אלבומי השנה 2024

סיכום שנה, הקדמה:

אחרי הפוסטים המקדימים של 15 הקאברים של השנה, 10 הופעות השנה ואיתם 25 ההוצאות המיוחדות של השנה, הגענו לאירוע המרכזי והמסורתי פה כל דצמבר, עם אלבומי השנה שלי. זו הייתה שנה מקוללת וכואבת, עם כל מה שמתרחש עדיין מאז השבעה באוקטובר. המצב הזה השפיע לא מעט על המוזיקה ששמעתי, איך עיכלתי אותה, המשיכות והחיבורים. קיבלתי חיבוקים עם קולות מוכרים ומצאתי ניחומים עם אמנים חדשים.

כפי שאתאר בהמשך, היו באמת הרבה אלבומים השנה שבאו בזמן והביאו לי מקום לברוח אליו או באמת להתנחם בו, בתוך כל השיט של 2024 כאן. עם המלחמה שעדיין ממשיכה, החטופים והחטופות שלא חזרו הביתה, מצב נפשי וגם דאגה לעצמי בתוך כל הכאוס. אבל כל 50 האלבומים פה עשו לי משהו משמעותי והיה לי איתם חיבור כלשהו, יותר מרבים אחרים וטובים שנשארו בחוץ.

כרגיל, כל הטקסטים, ההסברים והחיבורים האישיים נמצאים כאן. בסוף גם פלייליסט גדול עם נציגים מכולם. אם אהבתן, התחברתם, הערכתן או התלהבתם, מוזמנים ומוזמנות להמליץ ולשתף את הסיכום עם אחרים. אולי עוד מישהו/י ימצאו כאן איזה חיבוק מוזיקלי חדש. כמו כן מוזמנות/ים לבדוק גם את דף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, עם עדכונים יומיים על מלא מוזיקה + התכניות השבועיות והספיישלים שלי ברדיו הקצה.

רגע לפני, כרגיל תזכורת לכל הסיכומים הקודמים של הבלוג:

התחלנו. בתקווה ש-2025 תביא איתה שקט ושכולן/ם יחזרו הביתה:

.50
The Lemon Twigs – A Dream Is All We Know

בשנה שעברה הלמון טוויגס בלטו אצלי ממש, עם האלבום שהכי אהבתי אצלם בקריירה. שנה בדיוק אחריו, הגיע הפולו-אפ בדמות A Dream Is All We Know. אלבום שהגיע אצלי קצת מהר מדי, כי הרגשתי דווקא שאני זקוק לעוד טיפה רווח זמן עד להוצאה הבאה. מנגד, הוא המשיך יפה את הוייב של הקודם. ככה שהיה לי קצת אוברדוז איתם, אבל החדש יפה ממש גם כן, ככה שזכה בסוף להיכנס ולהוציא לדרך את הסיכום השנה, עם הפאוור-פופ, השפעות ביג סטאר והביץ’ בויז והסאונד המוכר והטוב של הצמד.

My Golden Years

Sweet Vibration

.49
The Staves – All Now

אני מאוד אוהב את מה שהאחיות לבית סטוולי-טיילור עושות בשנים האחרונות, תחת שם הבמה שלהן The Staves. נראה שהן הגיעו למקום שהכי מדבר אליי בדיסקוגרפיה שלהן. אמנם הקודם היה אפילו טוב יותר, אבל עברו 3 שנים וזה בול זמן לקבל עוד מנת Staves יפה של פולק-רוק שהנעים אותי כמו שצריך השנה.

I Don’t Say It, But I Feel It

After School

.48
MGMT – Loss of Life

האלבום הטרי של MGMT היה לגמרי משב רוח מרענן בשבילי, במיוחד כשיצא בתחילת הקיץ. עברו שש שנים מאז ההוצאה הקודמת של הרכב הפופ-רוק הפסיכדלי, וזה מספיק זמן להתגעגע למוזיקה חדשה. כזו ש-Loss of Life הטרי בהחלט תואם את הציפייה אליה. ראיתי משהו מאוד מרומם באלבום הזה. עם פופ-פסיכדלי טיפה יותר מובהק, כזה ששואב מהצבעוניות של דייויד בואי והתקופות הטובות של The Seeds או טוד ראנדגרן. לגמרי אחד מ”אלבומי הקיץ” שלי ב-2024.

.47
Silverlites – Silverlites

האלבום הכי טרי פה ברשימה. איכשהו הגיע בזמן טוב והשתחל לכאן. אלבום הבכורה של הסופר-גרופ הטרייה שכוללת את המוזיקאי ג’וזף ארתור, יחד עם פיטר באק מ-REM, ריץ’ רובינסון מהבלאק קרואוז וברט מרטין, המתופף של Screaming Trees ו-Mad Season. יחד הם נקראים Silverlites והקליטו אלבום נעים, שמושך גם מאלטרנטיב רוק (שחבר’ה פה היו חלק נכבד ממנו בניינטיז) וגם מפולק בריטי ישן. עיקר ההתלהבות שלי היא לשמוע פה את רובינסון ובאק מנגנים יחד. אבל כולם נשמעים טוב.

Still Don’t Know You

Forever And A Day

.46
Sleater-Kinney – Little Rope

זו פעם ראשונה שסליטר-קיני נכנסות לסיכום שלי. תמיד חיבבתי, אבל בלי איזה חיבור עמוק. השנה איכשהו הן הגיעו אליי בזמן המתאים עם האלבום החדש. אני חושב שהוא מצוין והאווירה והצלילים החשמליים הצליחו לשחרר אותי קצת בתחילת השנה. מאלבומי ינואר שגם שרדו יפה כל שמיעה חוזרת במהלך 2024, אם זה אצלי לבד או כשהשמעתי אותו בחנות (האוזן השלישית) ותמיד נהניתי.

.45
Willie Watson – Willie Watson

אחד מהאלבומים המנחמים שלי השנה. ווילי ווטסון תמיד ידע לעשות זאת, אבל עם האלבום החדש בשנה כזו, זה די התעצם. הסולו השלישי של איש Old Crow Medicine Show לשעבר והוא מגיע שבע שנים אחרי קודמו. הוא גרם לי להבין כמה התגעגעתי לרכות היפה שלו וגם איך הייתי צריך אותה יותר במהלך 2024. בעולם וזמן אחר ווטסון היה נחשב שם גדול כמו קריס קריסטופרסון או גורדון לייטפוט. בשבילי לפחות הוא כזה.

