ספיישל The Allman Brothers בשנות התשעים

בתחילת חודש יולי של 1990 שוחרר Seven Turns, מה שהיה בזמנו אלבום הקאמבק של ה-Allman Brothers. זה קרה תשע שנים אחרי שני האלבומים הכושלים שלהם בתחילת שנות השמונים שהובילו לפירוק של הלהקה ומה שהיה נראה כמו הסוף. כל זאת אחרי ההצלחה בשנות השבעים והחלל החשוך שהשאיר אחריו המוות של דוויין אולמן ובארי אוקלי.

הקאמבק הזה התחיל ב-1989 כשהם חזרו להופיע בשביל חגיגות ה-20 להרכב, שחררו את ה-Box Set של Dreams והציגו את הליין-אפ החדש של האולמנים, שכלל בתוכו לראשונה את הגיטריסט וורן היינס והבאסיסט אלן וודי. שיתוף הפעולה שלהם יחד עם דיקי בטס וגרג אולמן הזניק שוב את האולמנים לא רק להצלחה מסחרית וחזרה לתודעה, אלא גם לתקופה מאוד יצירתית. כזו שהחלה עם האלבום Seven Turns ואז המשיכה לאורך שנות התשעים עם שני אלבומי אולפן טובים נוספים, אלבומי הופעה והחיבור המוזיקלי החזק ביותר מבחינתי שלהם מאז המוות של דוויין.

ההוצאות המיוחדות של השנה 2019

את רוב המילים אני אשאיר לפוסט הסיכום המסורתי הענק שיגיע בשבוע הבא. אבל כמיטב המסורת פה בשנים האחרונות, מגיש קודם את המנה הראשונה של הסיכום, זו של ההוצאות המיוחדות שעשו לי את 2019. כרגיל, אלבומי הופעה, EP’s, הוצאות מחודשות\מורחבות, אלבומי מחווה, Box Sets, הוצאות ארכיון וכו’. בחרתי 20 כאלו (בעצם 21 כי יש פה מישהו עם שתיים) שיצאו השנה ומאוד אהבתי. עם טקסטים ולינקים לשירים נבחרים.

בסוף הפוסט יש גם פלייליסט מיוחד עם 30 שירים שכולל נציגים מכל ההוצאות פה בפוסט + עוד כמה מהוצאות נוספות שלא נכנסו לכאן + מספר שירים אהובים שיצאו השנה רק כסינגלים ולא כחלק מאלבום או הוצאה גדולה.

החודש לפני: 40 שנה לאלבום הבלתי מוערך של האולמנים

החודש לפני ארבעה עשורים שוחרר Enlightened Rogues. אלבום קאמבק בעיקרון של ה-Allman Brothers שהגיע שלוש שנים אחרי שהלהקה כביכול התפרקה וחבריה עברו לפרויקטים אחרים. דיקי בטס היה המנוע שהריץ והחזיר את הלהקה והוא גם החבר הכי בולט מבחינתי באלבום הזה.

בטס, גרג אולמן, ג’יימו ובוץ’ טראקס היו החברים המקוריים באלבום, יחד עם שני חברים חדשים שהצטרפו. הם ניסו להחזיר באלבום הזה את הכוח של תחילת הדרך, וגם אם הוא לא באותה רמה של האלבומים הראשונים, יש ל-Enlightened Rogues קסם משלו לדעתי והוא אלבום מאוד Solid בדיסקוגרפיה של הלהקה.

פוסט-מוות וזמנם של המבוגרים: אלבומי חודש ספטמבר

פוסט סיקור אלבומים אחרון לשנה זו, עד סיכום השנה המסורתי הענק, עליו אני מתחיל לעבוד במרץ בקרוב. כמו הרבה חודשים השנה, גם ספטמבר היה מפוצץ במוזיקה חדשה, טובה ומסקרנת. בולטים ביותר היו אצלי האמנים המבוגרים. יש לא מעט אלבומי “דינוזאורים” כאן, עם קאמבקים מטורפים, הוצאות ישנות-חדשות, הופעה אחת וגם אלבומי פוסט-מוות ופרידה. שאחד מהם הפך לסוג-של כזה, אחרי השבוע האחרון.

אלבומי הפרידה \ פוסט המוות:

Gregg Allman – Southern Blood
image

פרידה אישית מגרג אולמן: Old Before His Time

אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.

פרידה מ-Butch Trucks. מתופף, מייסד ומנהיג שקט

המוות הראשון של 2017 שממש מצער אותי. בוץ’ טראקס נפטר לפנות בוקר, בנסיבות עדיין לא ברורות ממה שהסתבר כהתאבדות ביריה, כנראה בגלל חובות. חודשים ספורים לפני יום הולדתו השבעים.

בוץ’ היה המתופף ואחד מהחברים המקוריים שהקימו את ה Allman Brothers Band ב-1969. אחת הלהקות היותר אהובות עלי, שמלוות אותי שנים רבות. חלק את עבודת התיפוף כל השנים עם Jaimoe והיה אחראי בולט לסאונד ועבודת ה-Rhythm Section של האולמנים לכל אורך הקריירה של הלהקה, מ-69 עד הופעת הפרידה שלהם ב-2014. הוא היה שם בכל התקופות וכל השינויים לאורך השנים של ההרכב, החלפת חברים והליין-אפים השונים.

allman-brothers-band

בוץ’ טראקס (ימין) עם הליין-אפ הראשון והמקורי של האולמנים.

לילה אחרון עם האולמנים

ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, חברי The Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה.

אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג’קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.

הג’ייהוקס המחודשים והבלוז של גרג אולמן

ציינתי בעבר שאני נורא אוהב את להקת  The Jayhawks ועכשיו יש גם עוד סיבה טובה לכתוב עליהם קצת פה. בחודש שעבר יצאו שתי הוצאות מחודשות לשני אלבומים קלאסים של הלהקה – Hollywood Town Hall, אלבום הפריצה שלהם מ-1992, ואיתו Tomorrow The Green Grass מ-1995. שניהם אלבומים מצויינים שאני כ”כ אוהב. באחד מהם גם הפתעה מקסימה בהוצאה המחודשת שלו.

הג’ייהוקס הוקמו במיניאפוליס באמצע שנות השמונים, כשבלב הלהקה וקדמת הבמה נמצאים מארק אולסון וגארי לוריס, שני מוזיקאים סופר-מוכשרים, כותבי שירים נפלאים וצמד שהחזיר אולי לחיים את ההרמוניה הקולית היפה במוזיקה. אחד הדברים שיותר הקסימו אותי אצלם כשרק הכרתי אותם בתחילת הדרך.