחתי איתם את השנה והנעימו את זמני החודש. ביניהם שני שמות שחוזרים אחרי הפסקה של חמש שנים, שם אחר שתפס אותי בתקופה המתאימה, הרכב שממשיך סבבה בשלו ואלבום בכורה אחד שכדאי לשים אליו לב. קראו והאזינו.


 

The Delines – The Imperial
a2944259605_10

לפני חמש שנים מאוד שמחתי לכתוב על אלבום הבכורה של The Delines, שסיים אצלי במקום הרביעי בסיכום השנה של 2014. ההרכב מפורטלנד בניצוחו של ווילי ולאוטין ועם הקול המופלא של איימי בון. ולאוטין סיים את דרכה את Richmond Fontaine האהובים, הלהקה המרכזית שלו, ועכשיו חזר עם ה-Delines לאלבום השני שלהם, The Imperial. אלבום שממשיך את דרכו של הקודם, עם שירים שמכילים סצינות וסיפורים, בדיוק כמו שולאוטין יודע לעשות (עם השפעה מהעובדה שהוא גם סופר מוצלח).

האלבום הקודם לגמרי היה אצלי “אלבום לילה” מובהק ונראה שהחדש הולך ללוות אותי גם כן בשעות הקטנות. או בדרכים. הוא מצוין בשביל זה. עם שילובים של פדל-סטיל וקלידים מהפנטים, ההגשה היפה של איימי וההרגשה בין הרצועות שזורקת אותך לתוך סיפור או סרט אינדי קטן בדרכים הצדדיות של ארה”ב. שמח שהפרויקט הזה של ולאוטין חזר עם מוזיקה חדשה.

That Old Haunted Place

The Imperial 


 

החודש לפני: ספיישלים ו-50 שנה לאלבומי בכורה

החודש לפני 50 שנה שוחררו שניים מאלבומי הבכורה היותר חשובים בעולם המוזיקה. שני אלבומים שהוציאו לדרך שתי קריירות אייקוניות, שאחת מהן עדיין רצה ובועטת. אלו היו האלבומים הראשונים של לד זפלין ושל ניל יאנג בתור אמן סולו.

לכבוד ציון הדרך לשני האלבומים הללו, הקדשתי להם ספיישלים מעמיקים ברדיו הקצה. הנה הם פה, עם קצת מילים ומידע ואפשרויות האזנה. בנוסף, מוקדם יותר החודש ערכתי ושידרתי גם ספיישל על ההוצאות המיוחדות האהובות עלי של 2018. מצרף אותו בסוף הפוסט גם כן לכל חוויית הספיישלים שהגשתי בחודש הנוכחי.


 

באמצע שנת 1968, אחרי שנתיים של הצלחה, מתחים, חשיפה, ריבים ושלושה אלבומים, ניל יאנג עזב את באפלו ספרינגפילד ויצא לראשונה לדרך עצמאית בתור אמן סולו. דרך שהחלה רשמית בינואר של 1969 עם יציאת אלבומו הראשון. אלבום שלא נחשב כאחד הקלאסיים שלו ודי התכסה בצל הגדול של שורת האלבומים המוצלחים והפופולריים שהגיעו אחריו.

אם שואלים אותי, לאלבום הבכורה של יאנג יש לא מעט יופי. כזה שזקוק ליותר תשומת לב ומייצג בנוסף את השיא של כל התקופה המוקדמת, היותר תמימה והרגישה של יאנג, רגע לפני שחבר לקרייזי הורס באותה שנה, הפעיל דיסטורשן עם Old Black והתפוצץ והפך לשם ענק בתחילת שנות השבעים עם ההוצאות הבאות.

50604637_2213619595356176_1255336460068847616_n