Real Love

Slim and The Devil

.44
Britti – Hello, I’m Britti

מאלבומי הבכורה שיצאו השנה ויותר אהבתי. בריטי היא יוצרת בתחילת דרכה שחברה פה להפקה של דן אורבך, שזה תמיד סימן טוב. מגישה בבכורה שלה שילובים של R&B יחד עם קאנטרי-פופ בניחוח ישן, וזה אחלה של דבר. שירים שיכולים גם לחבק וגם לגרום לך לנוע בקצב Soulful עם עצמך. לגמרי הפתיעה אותי עם אלבום מחמם לב.

.43
Psychic Temple – Doggie Paddlin’ Thru The Cosmic Consciousness

באלבום הזה התאהבתי ישר בשיר הנושא שפותח את ההוצאה החדשה של Psychic Temple. היה שם משהו ממכר וכ”כ מרגיע. ושמחתי נורא שגם ההמשך שלו שמר על רמה טובה של צלילים מושכים ואווירה סוחפת, רק בצד הרגוע שלה. לאלבום הזה אני חייב את התודה לחבר היקר קוואמי, שאיכשהו ידע שיהיה פה איזה חיבור והכיר בינינו. זה היה שידוך טוב שנתן עוד איזה חיבוק מוזיקלי השנה. מאלבומי שבת בבוקר האלה, שיכולים לרוץ ברקע או לגרום לך לשקוע בהם.

.42
JJ Grey & Mofro – Olustee

עם מעל עשרים שנה של קריירה, ג’יי ג’יי גריי ממשיך לעבוד עם ההרכב הגדול ומתחלף שלו. השנה הוא הוציא את Olustee, אלבום שמשלב נהדר את כל הצדדים שלו ושל הלהקה. עם Southern Soul, בלוז, רגש וגם רוקנ’רול וגיטרות נפלאות. כפי שמציג שיר הנושא של האלבום, שהוא מהקטעים החשמליים החביבים עליי פה (ואולי בכלל השנה). יש בהרכב הזה ובאלבום משהו שהוא גם מלוכלך ואנרגטי, וגם Down to earth ונינוח. אוהב כשכל הצדדים הללו באים יחד באלבום אחד.

Olustee

On A Breeze

.41
Norah Jones – Visions

אחד מאלבומי הניחומים המובהקים השנה הוא החדש של נורה ג’ונס. כבר ציינתי לא פעם אחת ולא פעמיים עד כמה אני אוהב את האלבומים המאוחרים יותר של נורה, מ-2016 עד היום. ו-Visions הוא לא יוצא דופן. הוא גם אלבום שהגיע ממש בזמן המתאים, עם האווירה שלו, הרוך וכל החיבוקים המוזיקליים שג’ונס יודעת להביא לי. אלו שבלטו אף יותר בכזו שנה.

All This Time

Swept Up in the Night

.40
The Felice Brothers – Valley of Abandoned Songs

כבר עשור וחצי שאני כותב פה וממליץ על ה-Felice Brothers. הלהקה שחזרה חזק מאוד לליבי לפני שלוש שנים עם האלבום הקודם. השנה הם שחררו פולו-אפ נהדר, שממשיך את האווירה של קודמו וגם גרם להם להמשיך לחזור לחיבור העמוק שלי איתם. עם הסיפורים הקטנים והמלנכוליה הפואטית שממתינה בצד הדרך. אלבום שהוא עוד נסיעה ששמחתי ממש לקחת עם הלהקה הזו.

.39
Katy J Pearson – Someday, Now

לפני שנתיים ממש התאהבתי בקטי ג’יי פירסון, כששחררה את האלבום Sound of the Morning. ממש נדלקתי על הפופ-רוק הקליט ויפה שלה. הפולו-אפ שלו שיצא השנה אמנם עשה לי פחות אפקט, וגם לקח אותה למחוזות יותר קלילים מקודמו, אבל היא עדיין עשתה לי טוב באוזניים. זה אלבום אינדי-פופ נעים, שכולל גם כמה רגעים מורכבים יותר ונפלאים.

.38
Blitzen Trapper – 100’s of 1000’s, Millions of Billions

שם ותיק אצלי בבלוג. בדרך כלל החבר’ה של Blitzen Trapper מוציאים אלבומים די סמוך אחד לשני, הפעם הם חיכו 4 שנים מאז האלבום הקודם, והאמת שזה עשה הרבה יותר טוב בחזרה אליהם. המעט געגוע הזה שפתאום מבינים אותו בין הצלילים והרצועות החדשות. הלהקה שהתחילה בתור אלט-קאנטרי יותר בולט, הלכה והתפתחה ובדרך כלל יש להם איזה טוויסט בכל אלבום, או סאונד מסוים שהם מוסיפים. מה גם שהם תמיד מערבבים את השובבי עם המורכב במוזיקה, וזה נמצא בכל הוצאה חדשה, כולל הטרייה.

Cosmic Backseat Education

Bear’s Head/At the Cove

.37
Leyla McCalla – Sun Without The Heat

ליילה מק’לה היא מקולות הנשיים היותר בולטים אצלי בשנים האחרונות בסצינת הפולק השורשי. היא משלבת לא מעט אלמנטים במוזיקה שלה, אם אלו צלילים חוצי יבשות וכתיבה וביצוע פואטיים. לפני חמש שנים היא הייתה פה חלק מההרכב של Our Native Daughters והשנה שחררה יופי של אלבום סולו. כזה שכולל את כל האלמנטים שציינתי, עטופים בצלילים שונים ורגשות. היא גם הייתה חלק השנה מאלבום המחווה לאליס רנדל (שכתבתי עליו בפוסט ההוצאות המיוחדות), לצד ריהנון גידנס ואליסון ראסל, והיא לגמרי מומלצת למי שנהנים/ות מהשתיים הללו גם כן.

.36
Leif Vollebekk – Revelation

זה ביקור ראשון של ליף וולבק בבלוג, למרות שאני מכיר אותו זמן מה, מאז שחבר טוב באנגליה הכיר לי אותו. עם Revelation הוא הצליח להשתחל לפה השנה, בצדק רב. לפעמים יש אמנים שתופסים אותך בזמן המתאים וככה וולבק עשה עם האלבום הזה. ראיתי אותו גם בהופעה נהדרת השנה, עם אותו חבר שהכיר לי אותו, אז הכל יחד העלה חיוך בזמנים לא משהו. גם בלי ההופעה, האלבום הטרי עשה לי הרבה טוב בנסיעות ומבט אל נופים מחלון של אוטובוס או מכונית. הוא יפהפה ומרגיע, עם הרבה תשוקה.

