ספיישל פרידה מדייויד קרוסבי

איזו פתיחת שנה קשה של אבידות מוזיקליות. קודם ג’ף בק ועכשיו דייויד קרוסבי.

כשהגיעה הידיעה בשבוע שעבר על מותו של דייויד קרוסבי, לא חשבתי על שיר מסוים, או איזה קטע מוזיקלי מתוך הרבים שהווא אחראי עליהם וליוו אותי המון. הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה דווקא ציטוט וסצינה מסוימת בסרט הדוקומנטרי עליו שיצא לפני 4 שנים. בתחילת הסרט קרוסבי המבוגר יושב מול המצלמה ואומר בכנות קצת עצובה לקמרון קרואו שיש לו המון חרטות על הזמן שבזבז, ואז מוסיף ואומר “אני מפחד. אני מפחד מהמוות. ואני קרוב אליו. אני לא אוהב את זה. הייתי רוצה יותר זמן – הרבה יותר זמן”.

קרוסבי, לכל אורך הקריירה ובמיוחד בשנים המאוחרות, התעסק הרבה עם הזמן. זה שעבר וזה שנשאר. הזמן בו הוא פרץ עם ה-Byrds והזמן בו הסמים והשינויים הפכו אותו לבלתי נסבל עם חברי להקה. הזמן עם סטילס-נאש-יאנג, ההצלחה המסחררת והחיבורים וההרמוניות ללא התחליף, וגם הזמן של הפרידות, הריבים והניתוק של קשרים.

הזמן של תחילת קריירת הסולו, מוקף בחברים ומוזיקאים, והזמן של הקריירה המאוחרת, בודד יותר ומנסה להוציא מעצמו כמה שיותר לפני שהפירור האחרון בשעון החול של החיים שלו ייפול למטה. וקרוסבי השאיר אחריו פירורים אישיים על שבילים מוזיקליים מדהימים ושונים. הוא לא תמיד היה שם כדי ליהנות ולמצות אותם הכי שאפשר, כי קרוסבי האגואיסט והמסטול היה בוגד בו לפעמים, או גורם לאחרים להתרחק. אבל הוא דרך על כל שביל עם כישרון ענק.

הסוף של קרוסבי הסתיים קצת עצוב. במיוחד כשמאזינים לכמה מהשירים המאוחרים ובצפייה באותו דוקו שמראה לנו את קרוסבי החשוף והכנה שרוב חבריו שיצרו איתו בעבר דברים מדהימים, כבר לא ממש מדברים איתו. אך הוא השאיר אחריו ים פתוח ורחב של שירים, אלבומים, הרמוניות ושיתופי פעולה שיישארו פה תמיד.

מההתחלה הוא ידע לשאול “מה קורה?!”, כתב על כל מי שנשרפו ונמחקו, שר על הזמן הארוך שחלף, על צחוק, השיער הארוך שכמעט נחתך, ספינות העץ, הדז’ה-וו שחווה כ”כ הרבה, המשיכה שבגשם, שירים ללא מילים ועצים ללא עלים. ואיך תוך 3 וקצת דקות פשוטות ממש, הוא סיכם את כל מה שהביא לו חיים וגרם לו כנראה, עם בעיות הבריאות והניצחונות על המוות, להגיע עד לגיל 81. כי מוזיקה זו אהבה. פשוט מאוד. וזה כל מה שהיה לו, וככה הוא עשה אותה וככה היא הייתה יקרה לו. ולנו.

זה היה צפוי להגיע מתישהו בקרוב. הוא ידע את זה גם. אבל עדיין, קרוסבי הוא מהמוזיקאים האלה שממש מוזר לשמוע עליהם את הידיעה הזו ולהבין שהוא לא פה.











החודש לפני: Long May You Run

יולי 1976. ניל יאנג וסטיבן סטילס נמצאים כבר חודש בתוך סיבוב ההופעות של ההרכב המשותף החדש שלהם. על הבמה הכל נראה נהדר והם מגיעים אפילו יחד לגבהים מוזיקליים מצוינים. כל זה עם נציגים מהקטלוג המוקדם הנפלא של שניהם ושורה של שירים חדשים לגמרי, לקראת אלבום טרי של הצמד שצפוי לצאת בקרוב. ואז, הכל מתפרק. יאנג עוזב במפתיע את סיבוב ההופעות וסטילס נשאר לבדו, עם עוד חודשיים של הופעות מתוכננות ואלבום בידיים שעוד לא יצא, שהיה אמור להחזיר אותו לאור הזרקורים מבחינת יצירה חדשה.

הרקע לנקודה הזו בזמן הוא לא פחות חשוב מהאירוע הזה שהתרחש לפני ארבעה עשורים. אז הולכים רגע שנה אחורה.

הניצנים הראשונים של ה-Stills-Young Band החלו בקיץ של 75. ניל יאנג ביקר פתאום במפתיע בהופעה של סטילס, צפה מהצד ואף עלה לנגן איתו יחד. באותה תקופה, ההווה והעתיד של רביעיית CSNY לא היה ברור. אחרי ה-Doom Tour של 74 יאנג היה חייב חופש. קרוסבי ונאש עבדו יחד על אלבומים משלהם וסטיבן סטילס מצא את עצמו מתקשה לשחזר את הצלחת שני אלבומי הסולו הראשונים שלו.

ארבעים שנה, ארבעה הרוגים, שיר אחד

אוניברסיטת קנט-סטייט, אוהיו, הרביעי במאי, 1970 – ארבעה סטודנטים נהרגים מיריות חיילים בשטח הקמפוס, בזמן הפגנות נגד משטר הנשיא ניקסון ומלחמת וייטנאם.

אולפן ההקלטות Record Plant בלוס אנג’לס, קליפורניה, עשרים ואחת במאי, 1970 – ההרכב קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מקליטים את השיר Ohio שנכתב על-ידי ניל יאנג לפני ימים ספורים.

אך הכל התחיל קצת לפני זה.

בסוף חודש אפריל של אותה שנה הנשיא ניקסון מודיע על כניסת צבא ארה”ב לקמבודיה, במסגרת ההשתלטות והפלישה של מלחמת וייטנאם הארוכה. אותה פעולה הניבה גל מחאות, כשהמפורסמת מהן התרחשה באוניברסיטת קנט-סטייט אשר נמצאת במדינת אוהיו. במשך כמה ימים בתחילת חודש מאי, סטודנטים יצאו למחות נגד המלחמה, נגד ניקסון, ובעד ביטוי השלום. אקט שהיה חלק בלתי נפרד במהלך העשור החולף של שנות השישים שלא מזמן הסתיים. מחאה שהייתה טמונה גם הרבה במוזיקה והאמנים שפעלו באמריקה בכל אותה תקופה.

במהלך ההפגנות בקמפוס של קנט-סטייט, כוחות ביטחון הגיעו לאיזור והתרבו במהלך הימים של מחאת הסטודנטים. ב-4 במאי הכל התפוצץ כאשר מסיבה והחלטה שלא סגורה עד היום, קרוב לשלושים מחיילי המשמר במקום החלו לירות צרורות כלפי המפגינים וארבעה סטודנטים מתו במקום. שניים מהם בכלל לא השתתפו בהפגנה ורק היו בדרך לעוד שיעור במסגרת לימודיהם. הטבח וזמן היריות אל עבר הסטודנטים נמשך 13 שניות בלבד, שגבו חיים של ארבעה צעירים חפים מפשע.