אלבומי חודש מאי

די משוגע מה שהולך בעולם כרגע. הקורונה עדיין פה, הרבה מקומות עדיין משותקים ואלימות ומלחמות גזע מתפוצצות מעבר לים וגם לידינו. בתוך כל הטירוף והתסכול הזה, לפחות יש מוזיקה חדשה שממשיכה לצאת ולשמור על שפיות מסוימת. הנה קצת ממנה עם הנבחרים שלי לחודש מאי שבלטו אצלי יותר מאחרים באוזניים.



Steve Earle & The Dukes – Ghosts of West Virginia

שנת בחירות בארה”ב והרבה מהמצב הכללי מוציאים זעקות מוזיקליות ממש טובות ממספר אמנים. זה קרה כבר השנה עם הדרייב ביי טראקרס ולוסינדה ויליאמס ועכשיו תורו של סטיב ארל. כי גם האלבום החדש שלו מאוד מחאתי וחזק. כולו סובב סביב מקרה מוות של 29 עובדים במכרה במערב וירג’יניה שהתרחש לפני עשור. כזה שגילו בו הפרעות בטיחות קשות והרבה אנשים חזקים, ממשלה ופוליטיקה הפנו לו את הגב. זה מגיע הכי חזק בשיר העוצמתי It’s About Blood, אבל נמצא לכל אורך הרצועות באלבום שגם משקפות לא מעט מהמצב של אמריקה כיום, מעמד הביניים, איגוד העובדים והמלחמות של האדם הקטן.

סטיב ארל עובד במרץ בשנים האחרונות. זה אלבום אולפן שישי שלו תוך תשע שנים וכל אחד מהם מוצלח או חשוב, או פשוט טוב. אבל עם Ghosts of West Virginia הוא מוציא החוצה הרבה מהכוח הפוליטי וסוציו-אקונומי שלו ואמריקה של הדרכים הצדדיות שהוא תמיד הכיר כ”כ טוב. וזה נהדר וחשוב, במיוחד עכשיו. כרגיל מגבים אותו פה ה-Dukes המעולים, שכוללים בין השאר את הצמד של ההרכב The Mastersons; כריס מסטרסון ואלינור וויטמור (שעוברת לקדמת הבמה בקולות של השיר If I Could See Your Face Again). הכל יחד יוצר את אחד האלבומים היותר חזקים שארל שחרר בקריירה שלו לדעתי.

It’s About Blood

Time Is Never On Our Side









אלבומי השנה 2018

סיכום שנה – הקדמה:

וואי, איזו שנה זו היתה. אני חושב שאחת מהשנים הכי מאתגרות שהיו לי. עם המון למידה עצמית, מכשולים שעברתי, הצלחות, כיף, התמודדויות עם מלא דברים חדשים, ניסיון שצברתי, כלים שאספתי ומלא אנשים מעניינים ומדהימים על הדרך. זו היתה שנה די מטורפת שכללה גם כישלונות חשובים שלמדתי מהם והישגים אישיים משמעותיים. אחד מהם למשל היה להתחיל לשדר ברדיו הקצה. משהו שמאוד מתקשר לסיכום ולפוסט הזה, כי בין כל הדברים שציינתי, מוזיקה כרגיל ליוותה אותי בכל פניה, דרך ותקופה במהלך 2018.

זו כבר הפעם התשיעית ברציפות שאני מסכם שנה מוזיקלית בבלוג שלי וגם חולק את האהבות שלי פה במהלך כל השנה. כמו תמיד, היה קשה לצמצם ולחשוב ולדעת מי ייכנסו ל-50 הגדולים שלי. וכרגיל אני גם שמח נורא להציג ולכתוב על כל האמנים והאלבומים שיגיעו עוד רגע. עם כל הטקסטים האישיים עליהם, הסיבה שהם כאן, המידע והלינקים הרבים לשירים מייצגים. הדירוג אצלי תמיד משתנה, אבל נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ככה הוא יצא מתוכי וככה הוא מוגש.

לפני שזה מתחיל אני רוצה להגיד תודה. לכל מי שקורא\ת אותי פה בבלוג או בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית. לא משנה אם ותיקים או ותיקות וזוכרים מה היה פה ב-2010, או אם גיליתן את הבלוג לא מזמן, או נגיד, רק היום. אותו דבר עם תכנית הרדיו. תודה על הקריאה, ההאזנה, שיתופים, פידבקים, המלצות או תגובות. הדברים האלה נותנים תמיד יותר כוח וכיף להמשיך להשקיע ב-Passion הזה שלי.

בין פירוק להתחלה

בחודש האחרון הגיעו שורה של אלבומים שציפיתי להם. החלטתי לכתוב על ארבעה מתוכם. רציתי לציין גם את האלבומים החדשים של סטיב ארל, Father John Misty ובטי לאבט, אך אשאיר אותם לזמן מאוחר יותר או לסיכום השנה. הנה אלו שהיו יותר בולטים אצלי בחודש פברואר:

American Aquarium – Wolves

אחד האלבומים שהכי שמחתי שיצאו והוקלטו בכלל, כי האלבום הזה לא היה אמור לקרות…אמריקן אקווריום הם מההרכבים היותר אהובים עלי בעשור האחרון בסצינת הרוק הדרומי הבועט והאלט-קאנטרי. יש להם סאונד שקרוב גם ללהקות אהובות עלי אחרות כמו הדרייב ביי טראקרס ו-Lucero. האלבום האחרון שלהם, Burn.Flicker.Die, יצא לפני שנתיים וחצי והוא היה אמור להיות שירת הברבור של ההרכב. הלהקה היתה די מותשת מהדרכים, בצרות כלכליות ויחסים לא משהו בין חברי הלהקה. הם די החליטו לפרק את החבילה אחרי שהאלבום הזה יצא. אבל אז הוא פתאום הצליח במידה מסויימת שגרמה להם לחזור מההחלטה ולהמשיך הלאה. בתחילת השנה שעברה הם הודיעו על אלבום חדש בדרך ששמו Wolves. אלבום שהוציא אותם במובן מסויים גם לדרך חדשה.

AA_WOLVES_COVER_400_400_s_c1