Rock and Roll

Peace of Mind

.35
Shannon & The Clams – The Moon Is In The Wrong Place

אלבום נוסף ברשימה עם הפקה של דן אורבך, אבל פה זה לא חדש. אורבך כבר כמה שנים טובות מלווה את המוזיקה של שאנון שואו והקלמס (לבד וביחד). מי שמכיר/ה, יקבלו פה עוד מהטוב הזה של הלהקה, ומי שלא, יטעם ממתק עם טעם נוסטלגי וחדש באותו הזמן. מאוד אוהב את מה שהם עושים, עם פופ-רוק-סול-פסיכדליה ששואבת המון מן העבר. מהאלבומים שכיף לשמוע ולדעת שנוצרו ב-2024. עם כל הוינטאג’ בצלילים, אבל גם חומרים שהם Sealed, חדשים ומלאים בצבעים יפים.

.34
Phosphorescent – Revelator

עברו כבר 14 שנים מאז שכתבתי פה לראשונה על מת’יו הוק, או Phosphorescent, מה שקרה בסיכום שנת 2010 של הבלוג ולפני הפריצה הגדולה שלו עם Muchacho ב-2013. מאז הוא לוקח את הזמן בין אלבומים, כש-C’est La Vie יצא שש שנים אחר כך, ב-2018, ושוב שש שנים הפרש בינו לבין Revelator שיצא השנה. אלבום שהחזיר לי מלא אהבה ליצירה שלו, עם שירים אינטימיים, רכים וחלומיים. הרגשתי זאת ישר על שיר הנושא היפהפה שפותח את האלבום, ומשם זה שמר על קו אחיד עד סופו. החזיר וסיפק המון חשק אחרי שש שנים.

Revelator

The World Is Ending

.33
Aoife O’Donovan – All My Friends

בניגוד לקודמו, פה עברו רק שנתיים מאז האלבום הקודם של איפה או’דונובן. אבל איזה יופי שהיא ממשיכה לשחרר לעולם. גם כאן יש שיר נושא נורא יפה שפותח את האלבום. כזה שיכול גם לגעת אצלי בורידים הכי קטנים שמוליכים אל הלב. והוא מסתיים גם בדרך שנורא אהבתי, עם קאבר ל-The Lonesome Death of Hattie Caroll של דילן, מבוצע בגרסה די מופשטת ושקטה. מצאתי בה משהו מהפנט. ביניהם עוד שורה של רצועות עצובות או מחבקות של או’דונובן הנפלאה.

.32
Futurebirds – Easy Company

זו הייתה שנה בה שמות מוכרים עשו לי ממש טוב (יחד עם כאלו שלא ביקרו כאן מעולם). יותר משנים קודמות, היו לי תקופות שרציתי את הסאונד המוכר של להקה כלשהי, או אמן/ית שאני מיד מזהה. איזו הרגשה של בית כזו. ה-Futurebirds היו חלק מזה, עם אלבום שמאוד הזכיר לי למה אני אוהב אותם. עם אווירה חופשית ואלבום שיעבוד טוב בדרכים. יש בנוסף הופעות אורח של פטרסון הוד ו-Waxahatchee שמשלימים את החיוך המוכר שמגיע עם ההרכב הזה.

.31
J. Mascis – What Do We Do Now

אלבומי הסולו של ג’יי מסקיס בעשור וחצי האחרון לגמרי עושים לי את זה. נכון, הוא לא מחדש בחיים ואפשר לזהות אותו תוך שניה בצליל, סגנון וסאונד גיטרה. אבל זה לא תמיד דבר רע. ההפך מבחינתי. אני שמח כל כמה שנים לקבל ממנו דרישת שלום כזו. כמו מכתב מחבר שאתה מכיר נורא טוב. האלבום החדש הוא בול כזה, והוא מפוצץ בסאונד ההוא של מסקיס, המוכר והמצוין וכזה ששמחתי לקבל במיוחד השנה, בתקופות שהרגשתי שאני צריך איזה קול או צליל מוכר לידי.

Can’t Believe We’re Here

Right Behind You

.30
Grace Cummings – Ramona

גרייס קאמינגס שחררה את אלבומה השלישי השנה. אלבום שלגמרי מגיע לו היחס שקיבל בתקשורת. קאמינגס, בנוסף למוזיקאית, היא גם שחקנית תיאטרון מאוסטרליה. המוזיקה של Ramona גם נשמעת לעיתים תיאטרלית, אך עם זאת נשארת Down to earth. לפחות ככה הרגשתי בהאזנות אליו השנה. יופי של פולק-רוק עם אמנית שמושפעת מהטרובאדורים האמריקנים הגדולים בקאנטרי-פולק, וכנראה הגיעה פה לשיא המוזיקלי שלה, עד כה.

.29
Laura Jane Grace – Hole In My Head

אלבום הסולו השני של לורה ג’יין גרייס וכנראה ההוצאה שהכי עשתה לי את זה בדיסקוגרפיה שלה עד כה. אלבום פאנק-אלטרנטיב-רוק שבועט וזועק, אך גם עם הרבה כיף. סך הכל 25 דקות בלבד של מוזיקה, עם שירים קצרים וטובים. מהאלבומים הללו שעוברים מהר, אבל מלאים בחוזק ואווירה שלגמרי משאירים חותם אחרי ההאזנה.

.28
John Moreland – Visitor

כל אלבום של ג’ון מורלנד בעשור האחרון הצליח איכשהו לכוון עליי איזה חץ כואב ויפה. האלט-קאנטרי שלו מזכיר לפעמים את גאי קלארק וג’ון פריין במיטבם, ואף מוסיף עליהם משהו אחר. מהאמנים שאני נורא שמח שנמצאים בסביבה וממשיכים כ”כ טוב את המוזיקה הזו. מורלנד הוא הטרובאדור המוזיקלי הכי שונה בסביבה ויש בו רגש עצום שיוצא החוצה בשירים. עם Visitor הוא שוב משקף זאת היטב עם כתיבה וצלילים שננעצים בול היכן שצריך.

Gentle Violence

The Future Is Coming Fast

.27
The Secret Sisters – Mind, Man, Medicine

האלבום החמישי של צמד האחיות האהובות לבית רוג’רס. גם איתן יש לי דרך ארוכה, שהחלה לפני כמעט עשור וחצי כשכתבתי פה על אלבום הבכורה שלהן. מאז הן מלוות אותי עם כל אלבום חדש וממשיכות לשמור על רמה מצוינת של כתיבה, הרמוניות מושלמות ושירים שמזכירים את הגרסה הנשית של ה-Everly Brothers או סיימון וגרפונקל. אבל יש בהן גם משהו אחר ואני מת עליהן אך ורק בזכות עצמן. כיף לי נורא לשמוע שוב את הקולות הללו יחד על גבי רצועות מושכות ונהדרות, והאלבום הטרי לא שונה בכך.

