דולי פרטון הייתה משהו אחר. פורצת דרך ושוברת תקרות זכוכית עם חיוך ובלונד. היא כתבה ושרה על דברים שבזמנם ובתוך הז’אנר של קאנטרי, היו בועטים ונוקבים. לפעמים מתחבאים מאחורי מוזיקה “רגילה”, אבל היא הייתה מצליחה להפחיד איתם תחנות רדיו, מנהלים ולייבלים.

אם הייתי צריך להשוות את היצירה שלה לעולם הפוליטי, הייתי אומר שהיא הרוזה פארקס של הקאנטרי. כי דולי פשוט סירבה לעשות מה שמצפים ממנה. בגדול היא סירבה להיות הבלונדה המושכת ששרה רק בשביל לספק את כולם. בדיוק כמו השיר הראשון באלבום הראשון שלה מ-1967, שנפתח עם Dumb Blonde, בו היא אומרת את זה לכולם ומזהירה שלא יחשבו עליה ככה.