אלבומי השנה 2016

סיכום שנה – הקדמה:

היתה לי שנה מוזרה, לא הכי קלה, מעט מבולבלת ועם חיפושים שחלקם הביאו אותי למקומות טובים וחלקם עדיין נמצאים על איזו דרך לא נגמרת. אבל לא תיארתי לעצמי איך השנה הזו תסתיים עם החודש וחצי האחרון שלה. כזה שיטרוף את הקלפים, יגמד את כל הדברים שהיו לפני כן ויכניס בי פרופורציות חדשות לחיים ממקום שקיוויתי שמעולם לא יגיע.

את השנה הזו אפף המון מוות. זה לא רק אני אגיד, אלא הרבה חובבי מוזיקה ושוחרי תרבות. איבדנו המון אושיות משפיעות ומוכשרות במהלך 2016. מדיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, שרון ג’ונס וגלן פריי, עד ג’ין ויילדר, לארי סאנדרס, אלן ריקמן ואחרים. במישור האבידות המוזיקליות היותר קרובות אלי, היו גם את ליאון ראסל, גיא קלארק ואדי הארש. אבל כל זה אובדן של אמנים שהכרנו דרך המוזיקה והיצירה. האובדן הבאמת משפיע שמגמד את הכל, מגיע מאדם שהכרנו מקרוב. ולצערי חוויתי את זה השנה.

סליחה מראש על המורבידיות בפסקאות הבאות, אבל הבלוג הזה תמיד היה אישי, ככה שאני מרגיש בנוח לשתף ולכתוב את הדברים הללו. מה גם שהמקרה הזה מאוד חשוב בקשר שלו לכאן, למוזיקה שאני כותב עליה שנים ולהמשך, עם הערבוב של המוזיקה עם המציאות. בחודש שעבר איבדתי בן-אדם יקר לליבי וחברה מאוד קרובה. את לימור שפיגל, שהיתה אחד האנשים הכי אהובים עלי בעולם המוזר הזה. הכרנו לפני ארבע שנים בדיוק, כשהיא גילתה את סיכום השנה שלי פה ב-2012. זה גרם לקליק מטורף והבסיס של הקשר שלנו היה מוזיקה, שדרכה התקרבנו הרבה מעבר לה.

אלבומי השנה 2015

וואו, השנה הזו עברה בטיל. והיא היתה מלאה בכ”כ הרבה מוזיקה טובה…כזו ששיתפתי הרבה בפוסטים בבלוג ובמיוחד על בסיס יום-יומי בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, וגם כזו שלא כתבתי עליה מילה ואני שמח סוף סוף לחשוף פה בסיכום. במיוחד כמה שמות ספציפיים ששמרתי קרוב לחזה.

זו היתה שנה מלאה בתקופות שונות לחלוטין וסימני שאלה אצלי. חיפשתי עבודה, חגגתי את החופש, אנשים וחברים הכניסו אותי לפרספקטיבות שונות, עברתי דירה ובין לבין ארזתי פיזית ומנטלית כמה דברים שהמשיכו איתי וחלק אחר שנשאר מאחור. גם עם כל המוזיקה שליוותה אותי היו שמות שבסוף לא עברו איתי את השנה או נשארו עדיין בתוך ארגז שלא פתחתי וגיליתי. לא היה חשק לכמה שמות אהובים שהוציאו אלבום השנה, כמו מארק אולסון, לורה מארלינג, בוב דילן או וורן היינס. היו כאלה שרציתי ופשוט לא הספקתי להגיע אליהם וגם כמה שכן הגיעו אלי, אך לא הצליחו להיכנס בסוף ל-50, כמו סטיב ארל וה-Punch Brothers. היתה גם הפתעה עם קורט וייל שממש לא תפס אותי ונשאר בחוץ, אחרי ששני אלבומיו הקודמים כיכבו אצלי בעשיריה בסיכומים קודמים.

סרטי השנה 2014

כמו כל פברואר, שבוע לפני האוסקר ככה, אני מסכם את השנה הקולנועית עם הסרטים הבולטים שלי. הפעם במתכונת קצת שונה. בלי הימורי אוסקר, רק הסרטים האהובים בכולל. ניסיתי לאגד כמה שיותר ז’אנרים שונים מ-2014 וחילקתי 20 סרטים אהובים לקטגוריות + עוד 15 ראויים לציון + 10 הסרטים המאכזבים שלי בסוף. יש מספר סרטים של 2014 שתכננתי עליהם ועוד לא ראיתי, כמו:
Selma, Still Alice ו-Inherent Vice שחיכיתי שיגיעו למסך הגדול עוד מעט, או סרטים כגון Blue Ruin ו-Two Days, One Night ועוד כמה אחרים שלא הספקתי להגיע אליהם. מהרבים שכן, אלו פה הם הבולטים שלי.