.26
Tim Easton – Find Your Way

טים איסטון נמצא בסביבה המון זמן והוא מהסינגר-סונגרייטרס היותר Underrated לדעתי. עם Find Your Way הוא הצליח לשאוב אותי בול בזמן המתאים. זה אחד מהאלבומים שהיו לי פס-קול בשנה הזו, שהבינו תחושות וציירו אותן על שיר. הקטע Everything You’re Afraid Of היה לי מאוד מחזק ושיר הנושא ידע לכוון אותי בתקופה מבולבלת. בכלל, הרבה שירים כאן הרימו אותי או גרמן לי לקבל דברים איך שהם. עם כל הפחדים, אי הוודאות והמוזיקה המופלאה של היוצר הוותיק הזה.

Everything You’re Afraid Of

Find Your Way

.25
Hurray For The Riff Raff – The Past Is Still Alive

השנה האחרונה גם הביאה איתה לא מעט נוסטלגיה עם אמנים מסוימים. גם כאן היה לי איזה מבט אחורה עם השלמת עשור שלום מאז האלבום הראשון של Hurray For The Riff Raff שהוצג פה. אלינדה סגרה האדירה וההרכב שלה רק התפתחו מאז, עם קצת פזילות מוזיקליות ולא מעט כוח, סיפורים וצלילים שונים. השם של האלבום החדש גם קורץ קצת בשבילי על סגנונו, עם יותר שורשיות וחזרה גדולה לאמריקנה. הוא גם מייצג את מותו של אביה של אלינדה והיא החלה לכתובה את השירים כאן מיד אחרי שעזב את העולם. עם שירי דרכים, געגוע ומבט חדש על החיים.

Buffalo

Colossus of Roads

.24
Brown Horse – Reservoir

שלום למי שקיבל אצלי את תואר “אלבום הבכורה של השנה”. חברי ההרכב של Brown Horse אמנם מגיעים ממזרח אנגליה, אבל לחלוטין נשמעים כאילו נשלפו מה-Big Pink עם דילן ו-The Band ב-1967. לחלוטין הרבה השפעות מהחבורה ההיא, אבל גם עם משהו מודרני שמערבב צלילים שורשיים ואמריקנה חוצה עשורים. כיף גדול שיש הרכב שעושה משהו כזה כיום, ועוד באלבום בכורה. בהחלט מצפה להמשך הדרך של החבר’ה הללו. ותודה לחבר משה לוי שהפנה את אוזניי לאלבום ולהרכב.

.23
Laura Marling – Patterns In Repeat

חמישה ימים אחרי שהאלבום הזה יצא, ראיתי את לורה מרלינג בלייב. האזנתי לו לראשונה בארה”ב, ואז חוויתי כמה וכמה מהשירים שלו בלונדון, כשהם מבוצעים ממש מולי. זה האלבום הכי ביתי של מרלינג, על הבת שלה, הורות, והחיים שהשתנו בעקבות זה. יש לו גם מאוד הרגשה של בית בסגנון וככה גם היה בהופעה האינטימית שלה. תמיד מדהים אותי איך הכתיבה האישית שלה יכולה להתחבר אליי ממקומות שונים ולהפוך למשהו אחר. הוא מרגיש כאלבום קצת שונה של מרלינג, יותר רגוע וקטן, עם הרבה יופי שמרגיש רחוק, ובאותו זמן מחבק מקרוב. אהבתי את זה.

Child of Mine

Caroline

.22
American Aquarium – The Fear of Standing Still

בתחילת השנה ראיתי הופעת סולו של BJ Barham, הסולן של אמריקן אקווריום. הוא סיפר שם סיפורים וביצע גם שירים חדשים, שאחר כך שוחררו באלבום החדש של הלהקה שלו שאני נורא אוהב. כמובן שההקלטה עם ההרכב שונה לגמרי מביצועי הסולו שראיתי והשירים הללו קיבלו נפח הרבה יותר גדול, יחד עם האחרים שגיליתי לראשונה. ברהאם יודע לכתוב ממש טוב על החיים ועל תקופות והמוזיקה של אמריקן אקווריום תמיד מושכת. הפעם עם רצועות על כמה שזה בסדר לבכות לפעמים או הצדדים השונים של להפוך למבוגר.

Crier

The Curse of Growing Old

.21
Haley Heynderickx – Seed of a Seed

הרבה פעמים יהיו אלבומים של סוף שנה שלא יצליחו להיכנס לסיכום שלי, כי פשוט כבר אין לי זמן להתעמק בהם. אלבומה השני של היילי היינדריקס יצא בתחילת נובמבר, כשכבר הייתי עם הראש בסיכומים. אבל ממש לא יכולתי להתעלם ממנו. לפני שש שנים היילי ביקרה פה לראשונה עם אלבום בכורה יפהפה. לקח לה זמן להגיע לפולו-אפ שלו, אבל איזה כיף שהוא כאן. כבר על שיר הפתיחה Gemini מבינים שהיה שווה לחכות, מהפתיחות שיותר תפסו אותי השנה. וכל האלבום מלא בעדינות של היינדריקס, יחד עם השפעות פולק ישנות ומלודיות חמות.

.20
Johnny Irion – Sleeping Soldiers of Love

עברו שש שנים מאז ההוצאה הקודמת של ג’וני אייריון, מהיוצרים החביבים עליי, עוד מימי שיתוף הפעולה שלו יחד עם שרה לי גאת’רי. גם כשהוא סולו הוא מייצר מוזיקה נפלאה של סינגר-סוגרייטר והאלבום הטרי התחבר אליי מיידית. עם מוזיקה עדינה, מלודיות מושכות וגיטרה חדה ומדויקת. יש גם קולות אורחים של מייק מילס (REM) וג’ף ברידג’ס שמוסיפים לאווירה, באלבום שלדעתי הוא דוגמה מצוינת לכישרון של אייריון. הרגשה שהגיע פה לרמה הכי גבוהה בתור אמן סולו.

Sleeping Soldiers of Love

Shoulder To Shoulder

.19
Waxahatchee – Tigers Blood

מאז שביקרה פה לראשונה ב-2015, קטי קרצ’פילד, או Waxahatchee, הלכה ומילאה את עצמה ביותר ויותר בנפח מוזיקלי ונגיעות שונות של אינדי-רוק, פולק ואמריקנה. באלבום הקודם והנוכחי היא עוד יותר נוכחת בז’אנר האחרון, אבל היא מהאמנים שאני לא ממש אוהב להגדיר ככה. היא יכולה להתאים לפופ, רוק וכל מוזיקה שורשית באשר היא. השירים של קרצ’פילד הם מסעות קטנים, סיפורים קצרים ואווירה אחידה מחולקת לרצועות. היא נמצאת במקום נפלא ביצירה שלה עם Tiger Blood ומוקפת גם במוזיקאים נהדרים כמו ספנסר טווידי ו-MJ Lenderman שמנגנים לצידה.

