פלייליסט: סטיב ארל בן 70

סטיב ארל הענק בן 70. התחיל רשמית את קריירת הסולו שלו באמצע שנות השמונים, אבל כבר עשור לפני כן השתתף באלבום הבכורה של גיא קלארק וניגן עם הרבה אחרים. טאונס ואן זאנט היה בשבילו מה שוודי גאת’רי היה בשביל דילן. ארל, טאונס וקלארק גם שיתפו פעולה וארל מופיע איתם בקטנה בסרט Heartworn Highways על ה-Outlaw Country.

סטיב ארל

ארל היחיד שנשאר כיום בחיים מתוך השלושה ובארבעים השנים האחרונות, מאז יציאת אלבום הבכורה Guitar Town, הוא לא עוצר לרגע. עם דיסקוגרפיה ענקית ומשובחת, אלבומי מחווה לחברים שאינם, הופעות וקול גדול וחשוב בסצינה ומעבר לה.

אלבומי חודש ינואר (2021)

סיקור אלבומים ראשון של הרמוניה דרומית לשנה זו, עם ההוצאות שבלטו לי בפתיחת 2021. כמה אלבומים שציפיתי להם ולא אכזבו, וגם קצת הפתעות משמחות. מבחר מאלבומי האולפן + לייב, EP ולא מעט צלילים טובים. בתקווה שהמוזיקה של השנה הזו תהיה פסקול יותר שפוי וכיף למציאות שהיא תמיד עוזרת לשרוד.

המחווה שהלוואי ולא הייתה

בריאיון טרי לניו-יורק טיימס, סטיב ארל מספר על שיחת הטלפון האחרונה עם ג’סטין טאונס ארל, שהתרחשה ב-20 באוגוסט האחרון. הוא ידע שהוא במצב גרוע ואמר לבנו “אל תיתן לי לקבור אותך”. ג’סטין ענה “אני לא”. את השיחה סטיב סיים ב-“I love you” וג’סטין ענה “I love you too”. מספר שעות אחר כך ג’סטין נמצא מת בדירה שלו בנאשוויל.

הנפילה הכואבת של ג’סטין טאונס ארל, בגיל 38 בלבד, הכניסה אותי לשוק בקיץ האחרון והעציבה אותי נורא. מאז שכתבתי על האלבום Harlem River Blues של ג’סטין במקום השלישי בסיכום שנת 2010 שלי בבלוג, הוא לא עזב אותי לאורך כל העשור שבסופו נפרדנו ממנו. הוא היה מיקירי הבלוג של הרמוניה דרומית והמשכתי להקדיש לו טקסטים והשמעות על כל שיר ויצירה חדשה ונהדרת שהמשיך לשחרר.

ג’סטין היה אמור ממש היום לחגוג 39. יום ההולדת הראשון שלו בלעדיו. בסנכרון מכוון עם התאריך, שוחרר היום גם האלבום החדש של סטיב ארל. האלבום הראשון בדיסקוגרפיה של סטיב שהלוואי ולא הייתה לו סיבה להקליט.





אלבומי חודש מאי

די משוגע מה שהולך בעולם כרגע. הקורונה עדיין פה, הרבה מקומות עדיין משותקים ואלימות ומלחמות גזע מתפוצצות מעבר לים וגם לידינו. בתוך כל הטירוף והתסכול הזה, לפחות יש מוזיקה חדשה שממשיכה לצאת ולשמור על שפיות מסוימת. הנה קצת ממנה עם הנבחרים שלי לחודש מאי שבלטו אצלי יותר מאחרים באוזניים.



Steve Earle & The Dukes – Ghosts of West Virginia



הטרובאדור שנעלם עם הרכבת – פרידה אישית מגיא קלארק

לפני שלוש שנים כתבתי כאן על האלבום My Favorite Picture of You. זה היה האלבום האחרון של גיא קלארק, אשר הוציא אותו בגיל 71. אחד האמנים הכי מבוגרים שהיו אצלי בסיכומי שנה. היה מגיע לו. האלבום ההוא היה מאוד אישי ומכיל פן של פרידה מרגשת, שעוד אחזור אליה בהמשך. אתמול גיא קלארק נפטר בגיל 74. הייתי בחוץ כשהגיעה הידיעה על מותו. שיחקתי כדורגל. מהמקומות השונים בהם אפשר למצוא אותי כשאני לא כותב על מוזיקה, מאזין לה בבית, או יושב בבית קולנוע. בהליכה ונסיעת האוטובוס הביתה רק רציתי לשמוע את האלבום הזה. עבר קצת זמן והיה נראה לי הכי מתאים, למרות שיש טובים ממנו. משהו בי נמשך למילים והתווים האחרונים שהוא הקליט. האחרונים באמת עכשיו.

מחוות אישיות והוצאות פשוטות (בשנות האלפיים)

זה לא דבר חדש שיוצאים אלבומי מחווה לאמנים. זה קורה כל הזמן. ברוב הפעמים אלו מספר שמות שונים או קבוצה גדולה של אמנים שמשתתפים בפרויקט שכזה, שמוקדש לאמן אחר מוערך. מעטים יותר אלו אלבומי המחווה שמוקלטים ע”י אמן, או שם אחד ספציפי. כזה שבוחר לבד את כל השירים, מבצע את כולם ומגיע לחלוק כבוד ואהבה למישהו אחר שהשפיע עליו בדרך כזו או אחרת. יש משהו שונה באלבומים הללו. יותר אישי ומכוון ומגיע בדרך כלל ממשיכה טהורה לאותה מוזיקה ושירים שמוצגים בביצוע אחר.

בשנות האלפיים היו מחוות ממש מוצלחות בסגנון. בחרתי לכתוב על חמש הוצאות אישיות כאלו מהעשור האחרון, שספציפית אהובות עלי מאוד.