כשמייק מק’רידי יצא מגמילה ב-1994, הוא הקים טריו עם הבאסיסט ג’ון בייקר סאונדרס והמתופף ברט מרטין. הם החלו לכתוב מוזיקה ואז מק’רידי צירף אליהם גם סולן שיכתוב מילים – את ליין סטיילי, במחשבה שגם סביבת הגמילה הזו תעזור לו.
יחד הם הקימו לבסוף את Mad Season. סופר גרופ מסיאטל שכוללת חברים מפרל ג’אם, סקרימינג טריז ואליס אין צ’יינס. עם האורח מארק לאנגן ואיש הסאונד של פרל ג’אם על ההפקה, הם שחררו אלבום אחד ויחיד ב-1995. קראו לו Above, והוא ייצג סאונד של תקופה בתוך פרויקט צדדי וחד-פעמי.
30 שנה ל-Vitalogy, האלבום השלישי של פרל ג’אם. מה שמבחינתי תמיד היה סוג-של אלבום מעבר ללהקה, עם קצת יותר גיוון ומשהו אחר, ובמיוחד לקראת הבאות, עם האלבומים שיבואו אחריו והקהל שהמשיך איתם באדיקות ואלו שעזבו אחרי שכבר לא ראו אותם ב-MTV או שמעו להיטים מפוצצים ברדיו.
האלבום הזה גם פותח את התקופה האהובה עליי כיום עם הלהקה ובפני עצמו הוא עדיין נהדר. עם השירים הקטנים מושפעי הפאנק-רוק, המעברים והמשחקים היותר פתוחים באולפן וכמובן שירים כמו Not For You, Nothingman, Better Man ו-Immortality. כשהאלבום יצא, ללהקה כבר היה מתופף חדש וקצת אחר כך הם סיימו את 1994 כלהקה שונה מזו שהגיעה אליה, אחרי ההצלחה המטאורית של Ten ו-Vs. וכמו ש-Not For You מתאר, היא הפכה ללהקה שהיא לא לכולם, אבל מבחינתי המוזיקה המשיכה להיות מצוינת לאורך העשור ובמיוחד החופש האמנותי שלהם. זה שנשאר עד היום.
אחרי ההצלחה המטאורית של Ten וסיבוב הופעות ארוך שגיבה את האלבום, פרל ג’אם הגיעו להקליט את הפולו-אפ שלהם לבכורה הכ”כ מצליחה. עם אפילו יותר חשמל, זעם, השפעות פאנק-רוק וסטטוס בעולם המוזיקה שהם לא ממש כיוונו אליו, הם שחררו את .Vs ב-1993. שהמשיך עם הרבה כוח את ההצלחה הראשונית ואף חיזק אותו יותר.
לציון 30 שנה ליציאתו, שידרתי ספיישל של שעתיים שמוקדש ל-.Vs, השירים שקשורים אליו, וכמו בספיישל על Ten, גרסאות לייב נבחרות מכל השנים. ניתן להאזין לכל השעתיים באתר הקצה וגם כאן:
פלייליסט:
הפעם האחרונה בה העליתי סיכום הופעות אישי הייתה ב-2019. מאז פרצה הקורונה והיו שנתיים עם לא מספיק הופעות כדי לחגוג אותן. השנה היו מספר גיחות והייתה כמות מספקת כדי לבחור ממנה. אז לכבוד פתיחת עונת הסיכומים כאן בבלוג, בה אני מתכנן לכתוב על לא פחות מ-100 אייטמים, אני מתחיל עם העשרה הראשונים בדמות הופעות השנה האישיות שלי. מדורגות. בסוף יש גם פלייליסט שמאגד את השירים שהיו רגעי השיא שלי בכל הופעה.
10.
Lucy Dacus – Columbia Theater, Berlin
השנתיים בין 2000 ל-2002 השפיעו רבות על פרל ג’אם, עם טרגדיות אישיות וכלל-עולמיות, מלחמה, בחירות, שינויים ותחילת מילניום שכבר השאיר מאחור המון מההצלחה המסחרית הגדולה שלהם בניינטיז. אבל מבחינה יצירתית הלהקה המשיכה להיות חדה, חשופה ויצרה עדיין מוזיקה נפלאה שהמעריצים הקרובים שנשארו איתה, למדו וידעו להעריך. אסון פסטיבל רוסקילדה בדנמרק, בו נהרגו תשעה ממעריצי הלהקה ביוני 2000, עדיין הדהד חזק בראש ובלב של חברי הלהקה. אחר כך הגיעו בחירות עם העלייה של בוש הבן לשלטון, אחריו אסון 9/11 בשנת 2001 ופלישת ארה”ב לעיראק.