.18
Old 97’s – American Primitive

ההרכב הוותיק של Old 97’s ציין השנה 30 מאז ששחרר את אלבום הבכורה שלו. קריירה ארוכה ומלאה בהוצאות טובות של אלט-קאנטרי ורוקנ’רול. וזה לגמרי ציון דרך מעולה כדי לשחרר את אחד האלבומים היותר טובים שלך מאותה קריירה. לפחות אם שואלים אותי. הפעם האחרונה שההרכב ביקר פה הייתה בסיכום של 2017. מאז קצת התרחקו ממני (למרות שאלבום הסולו של רט מילר היה פה כן). אך השנה חזרו בענק עם American Primitive. אלבום אנרגטי, עם גיטרות מעולות ותזכורת לכל מה שטוב ב-Old 97’s. אם הם רומנטים או מלוכלכים ונותנים בראש.

Falling Down

Somebody

.17
Cindy Lee – Diamond Jubilee

אחד הפרויקטים המושקעים, ארוכים וגם המפתיעים של השנה, שייך למוזיקאי/ת פטריק פלגל, או סינדי לי בשם הבמה שלה. האלבום Diamond Jubilee הוא תוצר של כמה שנים של יצירה והקלטות. אלבום כפול עם 32 קטעים שמגיע לקצת מעל שעתיים של אורך. נכון, זה קשה להתמסר ולהתעמק ביצירה שכזו, אבל זה מסוג האלבומים ששווים את המסע והצלילה פנימה. קשה גם להגדיר פה ז’אנר ספציפי. הצלילים של סינדי לי שואבים מפופ פסיכדלי של שנות החמישים והשישים, הפקות של Surf-Rock וגם אינדי-פופ מודרני.

מההוצאות שקשה לי ממש לבחור מהן קטע מייצג, כי יש כ”כ הרבה. מה גם ששזה לחלוטין הוצאה של מקשה אחת, עם הרצועות שמגיעות בזו אחר זו וה-Hook הזה שהן נותנות יחד. הזמן הרב שהוא נמשך הוא לא לכולם/ן, אבל מי שירצו לטעום ולצלול עוד בסגנונות הללו, יקבלו מתנה גדולה ושווה.

.16
Gary Clark Jr. – JPEG RAW

אלבום שהייתי נותן לו את תואר השם הכי גרוע של השנה, אבל מה שחשוב באמת זה התוכן בפנים. והוא מעולה. אני כל כך אוהב את גארי קלארק ג’וניור של שני האלבומים האחרונים. עם החשמל, הגיטרה הנפלאה שלו והבלוק-רוק, שפוגשים לא מעט נשמה, השפעות R&B ושורשיות. הוא ממשיך היטב את הקו הזה באלבום החדש, שגם חוויתי הרבה ממנו בלייב השנה, בהופעה מחשמלת. על הבמה הם קיבלו עוד יותר נפח, אבל ההפקה של האלבום מביאה להם גם הרבה משקל באלבום. כזה שמייצג את קלארק ג’וניור בשיאו.

MAKTUB

This Is Who We Are

.15
Desiree Cannon – Radio Heat

האלבום השני של דזירי קאנון מגיע שש שנים אחרי הבכורה ותקופות שונות שעיצבו את שיריו. בתקופת הקורונה וקצת אחרי, קאנון הקליטה את השירים החדשים בגבעות של קליפורניה ויש בהם משהו קוסמי. כזה שנפתח עם צלילי פדל-סטיל מנעימים ומזכיר לאורכו קולות כמו ג’ודי סיל ואמילו האריס. מהאלבומים שליטפו וסובבו אותי השנה עם צלילים מיסטיים וקול מודרני שלגמרי גרם לי לקוות שהאלבום השלישי שתקליט לא ייקח עוד שש שנים.

.14
Sarah Jarosz – Polaroid Lovers

אחת היוצרות האהובות עליי פה כבר לא מעט שנים. שרה ג’ארוז תמיד יודעת להעלות בי חיוך ולגרום לי להישאב לתוך המוזיקה שלה. באלבום הטרי היא לקחה משהו טיפה שונה. פחות פולק קלאסי והפקה עם יותר משקל ותוספות. דווקא קיבלתי זאת בברכה. אני בעד שאמנים קצת יפזלו מוזיקלית מדי פעם, בלי קשר אם אני אוהב את זה או לא. במקרה פה אהבתי מאוד. יש מספר אלבומים השנה שיצאו ממש בתחילת 2024 והצליחו ללוות אותי באותה רמה עד סוף השנה. Polaroid Lovers שוחרר בינואר ואני אוהב אותו בדצמבר אפילו יותר, עם ה-Flow הנעים בין הרצועות והאינטימיות המהפנטת שתמיד נמצאת אצל ג’ארוז.

Jealous Moon

Days Can Turn Around

.13
Bonny Light Horseman – Keep Me On Your Mind / See You Free

אלבומם השלישי של הטריו הנפלא הכולל את אריק ד. ג’ונסון, ג’וש קאופמן ואנייס מיטשל. הפעם הוצאה לא קטנה, עם 20 שירים וקצת מעל שעה של מוזיקה חמה ומחבקת. אני כל כך שמח שאלבום הבכורה שלהם לפני כמה שנים לא היה משהו חד-פעמי, והם ממשיכים קדימה יחד. יש כאן אסופה רחבה של קולות וצלילים שמזכירים לפעמים את הצד הרך של טום ראש ו-CSNY, בין הרציני לפואטי, המלנכולי והאינטימי. הקסם של הטריו הזה היה מוצרך יותר השנה.

.12
Kacey Musgraves – Deeper Well

קייסי מאסגרייבס נמצאת בסביבה כבר הרבה שנים, אבל אלבומיה הקודמים ממש הזניקו את הקריירה שלה. חיבבתי אותם גם, אבל לא ברמה בה היא תיכנס לסיכומים שלי. אבל השנה, וואו, היא עשתה לי את זה בגדול. זה קורה עם Deeper Well, האלבום ש-By far הכי התחבר אליי בדיסקוגרפיה שלה. הרבה מעל האחרים. אלבום פולק-רוק חלומי ומלא אור ושמש. כזה שיכל גם לצאת בקלות ב-1970 ולגרום לגראם פרסונס לעשות עם קייסי דואט. יש בו סאונד נפלא, עם גיטרת הסטיל של גרג ליס המעולה ברקע ולהקת גיבוי שנותנת למאסגרייבס לפרוח כאן הכי יפה מבחינתי בדיסקוגרפיה שלה.

