אחרי ההצלחה המסחררת של אלבום הבכורה שלהם והחשיפה הגדולה בתחילת שנות התשעים, הבלאק קרואוז התחילו לבצע, לכתוב ולהקליט שירים לקראת האלבום השני. אלבום בו הם מצאו את הסאונד היותר ייחודי שלהם, עם החשמל הכבד, השפעות Soul ורוקנ’רול חופשי שלקח אותם על דרך מופלאה. כזו שאולי הביאה להם פחות הצלחה מסחרית כמו אלבום הבכורה, אבל שאבה אליהם מעריצים אדוקים ונאמנות מוזיקלית ויצירתיות שאין שני לה.
עוד חודש של 2021 עבר, עוד מוזיקה חדשה יצאה לאוויר העולם. מכיוון שכתבתי כבר בהרחבה על אלבום האולפן שהכי בלט לי בפברואר ואחרים פחות הלהיבו או על אש קטנה אצלי בינתיים, אני מתמקד הפעם בכמות היפה של הוצאות מחודשות/ארכיון שיצאו החודש. והיו לא מעט כאלו. הנה כמה מהבולטות אצלי במהדורת סיכום חודש של הוצאות מיוחדות.
The Band – Stage Fright 50th Anniversary Deluxe Edition
באיחור קל של חצי שנה, שוחררה גרסת הדלוקס ל-Stage Fright, האלבום השלישי של The Band שציין בשנה שעברה יובל ליציאתו. זה תמיד היה אלבום מאוד אהוב עליי והגרסה המחודשת שלו היא דרך מצוינת לחזור אליו ולשירים הללו. הגרסה החדשה כוללת מיקס טרי לשירים (עם סדר שונה מהמקור), אבל הסיבה להאזין לה מבחינתי היא שתי תוספות שמשוחררות פה לראשונה.
החודש לפני 30 שנה, חמישה בחורים צעירים מלהקה שהוקמה באטלנטה, ג’ורג’יה, שחררו אלבום בכורה. עשור וקצת אחר כך הם ישנו את החיים של בחור צעיר מישראל שטייל איתם לגן-עדן ובחזרה. פיזית בדרכים ולבד עם המוזיקה.
להיות מעריץ אדוק של המוזיקה של The Black Crowes היה כמו להיות קשור על רכבת הרים מרגשת, מלהיבה ומטורפת של עליות ומורדות. היו תקופות מסוימות שהחבר’ה האלה על הבמה היו הלהקה הכי טובה בעולם. בפעמים אחרות זה גם לפעמים היה עצוב וכואב. כי הקרואוז, בליין-אפים השונים שלהם, תמיד עשו מה שבא להם מבלי להסתכל לצדדים או “לספק” אנשים מסוימים או קהל מסוים. לטוב ולרע. עם כל החופש וההפתעות על הבמה ומחוצה לה. אבל לרוב זה פשוט היה לי מסע מוזיקלי מדהים.
ההשפעות ב-High Water לא רחוקות מההשפעות בזמנו על הקרואוז, אבל יש בו אווירה די שונה. אני רואה לא מעט השפעות שורשיות ופולקיות כאן ושילוב יפה שלהן עם החוזק והחשמל של הגיטרות של ריץ’ ומארק (שיחד תמיד היו לי אישית שילוב הגיטריסטים והסאונד הכי מושלם בעולם והרגשה של בית). יחד איתם ג’ון הוג עושה עבודה טובה מאוד בתור סולן ונשמע אף טוב יותר מההקלטות וההופעות שלהם בשנה שעברה.
אם הייתי צריך להכין רשימה בסגנון של “האלבומים שהכי עיצבו אותי” במהלך החיים, השניים האלה בטוח היו שם. גם אם הייתי צריך להביא רשימה של עשרים, או עשרת האלבומים הכי קרובים לליבי, הם די בטוח היו שם. ועוד במלא רשימות דומות אחרות שיהללו את האלבומים האהובים עלי ביותר בכל הזמנים.
שניהם יצאו באותה השנה (1994), באותו החודש (נובמבר) ובדיוק באותו היום (ה-1 לחודש, יום שלישי). שניהם גרמו לי להתאהב ברמות קשות (עד ממש קשות) באמנים שהוציאו אותם ושניהם אלבומים שלא נמאס לי מהם אף פעם, לא משנה כמה שנים הם אצלי על המדף ועל הלב.
————————————————————————————————–
היה זה יום שבת. הקור שבחוץ נע בין מעלה אחת לשתיים. החום שלי עמד על 3839. ההרגשה הייתה מדהימה…
ה-18 במרץ הוא לא סתם תאריך בשבילי. ארבע שנים בדיוק עברו מאז אותה שבת ואותם שלושה ימים שהיו בשבילי הגשמה של חלום קטן-גדול.
מאז שהתחלתי להיכנס ברצינות למוזיקה ולהתעמק נורא בלהקות ואמנים, איפה שהוא באמצע גיל העשרה, היה לי את החלום הזה של לראות להקה אהובה בהופעה. להיות שם כשזה קורה. חיכיתי לדבר הזה כמה שנים טובות, גם בגלל מצב כספי, גם בגלל שבגילאים מסוימים אתה לא חושב על לעשות משהו כזה לבד, וגם בגלל שפשוט להקות שנורא אהבתי לא ממש הגיעו לאיזורים קרובים.