אני חייב לציין שלא היה לי ב-2014 סרט שנה מובהק. אותו סיפור כמו אלבומי השנה. לא היה איזה סרט כמו “Short Term 12” או “לואין דייוויס” או “לפני חצות” מהשנה הקודמת שטרפו אצלי את כל הקלפים. אך זה לא אומר שלא היו סרטים טובים. אז אלו הבחירות האישיות שלי:

המותחןGone Girlenhanced-buzz-wide-384-1406873867-8

אלבומי השנה 2014

עוד שנה חלפה. שנה שאצלי אישית בלטה בהרבה שינויים. גדולים או קטנים. שנה עם הרבה הופעות בחו”ל והרבה ביטולים בארץ. שנה של התחדשויות והתנסויות ישנות. עזיבות ודרכים חדשות. האנשים והמוזיקה שליוו אותי השנה היו רבים והשאירו חותמים גדולים. גיליתי עוד אמנים חדשים, נכנסו לחיי אנשים נוספים. חלק נשארו מאחור, לטובה. כתמים כהים התחילו להתבהר. התקדמתי קדימה. זכיתי להכיר, למדתי לאבד. נפרדנו השנה בין השאר מאיאן מק’לגן, בובי קיז, ריק רוזס, ג’ק ברוס, ג’וני וינטר, פיל אברלי ופיט סיגר. המוזיקה שלהם ושל הדורות שהושפעו מהם אבל תמיד תישאר.

זו השנה החמישית שאני מסכם פה בבלוג עם רשימת אלבומי השנה המסורתית שלי. גם שנה ראשונה שאני עושה זאת בבית החדש של הבלוג לאחר המעבר הנחוץ בספטמבר האחרון. כרגיל, כל האלבומים שליוו אותי קרוב השנה נמצאים כאן, עם הסיפורים, החיבורים, המידע, הלינקים ועוד. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, ניגש לעניין.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים הקודמים של הרמוניה דרומית:

אלבומי השנה 2013

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו אפשר להתחיל. Here we go:

50. Benmont Tench – You Should Be So Lucky50

אלבומי השנה 2013

עוד שנה עברה. שנה גדושה באירועים, טיולים, אנשים, התחדשויות, אהבות, אכזבות והמון המון מוזיקה טובה. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, כי יש הרבה על מה לעבור – אני מציג בפניכם את הסיכום השנתי שלי, אלבומי השנה 2013.

הפעם ברשימה נמצאים 50 אלבומים שיצאו במהלך השנה החולפת. 46 מתוכם אלבומי אולפן בנוסף לשני אלבומי הופעה שהוקלטו בהפרש של 40 שנה בדיוק, עוד אלבום שהוא בעצם חגיגה ומחווה שהוקלט שנה שעברה והוצאה אחת של הקלטות ישנות שלא ראו אור קודם לכן. היה לי קשה להחליט אילו מההוצאות שלא הוקלטו השנה (אך כן יצאו השנה) להכניס לרשימה. השארתי בסוף בחוץ שלוש הוצאות מחודשותמורחבות ממש טובות בדמות הקופסא הגדולה של The Band ב-Academy of Music, ההוצאה השלמה והמלאה של Humble Pie ב-Fillmore והוצאת הדלוקס השווה של Mad Season.

אז אחרי שציינתי את אלו שלא יהיו כאן, נצא לדרך עם אלו שכן.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים השנתיים הקודמים של הבלוג:

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו הכל מוכן. אז הנה ה-50 שעשו לי את השנה, עם כל הטקסטים, הסיפורים, המידע, העטיפות, הלינקים, המוזיקה וכרגיל בסוף קצת על הגיחות לחו”ל עם הופעות השנה שלי (עוד לינקים) וכו’. Enjoy!

———————————————————————————————————–

50. The Dexateens – Sunsphere
50

אלבומי השנה 2012

הגיע הזמן הזה שוב…השנה 47 אלבומים נכנסו אצלי לרשימה. רציתי מספר עגול יותר, אבל לא הגעתי ל-50 והיה לי חבל להוריד כמה מהרשימה. אז יש לנו פה שישה אלבומי הופעה, הוצאה אחת מחודשת ו-41 אלבומי אולפן. יש טעימות לכל אחד, כרגיל המחשבות והטקסטים שלי ובסוף הפוסט גם כמה מילים, קישורים ותמונות מהופעות השנה שלי. הדירוג לא תמיד משנה, כי רוב הדברים האלה משתנים כל יום. אבל זה המצב אצלי לזמן כתיבת שורות אלו. אז מתחילים!

