ספיישל 20 שנה ל-Almost Killed Me

זה היה בסביבות 2005/2006, כשנכנסתי ממש חזק לדרייב ביי טאקרס. מספר פעמים בזמן שיחות עם חברים מהקהילה בפורומים, שאלו אותי – “Are you into The Hold Steady too?”בפעמים הראשונות התשובה שלי הייתה לא, אבל אני כנראה צריך. במיוחד בשיחות על שתי הקהילות של הלהקות והמוזיקה שהיא די שונה, אבל יש בה משהו מדבק משותף.

כשהלכתי סוף סוף לבדוק איך נשמעים הצלילים מאחורי השם שנזרק אליי במשך תקופה, ההולד סטדי בדיוק שחררו את האלבום הרביעי שלהם, Stay Positive. אבל רציתי להתחיל מההתחלה. אז קניתי את האלבום ההוא שאפילו לא ידעתי בהתחלה את שמו, כי לא היה כתוב על העטיפה. אותה עטיפה של קולאז’ מסקרן שנראה שלקוח מאיזה לילה מטורף של מוזיקה, שתייה ומפגשים. מהלילות שמדברים עליהם שנים אחר כך.

החלטתי ללחוץ פליי לראשונה באמצע הליכה ארוכה למסיבת יום הולדת של אחי. הקול של קרייג פין החל להוביל אותי דרך העשורים האחרונים עד לנקודת ה-Meta העצמית והקמת הלהקה שאני בדיוק שומע. ואז הגיע פיצוץ הגיטרות והריפים של טד קובלר שהוביל לחשמל של The Swish, לטירוף של Most People Are DJ’s, מהשירים שהקדימו את זמנם, היופי של Certain Songs עם המיט לוף והבילי ג’ואל ואחד המשפטים הראשונים של ההולד סטדי שדיבר לי ישר ללב:
“Certain songs they get so scratched into our souls”.


ספיישל The Hold Steady

באמצע שנות התשעים במיניאפוליס, קרייג פין וטאד קובלר היו חברים בהרכב Lifter Puller. הם הספיקו לשחרר שלושה אלבומים ולא ממש זכו להצלחה גדולה עד שהתפרקו בשנת 2000 והצמד עבר לגור בברוקלין, ניו-יורק. היה נראה שהקריירה המוזיקלית שלהם לא תמומש בסופו של דבר, עד שביקור של קרייג בהופעה של הדרייב ביי טראקרס ב-2002 וצפייה נוספת ב-The Last Waltz של The Band, גרמו לו לרצות להקים שוב להקה ולנגן.

לא הרבה אחר, כך פין וקובלר שוב מצאו את עצמם יחד, בהרכב חדש, שמבוסס בניו-יורק, אבל הלב שלו עדיין במיניאפוליס. יחד עם חברים והרבה חופש ובלי הרבה ציפיות, הם הקליטו את אלבום הבכורה של הלהקה החדשה שלהם, כשהם משלבים רוקנ’רול, השפעות פאנק-רוק ואת הליריקה הסיפורית של פין שיוצאת החוצה כמו היפ-הופ פיוטי, עם מלא גיטרות וחשמל מסביב.


השירים באלבום מלאים בדמויות שמשקפות מסיבות, התמכרויות, נעורים ואהבות מדליקות וכואבות. האלבום שוחרר בשנת 2004 ופתאום תפס קהל חדש ומבקרים והתחיל משהו חיובי, מלהיב ומפתיע שרק הלך וגדל עם שני האלבומים שיבואו אחריו. לאלבום הזה קוראים Almost Killed Me וללהקה הזו קוראים The Hold Steady. מההרכבים היותר אהובים עליי בעשור וחצי האחרון, שמאז מחזיקים קריירה ודיסקוגרפיה מכובדת עם רכבת הרים מוזיקלית.

החודש הם שחררו את אלבום האולפן השמיני שלהם, Open Door Policy, ולכבוד זאת שידרתי Killer Party ברדיו הקצה בדמות שלוש שעות של ספיישל המוקדש ללהקה. עם סיקור כל הקריירה שלהם, האלבומים, השירים, הדמויות, הסיפורים, השינויים, ההצלחות, ההופעות, ההתפרקות שכמעט הייתה והחזרה הגדולה והמגובשת של הליין-אפ הנוכחי בשנים האחרונות. כולל גם נציגים מהאלבום הטרי.






החודש לפני: עשור אחד, שני אלבומי בכורה

חזרתה של הפינה המציינת יום הולדת עגול לאלבומים אהובים. הפעם בחרתי שני אלבומי בכורה של הרכבים שאני מאוד אוהב, שיצאו שניהם בדיוק החודש לפני עשר שנים.

“The 80’s Almost Killed Me”

החודש הולך לצאת Teeth Dreams, האלבום החדש של The Hold Steady והשישי במספר של ההרכב מברוקלין. בדיוק באותו חודש מרץ, רק עשור שלם לפניו, הם פרצו עם אלבום הבכורה שלהם. וזו היתה פריצה שסימלה בשבילי לא רק את ההצגה שלהם לעולם, אלא גם סוג-של פסקול חדש ומקורי לתקופה מסויימת. גם מוזיקלית וגם מבחינת טקסט.

האלבום הזה נקרא Almost Killed Me ועל ההתחלה הוא מתחיל לספר סיפור או הקדמה עם Positive Jam, הרצועה שבה הסולן Craig Finn מתחיל לטפס כרונולוגית בין עשורים ומציין בקצרה מה שעבר עלינו משנות העשרים עד הניינטיז ולרגע זה. השניה הזו שבה המאזין שומע את האלבום לראשונה וגם זמן האמת בו הוא יצא, באמצע העשור הראשון של שנות ה-2000. מקום שבו המוזיקה כבר השתנתה, הדרך של המאזין התהפכה והמקום הזה בזמן בו האלטרנטיב הוא אופציה ראשונה ולהקה כמו The Hold Steady הולכת להראות לך את הכיוון החדש, או שלה, אם אתה מוכן כמובן לנסיעה הזו.