Cardinal

The Architect

.11
The Hanging Stars – On A Golden Shore

החברים של The Hanging Stars הלונדונית נמצאים אצלי כבר כמה וכמה שנים על הראדר. חיבבתי דברים שהוציאו לפני, אבל לא מספיק. גם לאלבום שהוציאו השנה הגעתי בלי ציפיות גבוהות ודי לחצתי פליי על אוטומט. מזל שעשיתי זאת ונתתי להם עוד הזדמנות, כי תוך כמה דקות גיליתי שיש פה משהו אחר. טוב יותר, מושך יותר ועם מלודיות וסגנון שפגעו אצלי בול. כמו Teenage Fanclub (או Brown Horse שהיו פה קודם) הם עוד הרכב בריטי שעושה מוזיקה שנשמעת מעבר לים.

יש באלבום הזה משהו מאוד מרומם, במיוחד עם כמה רצועות שתפסו אותי חזק עם הריפים והסאונד הקליט והשמשי שלהם. כמו עם קייסי מאסגרייבס, זה האלבום שסוף סוף עשה לי את זה בגדול. שמח נורא שלא ויתרתי עליהם, במיוחד השנה.

.10
Sarah Shook & The Disarmers – Revelations

דאם, כמה שאני אוהב את מה ששרה שוק עושה בשנים האחרונות עם ה-Disarmers. אני חושב שהיא הוציאה השנה את ההוצאה האהובה עליי ביותר שלה בקריירה. אלבום חזק, עם אלט-קאנטרי שונה ואחר, לא מתפשר ומלא תשוקה מוזיקלית. אחרי היציאה כבייסקסואלית בעולם וז’אנרים לא קלים והגמילה מהתמכרויות, מרגיש כאילו פתחה דף חדש ומרהיב בדיסקוגרפיה ונשמעת הכי טוב שאפשר. עם המשקלים על גבה והכוח שיוצא ממנה בשירים מעולים, כמו Nightingale, שהוא אחד משירי השנה שלי.

Nightingale

Revelations

.9
Beachwood Sparks – Across The River of Stars
GospelbeacH – Wiggle Your Fingers

זו הייתה שנה ממש מעניינת עם הוצאות של ברנט רדמייקר. מצד אחד שוחרר Wiggle Your Wingers, מה שהוא אמר שיהיה האלבום האחרון של GospelbeacH, ההרכב שלו מהעשור החולף שהמשיך איכשהו את הדרך שהתחיל עם הלהקה הראשונה שלו, Beachwood Sparks. מצד שני, הוא גם עשה קאמבק לאותה Beachwood Sparks, עם אלבום ראשון שלהם מזה 12 שנה.

אז איכשהו היה פה ערבוב של שמחה רבה על החזרה של ביצ’ווד יחד עם קצת עצב על הסוף של גוספלביץ’. שני הרכבים שמאוד דבוקים אחד לשני וכ”כ אהובים עליי כבר שנים רבות מאוד יחד. שניהם גם שומרים על הגחלת של הרוקנ’רול הקליפורני, הקוסמי, מלא הצבעים, נגיעות הפאוור-פופ והצומת של אלט-קאנטרי ופסיכדליה. הייתה איזו עוד סגירת מעגל עם האלבום של ביצ’ווד, שהופק ע”י כריס רובינסון (והנה הצלחתי להזכיר את כריס וגם ריץ’ רובינסון בסיכום אחד, למרות שלא הכנסתי בו את האלבום שהוציאו השנה עם הבלאק קרואוז החדשים שלהם).

כריס והקרואוז היו אלו שלקחו את ביצ’ווד בתחילת דרכם בשנת 2001 להיות המופע הפותח שלהם. ככה שבשבילי היה פה משהו יפה של Full Circle. הקאמבק הזה נכנס בתוך שירת הברבור (לפחות כרגע) של GospelbeacH, שליוו אותי מקרוב בעשור האחרון. כולל 3 הופעות וקשר קרוב שהתפתח עם אותו ברנט רדמייקר שגם התברר כבן-אדם נפלא. אז הכל יחד גרם לי להרבה רגשות עם שני אלבומים שהלכו איתי יד ביד השנה, באחיזה אוהבת ומחשבות על העבר והעתיד עם הצלילים הטריים.

.8
Rick White and The Sadies

לפני שנתיים המוזיקאי ריק ווייט הוציא אלבום קאברים ל-Sadies. הוא תמיד העריך אותם נורא וגם הופיע איתם בעבר. השנה האהבה והחיבור הזה התקדמו צעד אחד קדימה, הפעם עם שיתוף פעולה באלבום שלם. ה-Sadies מתפקדים פה כלהקת הגיבוי של ווייט, אבל הצלילים המוכרים שלהם גם מאוד מרגישים בפרונט. אישית אני ממש שמח לשמוע עוד מהסאונד המוכר והאהוב הזה, אחרי מותו של הסולן דאלאס גוד לפני שנתיים. זו הוצאה ראשונה שלהם לגמרי בלעדיו ועוד שיתוף פעולה מוצלח עם מוזיקאי מבחוץ, כפי שעשו בעבר באלבומים עם אנדרה ויליאמס או גורד דאוני.

Standing In The Yard

Fly Away

.7
Vera Sola – Peacemaker

היה לי קצת מוטיב חוזר השנה עם אלבום מספר 2 של אמנים מסוימים. זה התרחש עם אלבום שני מעולה ממש שיצא בדיוק שש שנים אחרי הבכורה. כך קרה גם עם Peacemaker, החדש של ורה סולה, השם שמאחוריו מסתתרת דניאל אקרויד (הבת של דן, מכסח השדים ואח הבלוז). סולה תפסה אותי השנה כפי שלא ציפיתי, עם מיקס מוזיקלי שקופץ בין ז’אנרים והשפעות ונוחת על 44 דקות מענגות במיוחד.

העולם של ורה סולה נע בין פופ של שנות החמישים, פולק ומוזיקת עולם אלטרנטיבית. השפעות של פטסי קליין וננסי סינטרה, עד בובי ג’נטרי, וייז בלאד ומריסה נדלר. איזה מאש-אפ גדול של כולן, ועוד קצת. אלבום שהצליח השנה לסחוף ולהפנט אותי.

.6
MJ Lenderman – Manning Fireworks

אני ממש אוהב את מה שקורה מסביב להרכב Wednesday בשנים האחרונות. אלבומם מהשנה שעברה היה מצוין (וביקר פה בסיכום) ובשנה הנוכחית חבר הלהקה MJ Lederman חזר לקריירת הסולו שלו עם אלבום פשוט נפלא. לנדרמן מרגיש פה כמו טרובאדור וותיק של אלט-קאנטרי-רוק, למרות שהוא רק בן 25 עם אלבום סולו רביעי כבר. הוא מזכיר לי מאוד צדדים של ג’ייסון מולינה או Richmond Fontaine, אולי גם קצת Silver Jews וניל יאנג, עם רכות ולכלוך מלאים רגש וכנות.