בנוסף, חבר הסצינה ליין סטיילי מצא את מותו המוקדם באפריל 2002. כל האירועים הללו היו השפעות ישירות על המוזיקה החדשה שהלהקה כתבה, זו שהם איגדו יחד לאלבום Riot Act ששוחרר היום לפני 20 שנה. אלבום שאני מחשיב כיום כהכי Underrated בדיסקוגרפיה של פרל ג’אם. מיד אחריו הם יצאו ב-2003 לטור עולמי, שכלל כמה מההופעות הטובות שלהם בקריירה, עם צד פוליטי לא קטן ומלא מהשירים החדשים דאז שרק השתבחו מבחינתי עם השנים.
לציון שני עשורים לצאתו, הקדשתי את כל השעתיים של הרמוניה דרומית לספיישל Riot Act. האזינו לו באתר הקצה או כאן:
אם לקריירה של סטון גוסארד וג’ף איימנט היה נכנס איזה תסריט אלטרנטיבי מהסוג של “דלתות מסתובבות” או פרק של “?What If”, השאלה והשם של הסיפור הזה מבחינתי היו חייבים להיות “מה היה קורה אם אנדרו ווד לא היה מוצא את מותו בחודש מרץ של 1990?”.
אי אפשר לדעת לאיזה גבהים הם היו מגיעים איתו ועם Mother Love Bone, והאם אדי ודר היה הופך למפורסם או מתעסק בכלל במוזיקה, או האם מייק מק’רידי היה משתף איתם פעולה במפגשים שונים לגמרי. אבל המוות המוקדם של ווד פתח איזה שביל מסוים ביקום המציאותי שלנו, שהוביל לאחד ה-Silver Linings הכי גדולים מבחינתי של עולם המוזיקה. זה שיצר את פרל ג’אם.
זה הוביל לכל האירועים שהתרחשו בשנה וחצי מאז מותו של ווד ועד לסוף הקיץ של 1991. יותר מדויק, עד ל-27 באוגוסט של אותה שנה. היום בו האלבום Ten שוחרר והפיצוץ האדיר והמטורף שקרה איתו ועם הלהקה החדשה של סטון וג’ף. עם אחד מאלבומי הבכורה הגדולים ביותר בכל הזמנים, שהוציא לדרך קריירה ושביל מוזיקלי מדהים שנמשך שלושה עשורים עד היום.
וואי, איך החיים שלנו השתנו מאז פוסט סיקור האלבומים החדשים הקודם פה. העולם השתנה ואנחנו באמצע תקופה די מטורפת. אבל לפחות מוזיקה חדשה ממשיכה לצאת כרגיל ויש הרבה זמן בבית לשמוע אותה. אז הנה כמה מהאלבומים שיותר בלטו אצלי במהלך חודש מרץ. מקווה שיפיקו לכם\ן קצת הפוגה והנאה גם כן.
Waxahatchee – Saint Cloud
טוב, זה פוסט שכבר שנים חשבתי עליו, אבל לא הגעתי לכתוב. עכשיו הגיעה סיבה, עם עליית הסדרה החדשה של קמרון קרואו החודש – Roadies. קמרון הוא מהבמאים האהובים עלי, אז ניצלתי זאת ואני מגיש לכם כאן פוסט מיוחד וחגיגי על כל הפסקולים והמוזיקה בסרטיו, עם החיבור והצד האישי שלי, קישורים, פרטי טריוויה, זיכרונות, השפעות, סצינות וכמובן הרבה הרבה מוזיקה ושירים. אז נצא לדרך.
כל חודש יוני לא כתבתי כלום. היה זה חודש די מטורף, עם המון עבודה וגיחה לעוד הופעות בחו”ל. אז הגיע הזמן לסכם מה היה לנו שם. אני מחלק את הפוסט הזה לשלושה חלקים: בראשון כמה מילים על שני אלבומים שיצאו בתחילת יוני ולא הספקתי לכתוב עליהם. בחלק השני נמצאות החוויות שלי בחו”ל בהופעות של טום פטי ופרל ג’אם, ובשלישי הכנה קטנה ותזכורת למה שמגיע ארצה בשבוע הקרוב.
התחלנו.
חלק 1 – צמד האלבומים
אז יוני היה חודש עם דגש מוזיקלי חזק אצלי. בראש ובראשונה ההופעות, אבל עוד בהתחלה יצאו כמה אלבומים שממש חיכיתי להם. אלו השניים הבולטים ביניהם:
האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.