רק שניה לפני הנה תזכורת לפוסט אלבומי השנה 2011.

ועכשיו התחלנו!

47. Big Brother & The Holding Company – Live At The Carousel Ballroom

ההקלטה הזו שוחררה לכבוד ציון השנה למותו של אוסלי “Bear” סטנלי שנפטר ב-2011 והיה בזמנו סאונדמן די בולט וחשוב בסצינה של סן פרנסיסקו. הוא זה שהקליט את ההופעה הזו של ג’ניס ג’ופלין והאח הגדול ב-1968, חודשיים לאחר פסטיבל Winterland וכמה חודשים ספורים לפני שג’ניס עזבה את ההרכב שהזניק את הקריירה (הקצרה) שלה.

ההוצאה הזו אומנם מחזירה אחורה בזמן 40 ומשהו שנים לפני 2012, אך היא הזדמנות טובה ללכת קצת אחורה ולהיזכר כמה טובים היו Big Brother על הבמה, קצת לפני סוף הרומן עם גברת ג’ופלין.

Ball & Chain

Call On Me

===============================================================

אלבומי השנה 2011

הגיע הזמן לסכם את השנה המוזיקלית האישית שלי. בלי הרבה הקדמות, אלו האלבומים שיצאו השנה שהכי אהבתי. יש דירוג, אבל הוא לא הכי משנה, כי הדברים האלה משתנים כל שבוע. זה הסדר נכון לכתיבת שורות אלו.

נמצאים פה 36 אלבומי אולפן, שני אלבומי הופעה, הוצאה מחודשת אחת ופסקול אחד. סה”כ 40 אלבומי 2011 שנכנסו לסיכום שלי. מתחילים!

40. The Felice Brothers – Celebration, Florida

האלבום הראשון של הלהקה לאחר עזיבתו של סיימון פליס, שהיה אחד המשפיעים על הסאונד הפולקי והשורשי שלה. אולי גורם מסויים גם בשינוי המוזיקלי באלבום הנוכחי, שקצת זונח את האמריקנה שה-Felice Brothers עשו כ”כ טוב בשני האלבומים הקודמים, ומשלב טעימות והשפעות אחרות, כמו קצת מוזיקה אלקטרונית אפילו ועוד צדדים מפתיעים שלמאזין הקבוע של ההרכב יהיה אולי קצת קשה לעכל. בין לבין האלבום בהחלט מעניין ועדיין נמצאים שם הכתיבה והסיפורים שליוו את הלב של אלבומיהם הקודמים.

The Felice Brothers – Ponzi

The Felice Brothers – Fire At The Pageant  

———————————————————————————–

39. Levon Helm – Ramble At The Ryman

אלבומי השנה 2010

אנחנו קרובים מאוד לסוף השנה והגיע הזמן לסיכומים…היו עוד כמה וכמה אלבומים שיצאו השנה שרציתי ולא הספקתי עדיין לרכוש אותם. הרשימות האלה גם תמיד נועדו לשינויים עם התקופות. אבל נכון לרגע זה אספתי את 20 האלבומים האהובים עלי של 2010, דירגתי אותם בסדר יורד (שלא אומר כלום, כי הוא ישתנה בטח עוד שבוע בערך) והוספתי להם את חמש ההוצאות הנוספות של אלבומי ההופעה וההוצאות המחודשות של השנה.

אז קבלו את:

“ANOTHER YEAR AGAIN” – אלבומי השנה שלי 2010

נתחיל:

20. Grace Potter & The Nocturnals – Grace Potter & The Nocturnals

האלבום השלישי של גרייס פוטר וחבריה להרכב. הוא די שונה מהאלבום הראשון שלהם מלפני חמש שנים שנורא עשה לי את זה – Nothing But The Water. אם שם הם שילבו את הרוקנ’רול שלהם עם צד בלוזי ושורשי בטיבול של הרבה נשמה, אז פה הם עברו לצד הקליל יותר. רוק נטו עם שירים קליטים. נראה שהם קצת יצאו מהמים העמוקים והעומק הזה שבעיקרון העדפתי. הם החליטו לעשות פה כיף עם באמת אלבום יחסית קליל, אבל שעושה את העבודה.

(Grace Potter & The Nocturnals – Paris (Ooh La La

Grace Potter & The Nocturnals – Things I never Ended

19. Various Artists – Crazy Heart Soundtrack