אלבומי חודש פברואר: מהדורת Reissues

עוד חודש של 2021 עבר, עוד מוזיקה חדשה יצאה לאוויר העולם. מכיוון שכתבתי כבר בהרחבה על אלבום האולפן שהכי בלט לי בפברואר ואחרים פחות הלהיבו או על אש קטנה אצלי בינתיים, אני מתמקד הפעם בכמות היפה של הוצאות מחודשות/ארכיון שיצאו החודש. והיו לא מעט כאלו. הנה כמה מהבולטות אצלי במהדורת סיכום חודש של הוצאות מיוחדות.



The Band – Stage Fright 50th Anniversary Deluxe Edition

The Band Stage Fright Deluxe

באיחור קל של חצי שנה, שוחררה גרסת הדלוקס ל-Stage Fright, האלבום השלישי של The Band שציין בשנה שעברה יובל ליציאתו. זה תמיד היה אלבום מאוד אהוב עליי והגרסה המחודשת שלו היא דרך מצוינת לחזור אליו ולשירים הללו. הגרסה החדשה כוללת מיקס טרי לשירים (עם סדר שונה מהמקור), אבל הסיבה להאזין לה מבחינתי היא שתי תוספות שמשוחררות פה לראשונה.


ספיישל 30 שנה ל-Ragged Glory

בדיוק היום לפני שלושים שנה, ב-9.9.1990, ניל יאנג וקרייזי הורס הטילו פצצה העונה לשם Ragged Glory. אלבום שהגיע אחרי עשור שלם של ניסויים מוזיקליים שונים של יאנג בשנות השמונים והיווה את החזרה הסופית והגדולה לרוקנ’רול המחוספס, החופשי, החשמלי והמלוכלך שלו ושל הסוסים.

זה גם היה קאמבק מסוים לא רק בתנופה האדירה בקריירה של יאנג בשנות התשעים, אלא גם אחד כזה ספציפי שלו עם קרייזי הורס, שכמעט נפרדו סופית אחרי סיבובי ההופעות הלא ממש מוצלחים של 86-87 והאלבום Life, שהכיל כמה קטעים טובים, אך ממש לא הצליח לשחזר את הסאונד שלהם מתחילת הדרך.

יומיים ו-50 שנה: ניל והסוסים ב-Fillmore East

היום לפני 50 שנה, ב-6 במרץ 1970, ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו ל-Fillmore East האגדי של ניו-יורק. במשך יומיים בפילמור הם ביצעו שם ארבע הופעות. ארבעה סטים שכל אחד התחיל עם כמה שירי סולו של יאנג ואז הסוסים הצטרפו לביצועים חשמליים במיוחד. זה היה עם הליין-אפ הראשון של קרייזי הורס, עם דני וויטן. זה שהקליט עם יאנג את Everybody Knows This Is Nowhere, בתוספת של ג’ק ניטשה על קלידים.

התיעוד של השירים החשמליים עם הסוסים שם שוחרר רשמית 36 שנים לאחר ההקלטה. זה קרה ב-Live at the Fillmore East, מה שהיתה הוצאת הבכורה של ה-Archive Performance Series המופלאה של יאנג ב-2006. שבעה שירים בוצעו בערבים הללו עם קרייזי הורס, מתוכם שישה שוחררו בהוצאה הרשמית הזו.

40 שנות חלודה: הדרך והבנייה של Rust Never Sleeps

אוגוסט 1976. מאליבו, קליפורניה.

מיד אחרי שעזב במפתיע את סיבוב ההופעות עם סטיבן סטילס, ניל יאנג והמפיק דיוויד בריגס נכנסו לאולפני Indigo במאליבו, בשביל סשן הקלטות אינטימי לתוך הלילה. יאנג הקליט שם עשרה שירים חדשים, לייב באולפן. ההקלטות הללו יצאו רשמית רק 41 שנים לאחר מכן, באלבום הגנוז Hitchhiker ששוחרר רשמית ב-2017. אבל בזמן אמת ההקלטות הללו למעשה כללו גם שלושה שירים בתוך העשיריה, שבלי הידיעה של אף אחד (כולל ניל) היו החלקים הראשונים בפאזל שבסופו של דבר ירכיב שלוש שנים מאוחר יותר את הקלאסיקה ששמה Rust Never Sleeps.

החודש לפני: ארבעה שינויים מייצגים

מספר אלבומים מוצלחים מציינים החודש יום הולדת עגול. בחרתי לכתוב על ארבעה כאלו שכנראה לא יותר מדי חגגו להם. למה? כי הם אלבומים מעשורים שונים, לא הכי מוכרים של האמן\הרכב שהקליטו אותם. אבל כן מציינים התחלה או סיום תקופה ומייצגים איזה שינוי או דרך בקריירה של אותם אמנים. כמו כן הם מקשרים מוזיקאי ספציפי להרכב מאוד חשוב בקריירה שלו.

