בעקבות הפוסט שלי כאן מחודש נובמבר הזמינו אותי להתארח בתוכנית הרדיו “בסימן קריאה” (קול ישראל, רשת א’). תוכנית בת שעה בעריכת אפרת בזרקון-שחר על הספר “מועדון קרב” של צ’אק פאולניק.
התוכנית הוקלטה מראש. התארחתי לבד ושוחחתי עם אפרת על הספר והסופר.
למי שמעוניין – התוכנית תשודר ביום שני הקרוב (14.2) בשעה 7 בבוקר ויהיה שידור נוסף ביום שבת (19.2) בשעה 16:00. אפשר להאזין דרך אתר האינטרנט של קול ישראל. כמו כן מיום שני יהיה ניתן להאזין לתוכנית למשך שבוע באתר בכל שעה.
ציינתי בעבר שאני נורא אוהב את להקת The Jayhawks ועכשיו יש גם עוד סיבה טובה לכתוב עליהם קצת פה. בחודש שעבר יצאו שתי הוצאות מחודשות לשני אלבומים קלאסים של הלהקה – Hollywood Town Hall, אלבום הפריצה שלהם מ-1992, ואיתו Tomorrow The Green Grass מ-1995. שניהם אלבומים מצויינים שאני כ”כ אוהב. באחד מהם גם הפתעה מקסימה בהוצאה המחודשת שלו.
הג’ייהוקס הוקמו במיניאפוליס באמצע שנות השמונים, כשבלב הלהקה וקדמת הבמה נמצאים מארק אולסון וגארי לוריס, שני מוזיקאים סופר-מוכשרים, כותבי שירים נפלאים וצמד שהחזיר אולי לחיים את ההרמוניה הקולית היפה במוזיקה. אחד הדברים שיותר הקסימו אותי אצלם כשרק הכרתי אותם בתחילת הדרך.
התקשורת אוהבת לייצג את הג’ייהוקס בתור “אלטרנטיב-קאנטרי”. הרבה מההשפעות עליהם באמת היו הרכבים כמו ה-Byrds או ה-Flying Burrito Brothers (עם גראם פרסונס), ואפשר לשמוע את אותן השפעות במוזיקה שלהם, אבל יש בג’ייהוקס מבחינתי הרבה יותר מעוד להקת קאנטרי-רוק והסביבה. יש בהם הרבה רגש והרבה יופי, גם בכתיבה וגם בקולות שמוציאים את המילים לאוויר הפתוח. סוג-של יופי צבעוני שאני לא רואה אצל הרבה הרכבים אחרים. וההרמוניות הקוליות של לוריס את אולסון זה משהו שאין לו תחליף…
Hollywood Town Hall
Tomorrow The Green Grass
אחרי כמה אכזבות אחרונות מסרטים שחיכיתי להם (ביניהם אחת ענקית עם “Somewhere” של סופיה קופולה, ו”ברבור שחור” ששם אותי כנראה במיעוט שלא ממש אהב את הסרט) הגיע אחד שעמד בציפיות.
האמת שרק לפני שעות ספורות יצאתי ממנו (נכון לכתיבת שורות אלו) ואני עדיין חושב עליו. ממש אהבתי את “Winter’s Bone”, שקיבל את התרגום העברי הגרוע ולא מושך בעליל “קר עד העצם”. הסרט מבוסס על ספרו של דניאל וודרל (עיבוד שני לספר שלו אחרי “Ride With The Devil” של אנג לי מ-99) ומגולל את הסיפור האישי של הנערה רי דולי בת ה-17, המטפלת לבדה באמה ואחיה ואחותה הקטנים, באיזור ההרים והמרחבים של ה-Ozarks בשטח של דרום מיזורי.
הסיפור מתערער כאשר רי צריכה למצוא את אביה הנעדר כדי לא לאבד את הבית והשטח שבו הם גרים. מפה אנחנו נכנסים למסע מסקרן שמתרחש כולו בכותלי האיזור הספציפי הזה, ליד הבית, עם משהו בוער מבפנים שמחכה להתגלות ככל שאנחנו ו-רי מנסים לחקור יותר לעומק על גורל אביה.
