ג’וני מיטשל חוגגת 80 היום ולכבוד האירוע איחדתי לראשונה כוחות עם נועה לוי מהתכנית הנהדרת קטיפה כחולה ברדיו הקצה. יחד הגענו לאולפן לשלוש שעות שכולן ג’וני. עם שירים אהובים, סיפורים, שיחות, מוזיקה של מיטשל מכל התקופות שלה, כולל גם מספר קאברים שקרובים לליבנו. היה כיף ומקסים וחלקנו המון כבוד ואהבה הדדית למוזיקה של ג’וני מיטשל.
אפשר להאזין לכל שלוש השעות באתר הקצה ופה למטה:
פלייליסט:
אחרי שני המארזים הראשונים, מגיע מארז הארכיון השלישי של ג’וני מיטשל – The Asylum Years. שהפעם מכסה את השנים 1972 עד 1975 ועם תקופת השינוי של מיטשל והמעבר בין פולק להשפעות ג’אז. זה שכלל בתוכו את האלבומים For The Roses, Court & Spark ו-The Hissing of Summer Lawn.
כפי שעשיתי עם המארזים הקודמים (קישורים למטה), גם הפעם הקדשתי ספיישל של שעתיים להוצאה החדשה, עם מעבר כרונולוגי וקטעים נבחרים מתוך המארז. ניתן להאזין באתר הקצה וגם ממש כאן:
פלייליסט:
בשנה שעברה ג’וני מיטשל פתחה את הכספת ושחררה את החלק הראשון של הארכיון שלה, זה שהתמקד בשנים הראשונות של 1963 עד 1967. השנה היא המשיכה בדיוק היכן שהפסיקה, עם Archives Vol. 2 שמתמקד בשנים הראשונות בדיסקוגרפיה שלה וארבעת האלבומים הראשונים, תקופת הזמן של 1968 עד 1971.
לפני שנה הקדשתי ספיישל ברדיו הקצה לחלק הראשון וגם הפעם הגעתי להמשיך העבודה, עם ספיישל פולו-אפ שהוקדש כולו לקופסת הארכיון הטרייה ומלאת האוצרות. עם מסע מוזיקלי נוסף מלא קטעים שלא שוחררו מעולם, של הקלטות ביתיות, דמואים, הופעות ועוד.
ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי:
פלייליסט:
באחת הסצינות הראשונות בסרט “כמעט מפורסמים“, הבמאי קמרון קרואו הכניס טעות מכוונת. בסצינה שמתרחשת ב-1969 בה ויליאם מילר הצעיר מגלה את התקליטים שהשאירה לו אחותו, הוא פוגש גם באלבום Blue של ג’וני מיטשל. המצלמה נשארת איתו רגע בזמן שהוא מעביר את היד על התקליט והעטיפה, כאילו חש את האווירה של האלבום עוד לפני שגילה את המוזיקה שלו.
הטעות פה נמצאת בשנה. כי Blue שוחרר רק ב-1971, שנתיים לאחר הזמן שבו הסצינה מתרחשת. אני זוכר שבהתחלה לא כ”כ הבנתי איך מישהו כמו קרואו, בסרט הנורא אישי הזה שלו, בחר לעשות זאת. זמן מה לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה בגרסת הבמאי של הסרט, האזנתי שם גם לאודיו קומנטרי של קרואו ושם הוא מספר על הטעות הזו. אומר שהוא כ”כ אוהב את האלבום, כי הוא כ”כ אישי וחשוף, ללא בושה, שהוא היה חייב להכניס אותו לשם, למרות הטעות במודע.