מה יש לנו כאן? מעבר בין להקות ושינוי בסאונד. עזיבת הרכב מוקדם לטובת קריירת סולו. קאמבק מסוים עם הרכב קלאסי שגיבה אותך בעבר ובעתיד. וטריקת דלת עם הרכב ופתח חדש אל עבר דרך חדשה עם הצלחה גדולה שתגיע בהמשך. ארבעה עשורים, ארבעה מוזיקאים וארבעה אלבומים שאני רוצה לתת להם פה את הבמה ולכבוד יום הולדת עגול החודש של כל אחד מהם, לנסות לכתוב קצת מה הם מייצגים בשבילי ובשביל הקריירה של אלו שהקליטו אותם.

ניל יאנג: השירים האבודים

במהלך הקריירה ניל יאנג כתב, הקליט וביצע בהופעות המוני שירים שלא שוחררו לאוויר העולם (והדיסקוגרפיה שלו) מסיבות כאלו ואחרות. עם השנים חלק נכבד בסוף כן שוחרר בהוצאות שונות. אם זה במסגרת הוצאות ארכיון מאוחרות, אלבומי לייב רשמיים ועוד. אך עדיין נשארה רשימה לא קטנה של שירים שיאנג רק ניגן בהופעות ומעולם לא שיחרר אותם באופן רשמי. יש כאלו שנוגנו רק פעם אחת או פעמיים ויש כאלו שגם מעל 50 פעם. כולם נכנסים לקבוצת “השירים האבודים”. אלו שאפשר לשמוע אותם רק בבוטלגים והקלטות נדירות. הקבוצה הזו מכילה לא מעט פנינים ושירים שכדאי להכיר, אם זה בגלל יופי מוזיקלי, הרבה עניין סביבם והתקופה בה נכתבו או הסיפור מאחוריהם.

Just Another Line in the Field of Time – ניל יאנג בן 70

אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:

כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.

חלודה פסיכדלית: הכל על ניל יאנג וקרייזי הורס לקראת ההופעה בתל אביב

אנחנו מתקרבים בדהירה וצעדי ענק לקראת ההופעה בארץ של יאנג וקרייזי הורס. קצת לפני שמגיעים לשם אני מציג בפניכם סיקור מקיף על פועלם של ניל והסוסים יחד לקראת הגעתם ארצה. על האלבומים יחד, השירים ומה אפשר לצפות שיקרה בהופעה בתל אביב. זהו פוסט שמתאים גם למי שכבר מכיר די טוב את הסאונד והמוזיקה של יאנג וקרייזי הורס יחד וכמובן גם למי שפחות יודע מה מצפה לו בקרוב בפארק.

לפני שמתחילים כמה נקודות לציון או דברים שצריךכדאי לדעת:

The Alchemy Tour – זה שם סיבוב ההופעות של יאנג וקרייזי הורס יחד שמגבה את אלבומם Psychedelic Pill שיצא ב-2012.

אלבומי השנה 2012

הגיע הזמן הזה שוב…השנה 47 אלבומים נכנסו אצלי לרשימה. רציתי מספר עגול יותר, אבל לא הגעתי ל-50 והיה לי חבל להוריד כמה מהרשימה. אז יש לנו פה שישה אלבומי הופעה, הוצאה אחת מחודשת ו-41 אלבומי אולפן. יש טעימות לכל אחד, כרגיל המחשבות והטקסטים שלי ובסוף הפוסט גם כמה מילים, קישורים ותמונות מהופעות השנה שלי. הדירוג לא תמיד משנה, כי רוב הדברים האלה משתנים כל יום. אבל זה המצב אצלי לזמן כתיבת שורות אלו. אז מתחילים!

רק שניה לפני הנה תזכורת לפוסט אלבומי השנה 2011.

ועכשיו התחלנו!

47. Big Brother & The Holding Company – Live At The Carousel Ballroom

Here We Are In The Years

Time itself is bought and sold”
The spreading fear of growing old
“…Contains a thousand foolish games that we play

שנים שאני כותב ואומר את זה במקומות שונים ולאנשים שונים. איך יאנג ממשיך לשחק איתנו כל הזמן, בין אלבום לאלבום, פרוייקט לפרוייקט, ז’אנרים, סגנונות, נגני ליווי, הוצאות מהעבר ועוד. תמיד ציינתי שזה הדבר שאני הכי אוהב אצלו. זה שמשאיר אותו מבחינתי רלוונטי ומעניין כל השנים הללו. ואפילו במיוחד בעשור האחרון. איך כל אלבום שונה מקודמו, וגם אם בין לבין יש אלבומים רעים, אני בעד. העיקר שימשיך בחיפושים המוזיקליים שלו והשינויים. כי כל כמה שנים יוצאת איזו פנינה חדשה שמזכירה לנו בפעם האלף עד כמה המשחק המוזיקלי הזה של יאנג הוא מרתק. וטוב. לפעמים ממש טוב…