אני חייב לציין שלאורך כל הסרט הרגשתי אווירה דרמתית מותחת שדי משכה אותי. האמת שחשבתי לפני הסרט שמסע החיפושים שלה יגיע למקומות גיאוגרפים אחרים או רחוקים. אבל הכל מתרחש פה קרוב לבית. זה שהיא פוחדת לאבד ועליו היא נלחמת. זה שלידו ועם האנשים והשכנים שלו מתרחשים דברים שלא תמיד כדאי לדעת עליהם ושכל חפירה נוספת לעבר האמת תוציא עוד בוץ מלוכלך החוצה…וכך גם קורה בסרט ככל שאנחנו מתקדמים.
ינואר 2011
האמת שהיה לי תכנון אחר לחלוטין לאפילוג של יומן המסע שלי. כותרת אחרת ומילים אחרות. תכננתי לכתוב פה על הציפיה לטיול הבא אחרי הפסגה של הקודם, בנוסף לגעגוע שיהיה לי לבלאק קרואוז אחרי ההופעות האחרונות שלהם בסיבוב הפרידה לפני החופשה הארוכה. אבל דברים השתנו ממש החודש…
מסתבר שהקרואוז החליטו בסוף להגיד שלום גם לאירופה ונקבעו 8 הופעות אחרונות בהחלט בחודש יולי. שלוש מהן בפסטיבלים. אני הולך לחמש הנוספות; אחת רגילה במנצ’סטר + שתיים בלונדון ושתיים באמסטרדם, שיהיו הופעות “Evening With” של 3 שעות עם 2 סטים, כמו ניו יורק. אז תהיה לי פרידה מספר 2 מהלהקה שלי.
הכותרת המקורית של האפילוג שלי הייתה – “May Your Song Keep You Alive”. תכננתי לכתוב שאין לי מושג עכשיו מתי אראה את הקרואוז בפעם הבאה ואיך הם מילאו אותי באנרגיות מוזיקליות שיספיקו עד שיחזרו, בעוד שנתיים, שלוש, ארבע…מי יודע. רציתי להוסיף גם שבינתיים השירים וההקלטות הרבות יחזיקו אותי, כמו תמיד, עד לחווייה הבאה.
המשפט בכותרת לקוח מאחד השירים הכי אהובים עלי שלהם – Bring On, Bring On, ולראות אותו בהופעה היה אחד מהרגעים הגדולים הרבים שלי איתם בתפוח הגדול. המשפט המלא הוא:
“…It’s hard waiting for heaven, may your song keep you alive”
יום רביעי, 10 בנובמבר 2010, שדה התעופה JFK, ניו יורק.
בעוד שעות בודדות הטיסה שלי ללונדון יוצאת לדרך, אני יושב עם המחשב בשדה התעופה, עובר על תמונות ומעביר עוד בראש את החוויות מהכמעט שבועיים האחרונים. מתכונן להיפרד סופית מניו יורק, שנתנה לי זכרונות לכל החיים, אם זו העיר עצמה ואם זו הבמה (תרתי משמע) שהיא הייתה בשבילי עם החוויות המוזיקליות.
החצי השני של המסע שלי עומד לצאת לדרך, הפעם עם להקת ה-Drive By Truckers ועם שבוע ההופעות הכי מטורף שלי עד כה; שבעה ימים, שש הופעות, שש ערים שונות בשתי ארצות. אין הרבה זמן להתאושש מחוויות הבלאק קרואוז בניו יורק. המסע עוד רגע ממשיך. ארה”ב, הקרואוז ושש הופעות מאחורי. אנגליה, הולנד, הדרייב ביי טראקרס ושש הופעות נוספות לפני.
“…Another song, another mile”
אנחנו קרובים מאוד לסוף השנה והגיע הזמן לסיכומים…היו עוד כמה וכמה אלבומים שיצאו השנה שרציתי ולא הספקתי עדיין לרכוש אותם. הרשימות האלה גם תמיד נועדו לשינויים עם התקופות. אבל נכון לרגע זה אספתי את 20 האלבומים האהובים עלי של 2010, דירגתי אותם בסדר יורד (שלא אומר כלום, כי הוא ישתנה בטח עוד שבוע בערך) והוספתי להם את חמש ההוצאות הנוספות של אלבומי ההופעה וההוצאות המחודשות של השנה.