וגם אם עטיפת האלבום נראית כמו עבודה של ילד בן 10 בתוכנת Paint בשנת 1999, לנדרמן משכיח את החיצוניות ממש מהר עם התוכן בפנים. אם כבר הזכרתי אותו כהשפעה, אז כשניל יאנג היה בן 25 כמו לנדרמן כיום, After The Gold Rush שלו היה חודשיים בחוץ. ואולי כדי לתאר את Manning Fireworks הייתי לוקח ערבוב של Tell Me Why פוגש את When You Dance I Can Really Love. כשהרצועה האקוסטית הקטנה פוגשת את הלכלוך הגדול יותר של קרייזי הורס. לא מעט שירים של לנדרמן הצטיירו לי ככה, עם הריקוד של שניהם יחד תחת זיקוקים בוהקים.

Joker Lips

Wristwatch

.5
Johnny Blue Sky – Passage Du Desir

לפני עשור בדיוק סטרג’יל סימפסון ביקר כאן לראשונה עם אלבום הפריצה שלו Metamodern Sounds in Country Music. ראיתי אותו גם פותח לג’ייסון איזבל באותה שנה. וכמה שינויים וגבהים עברו מאז אצל סימפסון… לא עפתי על שלושת אלבומיו האחרונים. כן אהבתי את שני אלבומי הבלו-גראס שהוציא ב-2020, אבל ממש לא קרוב לחיבור שהיה לי עם טרילוגיית האלבומים שלו שהתחילה בזמנו עם “Metamodern Sounds” והמשיכה עם A Sailor’s Guide To Earth ו-Sound & Fury. אלבומים שהרחיקו אותו לגמרי מהקאנטרי, עם שילובים אקספרימנטליים שונים וחוצי ז’אנרים מבחינתי.

השנה סטרג’יל לבש על עצמו שם אחר, האלטר-אגו של ג’וני בלו-סקיי. ותחת השם החדש הוא הביא לנו את Passage Du Desir, אלבום שלגמרי החזיר לי את החיבור הגדול למוזיקה שלו. עם Outlaw-Country סוחף, קצת השפעות R&B ולא מעט מהעצב של לואל ג’ורג’ מ-Little Feat. יש פה בלאדות מופלאות ורצועות אפלוליות חודרות. כאלו ששוב הראו לי כמה סטרג’יל סימפסון נשאר יצור שונה בעולם המוזיקלי הסובב אותו וכמה טוב שהוא כזה, לא משנה תחת איזה שם. גם הופעת שלוש השעות הפסיכית והחשמלית בה ראיתי אותו השנה, הוסיפה לכמה הוא בלט לי שוב, כנראה יותר מתמיד.

Jupiter’s Faerie

If The Sun Never Rises Again

.4
Marika Hackman – Big Sigh

האלבום הזה יצא ב-12 בינואר והיה הראשון ששמעתי ב-2024. מריקה הקמן נמצאת בסביבה כבר לא מעט זמן, אבל רק השנה היא הצליחה ממש לחבק אותי חזק עם Big Sigh. יש אלבומים שעוברים איתך מסעות ולחלוטין זה הרגיש ככה עם השירים הטריים של הקמן. שיר הנושא ו-No Caffeine הדליקו אותי על הצליל הראשון ואיתם הגיע כל שק הרגשות של חבריהם לאלבום.

אני יודע עד כמה התחברתי ליצירה מסוימת, כשאני נהנה באותה המידה ממנה גם חודשים אחרי ההאזנה והחיבור הראשוניים. ופה הייתה לי חתיכת דרך. מהצלילים הראשונים של מוזיקה חדשה ששמעתי ב-2024 הוא המשיך להיות לצידי לאורך שנה שלמה ולא איבד אף פעם מטיבו. כל חזרה אליו הביאה איזה שיר אחר שהפך לפייבוריט והוא ליווה אותי ממש מקרוב. זו הייתה השנה בה מריקה הקמן ממש הצליחה להיכנס לי ללב, לא לביקור קצר, אלא להישאר לאורך זמן ולארח לי חברה קרובה בכל לחיצה על פליי.

.3
Gillian Welch & David Rawlings – Woodlands

גיליאן וולש קטפה את תואר אלבום השנה שלי ב-2011 עם The Harrow And The Harvest. אלבום שבזמנו חיכיתי לו שמונה שנים מאז קודמו. קיוויתי שלא אצטרך לחכות כל כך הרבה שוב לאלבום שלה בפרונט, וטעיתי. חיכיתי אפילו יותר. אמנם גיליאן השתתפה באלבומים של שותפה למוזיקה והחיים דייב רולינגס ולפני כמה שנים גם הוציאו אלבום קאברים, אבל זה לא כמו אלבום סולו של גיליאן.

נכון, Woodlands על שמם יחד, אבל גיליאן היא הבולטת פה בקולות וזה מה שחשוב לי. זה בדיוק מסוג האלבום שחיכיתי לו הפעם 13 שנה שיגיע. לשמוע שוב את הכישרון הכל כך אהוב הזה, את הפולק המצמרר והמהפנט ואת המוזיקה שנעשית בצורה הכ”כ פשוטה, שמרגישה איכשהו פי אלף יותר מורכבת וגדולה. ככה תמיד היה לי עם גיליאן, וההוצאה הזו שלה עם רולינגס חיבקה אותי אולי הכי חזק השנה. עם איזו אהבה גדולה שניתקה קשר ופתאום חוזרת לחיים שלך, עם כל הרוך והיופי וצליל או משפט אחד שכבר מרגישים כמו בית.

Empty Trainload Of Sky

What We Had

Lawman

.2
Jack White – No Name

אוקי, אמנם ג’ק ווייט הוא שם מוכר (שתמיד גם אהבתי), אבל בחיים לא חשבתי שהוא יופיע פה השנה ועוד כ”כ גבוה. בשנה שעברה הייתה זו אוליביה ג’ין, החצי השני שלו, שסיימה אצלי כאלבום שנה. הפעם ווייט התברר כאותו תפקיד. עם אלבום שהצליח הכי לשחרר אותי בשנה הזו וליהנות במקסימום מגיטרות אדירות, חשמל לפנים ופשוט כיף אחד גדול.

