היום בדיוק לפני 40 שנה נהרג כריס בל, המוזיקאי כנראה הכי בלתי מוערך במסגרת “מועדון ה-27”. בל היה חבר מקורי ומהמייסדים של להקת Big Star האהובה עליי מאוד. אמנם הרבה פעמים אלכס צ’ילטון היה בולט יותר בפרונט וגם בל היה בעיקרון שותף רק לאלבום הראשון של הלהקה, אבל היה זה כריס בל שהתחיל את הכל. הוא זה שהזמין את אלכס צ’ילטון להצטרף להרכב Icewater שלו, שעם התוספת של צ’ילטון הפך בעיקרון לליין-אפ המוכר של ביג סטאר והוציא אותה לדרך.
מוקדם יותר החודש דיקי בטס עבר שבץ קל ויצא ממנו, אך בשבוע האחרון עבר תאונה ליד ביתו שגרמה לדימום מוחי והכניסה אותו למצב קריטי. אתמול הוא עבר ניתוח ולפי דיווחים ממשפחתו הוא היה הצלחה. אז הוא כנראה במצב יציב נכון לכתיבת שורות אלו.
דיקי בטס בן 74 כבר. הוא מחברי הלהקה המקוריים של The Allman Brothers Band, מההרכבים היותר קרובים לליבי והוא גיטריסט ויוצר ענק. הוא היה שם עם הלהקה האדירה ההיא מתחילת הדרך בסוף שנות השישים עד עזיבתו בשנת 2000. ניגן בתקופה המוקדמת לצד דוויין אולמן ואחרי מותו של אולמן בשנות השבעים התחיל לבלוט הרבה יותר עם כתיבת השירים ובתור הגיטריסט הבכיר בהרכב. היה שם גם בתקופת הקאמבק בסוף שנות השמונים והתחייה המחודשת הפשוט מופלאה של האולמנים בשנות התשעים, לצד וורן היינס. בכל הזמן הזה הוא המשיך ליצור ולהיות אחראי על שורת שירים נהדרים. כשעזב הוחלף ע”י דרק טראקס, שנשאר בהרכב הקבוע במילניום הנוכחי עד הופעת הפרידה של האולמנים ב-2014.
החודש יוצא לדרך פסטיבל דוקאביב ה-20 במספר. פסטיבל הסרטים הכי מגניב בסביבה, וכמו כל שנה הוא יכלול מגוון רחב ומעולה של סרטים דוקומנטריים. מכל ז’אנר, תחום ואיזור. בנוסף לחגיגות שני עשורים, במישור האישי הוא גם הולך להיות הכי מרגש שלי. גילוי נאות קטן – מאז תחילת 2018 אני עובד קבוע בצוות ההפקה של דוקאביב. גילוי פחות נאות הוא ששנים אני משוגע על הפסטיבל הזה בתור צופה וכותב בלי קשר על הסרטים שלו. אז זה לא משהו מפתיע או מוזר שאני מעלה פה פוסט המלצות עליהם. זה כן משהו שאני עושה פעם ראשונה לפני שהפסטיבל מתחיל, אחרי שהיתה לי הפריבילגיה לצפות במגוון סרטים מבעוד מועד. בנוסף לעבודה הרבה מאחורי הקלעים בחודשים האחרונים.
כמדי שנה בחודש פברואר, הגיע הזמן לסיכום הקולנועי האישי שלי. קצת אחרי העומס של אלבומי השנה בדצמבר וקצת לפני טקס האוסקר. השנה הקולנועית החולפת התחילה די מקרטעת בשבילי, אך השתפרה בחצי השני שלה. צמצמתי ל-45 סרטים שבחרתי לייצג כאן, שאהבתי ברמות כאלו או אחרות. כולם כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות.
כמו עם המוזיקה, הכל פה כאמור זה טעם אישי שלי, בלי איזה קביעות נחרצות. אז אפשר בכיף לקחת כהמלצות אם אתם מחוברים לאותם טעמים קולנועיים שלי וגם אם לא. אז נתחיל.
הסרטים האהובים עלי מתוך המועמדים לסרט הטוב ביותר באוסקר:
Three Billboards Outside Ebbing, Missouri
בשבוע הבא יגיע הסיכום המסורתי והמושקע בטירוף (כרגיל) של הבלוג, עם 50 אלבומי השנה שלי. אבל לפני כן, מתחילים להתחמם עם הפוסט הנוכחי וכל ההוצאות המיוחדות\נלוות. יש כאן את עשר ההוצאות המחודשות, אלבומי ההופעה, קופסאות וכדומה של השנה שלי. בניגוד לפוסט אלבומי השנה הרגיל בשבוע הבא, כאן אין דירוג. פשוט מסודר לפי ABC. אך כמובן יש טקסטים וסיבות למה הם פה + לינקים לשירים.
בסוף יש עוד כמה הוצאות ראויות לציון מהשנה החולפת, שחיבבתי או לא הספקתי להתעמק יותר מדי כדי לחפור עליהן. לא לשכוח לחזור בשבוע הבא ל-Main Event וגם לבקר בדף הפייסבוק של הבלוג, שם אני מעלה ומעדכן על הפוסטים החדשים וגם משתף וכותב על המון מוזיקה חדשה וישנה באופן יום-יומי במהלך כל השנה.
אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:
כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.
אוקי, אנחנו הולכים ומתקרבים לעונת הסיכומים. בעצם מבחינת המחשבות והתכנונים, אני כבר שם כל שנה בתקופה הזו. יצא בחודש האחרון גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. חלקם כבר עברו אצלי, חלק מחכים, ועוד כמה נשמרים בסוד לקראת סיכום השנה המסורתי של הבלוג. זה פוסט סיקור אלבומים חדשים האחרון ל-2015. אני פשוט נכנס ל-Zone של עבודה על הסיכום עוד מעט ובנוסף יש עוד איזה פוסט-שניים ומגה-פרויקט נוסף שאני מתכנן עוד לפני כן, אז צריך את הזמן.
הרבה זמן שלא שמעתי בוב דילן. או כתבתי עליו. למעשה אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שהכנסתי אלבום שלו ולחצתי Play. פשוט בשנים האחרונות קצת ירד לי ממנו. לא חזרתי גם לאף אלבום ישן שלו כבר מספר שנים. ואני מדבר פה על אחד האומנים היותר בולטים אצלי בבית על המדפים. זה לא שהפסקתי לאהוב, פשוט יש תקופות כאלו. לפעמים הן גם ממש ארוכות. הוא גם לא ממש בלט אצלי בבלוג בכמעט חמש השנים בו הוא קיים. זה כנראה כי כתבתי עליו כ”כ הרבה בעבר…בפורומים וכדומה. בגיל צעיר יותר ובתקופות אחרות כשכמעט כל הדיסקוגרפיה שלו כאן לידי, ספר ה-Lyrics השלם מכל השנים וכל מיני מוצרי דילן אחרים על המדפים היו ממש צמודים אלי. עד עכשיו.
עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו”ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק’לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג’ק ברוס, ג’וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.