לא ציפית בחיים שזה יקרה, כי האלבום הגיע כהפתעה גמורה ואי-הציפייה אליו גם העלתה את הגילוי של איכותו. ווייט חילק אותו במתנה בסניפים של Third Men, עם אלבום ללא שמות, אם זה ב-Title או בשירים. הוא לא שחרר שום סינגל לפני, לא הודיע על כלום, וזה פשוט בא. ההאזנה הראשונה שלי ל-No Name הרגישה כמו דף חלק שלא חוויתי המון שנים עם מוזיקה. ללחוץ פליי על משהו מבלי לדעת עליו כלום ומבלי לשמוע ממנו כלום לפני. אפילו בלי לדעת מה שמות השירים. וזה נתן הרבה חופש של גילוי פשוט ותמים, כפי שהיינו עושים פעם לפני עידן האינטרנט (וגם אז בדרך כלל היית מכיר איזה שיר או שניים מהרדיו או MTV).

קיצר, המוזיקה שהתגלתה לי באלבום שנשאר ללא שם, הייתה מהטובות ביותר מבחינתי בקריירה של ג’ק ווייט. חזרה מאסיבית לבלוז-רוק הקלאסי, ריפים ומלודיות שתופסים אותך ישר על ההתחלה וחתיכת אלבום מפוצץ חשמל לתוך הפרצוף. הוא די מהר הפך לאלבום הסולו האהוב עליי שלו והאמת תהיתי האם בשבילי הוא הדבר הכי טוב בקריירה של ווייט מאז Get Behind Me Satan של הווייט סטרייפס או Consolers of the Lonely של ה-Raconteurs.

הגעתי למסקנה שזה האחרון פה וכרגע No Name נמצא שם גבוה-גבוה עם ההוצאות האהובות עליי ביותר בקריירה של ג’ק ווייט, יחד עם אותו אלבום של ה-Raconteurs ו-White Blood Cells של הווייט סטרייפס. האלבום המפתיע וחסר השם הדליק אותי כפי שלא קרה המון שנים ועדיין מתפקד בתור הבריחה המוזיקלית הכי חשובה שלי בשנה הכואבת הזו, עם כל מה שקורה סביב.

Old Scratch Blues

That’s How I’m Feeling

It’s Rough On Rats (If You’re Asking)

.1
,Lily Seabird – Alas

כמו מריקה הקמן, גם האלבום הזה שוחרר ב-12 בינואר. למרות שהגעתי אליו קצת אחרי, הוא לחלוטין עבר איתי המון לאורך 2024. והוא כנראה נמצא פה במקום הראשון, כי הוא גם האלבום שהכי הוציא החוצה את התחושות שלי במשך השנה. הוא מייצג גם את העצב והנחמה שהייתי צריך עם אלבומים שקטים יותר, אבל גם את הזעם שהתפרץ מדי פעם, בכל האירועים שמתרחשים מאז השבעה באוקטובר ההוא.

הצד המנחם יותר מגיע בשירי אינדי-פולק-רוק וקול ומילים שנורא משכו אותי להקשיב להם. הצד הזועק הגיע בכל מיני רצועות, כשפתאום הנעימות הזו התחלפה בגיטרות חותכות ומשחררות וחשמל שמתפרץ שייצג את הזעקות שלי. ככה זה היה לכל אורך 2024. כמו ללכת לכיכר החטופים ולבכות, להיות עצוב ולחבק. ואז העצב לפעמים הופך לכעס ואתה הולך להפגין ומנסה להשמיע קול, אבל אז גם נזכר שאתה צריך בתוך כל הכאוס הזה גם לדאוג לעצמך איכשהו.

כן, זו הייתה שנה בה המצב בחוץ השפיע רבות. על דרך ההאזנה, על החיבורים וההתפרקות שנפלה על אמנים או אלבומים ספציפיים. ובתוך המלחמות, החטופים/ות, אזעקות ודאגה לאחרים, הייתי חייב גם מדי פעם לטפל בעצמי. מוזיקה תמיד הייתה התרופה. לא להכל, אבל לפחות מקום לברוח אליו ולצלול לתוכו לזמן קצוב. מקום שמבין אותך מבלי להכיר ואיכשהו מקרין עליך את מה שאתה מרגיש. לילי סיבירד התגלתה כדבר הזה בשבילי, עם אלבומה השני והמצוין.

השילוב של הרכות והתפרצויות חדות ומענגות מהאקוסטי לחשמלי, נעו בול כמו התחושות שהתחוללו אצלי. קטעים כמו Grace, המשקל של Dirge והזעקה הסוחפת של Waste נדבקו אליי לאורך זמן. וגם שירים יותר אקוסטיים ורגילים עשו את העבודה כשצריך וגם הורידו איזו דמעה קטנה, בדמות Angel ושיר הנעילה The end of the beginning.

השם של האלבום הגיע מביטוי שחבר טוב של לילי היה אומר. חבר שנפטר באמצע ההקלטות של ,Alas. הפירוש של השם הוא משהו כמו “אבוי”, או צער ודאגה. כולל הפסיק בסוף, כדי להמשיך את המשפט. האלבום הזה כולל הרבה כאב וגעגוע, כזה ששייך ללילי סיבירד, אבל התפרש גם בכל מיני כיוונים וצדדים אחרים כשהגיע אליי. חלק מהיופי בכל הדבר הזה.

שם האלבום גם איכשהו הזכיר לי את השנה הזו. עם התחלה של דאגה, אבל גם התחלה של דיבור ושיחה שלא הסתיימה. עם הפסיק הזה שלא ידוע מה יבוא אחריו ומה הולכים להגיד לנו. אי-וודאות שמאוד ליוותה את השנה המסתיימת, בלי שהרבה דברים באמת הסתיימו בה. עם העצבות והדיכאונות, הניחומים שבלטו, הזעקות והכעס, השירים ששיקפו, הצלילים שהחזיקו והחיבוקים הקטנים שמוזיקה הגישה. לצד הרעש מסביב והשקט והתסבוכות עם עצמנו בפנים. לא עם האלבומים הכי טובים של השנה, אלא האלבומים הכי טובים בשביל כל אחד מאיתנו. לילי סיבירד שיחקה את התפקיד הזה בשבילי ב-2024, עם אלבום שנה שהיה צמוד אליי ממש לכל אורך השנה.

מצורף גם פלייליסט של אלבומי השנה, עם נציגים מכל האלבומים (מינוס Cindy Lee שלא נמצא בספוטיפיי). מוזמנות/ים להאזין, לפי הסדר או שאפל:

קשור

אהבתם? שתפו את זה:

הרמוניה דרומית

הבלוג של תומר קופר. הרבה מוזיקה וקצת מעבר, אז ועכשיו.

קשור

תגובה אחת על הפוסט “אלבומי השנה 2024”

השאר תגובה לבטל