אז קבלו את:
נתחיל:
20. Grace Potter & The Nocturnals – Grace Potter & The Nocturnals
האלבום השלישי של גרייס פוטר וחבריה להרכב. הוא די שונה מהאלבום הראשון שלהם מלפני חמש שנים שנורא עשה לי את זה – Nothing But The Water. אם שם הם שילבו את הרוקנ’רול שלהם עם צד בלוזי ושורשי בטיבול של הרבה נשמה, אז פה הם עברו לצד הקליל יותר. רוק נטו עם שירים קליטים. נראה שהם קצת יצאו מהמים העמוקים והעומק הזה שבעיקרון העדפתי. הם החליטו לעשות פה כיף עם באמת אלבום יחסית קליל, אבל שעושה את העבודה.
(Grace Potter & The Nocturnals – Paris (Ooh La La
Grace Potter & The Nocturnals – Things I never Ended
19. Various Artists – Crazy Heart Soundtrack
יום ראשון, 31 באוקטובר 2010, ניו ג’רזיניו יורק
זהו, הכל מוכן. אני מתעורר ל- Halloween בביתם של מארחי עם עוד כמה Amoricans (הכינוי לאוהבי הבלאק הקרואוז הקרובים) שמתארחים אצלם ומתארגנים לצאת. הערב ההופעה הראשונה ב- Best Buy Theatre בטיימס סקוואר. הראשונה מתוך חמש בשבוע הקרוב. הערב אני גם בביקור ראשון במנהטן.
יצאנו לדרך בשעת צהריים מאוחרת, כולנו באוטו, חלקנו מחופשים. התרגשות וחיוכים באוויר. מגיעים לשם מוקדם כמובן. אני תמיד מגיע בשעה מוקדמת להופעות, ראשון או בין הראשונים בתור, כדי לתפוס את המקום שלי ממש על הבמה באמצע, הכי קרוב שאפשר. אין דרך אחרת בשבילי. שם החוויה היותר גדולה. ואני ממש לא היחיד שחושב ככה כשזה נוגע להופעות של הקרואוז. במיוחד בריצת חמש הופעות המיוחדת הזו בניו יורק.
בדרך למנהטן עלינו על גשר ג’ורג’ וושינגטון וכשצפיתי בבניינים הגבוהים המתקרבים נזרקו לראש שלי התמונות מהסרט “The Song Remains The Same” של לד זפלין כשהם מגיעים לתפוח הגדול. תמונות משם ומהסרט האהוב עלי “כמעט מפורסמים” כשויליאם מילר ולהקת Stillwater מגיעים גם כן באותה דרך לתפוח הגדול, כמחווה לאותו סרט של זפלין. Misty Mountain Hop התנגן לי בראש, כפי שהוא מנוגן ברקע בסצינות ההן. חיוך מרוגש עלה על פני.
יום שבת, 30 באוקטובר 2010, ניו יורק
השעה שש בבוקר שעון ניו יורק. אחרי 12 שעות טיסה שעברו יחסית בסדר אני נמצא בשדה התעופה JFK. אני חייב לציין שהטיסה די הפחידה אותי. מעולם לא טסתי מספר כזה של שעות ואני גם אחד שדי סובל מטיסות. כלומר, לא ממש נלחץ או מרגיש לא טוב. אני פשוט לא אוהב את זה. החוויה האישית שלי בטיולים האלה תמיד מתחילה רק אחרי שאני נוחת במחוז חפצי ולא בשדה תעופה-דיוטי פרי-טיסה לפני. בכל אופן, יחסית לחששות שלי היה בסדר גמור. אפילו הצלחתי לישון לאיזה 3 שעות באמצע, משהו שאני אף פעם לא מצליח לעשות בטיסות.
אחרי היציאה מביקורות הדרכונים והכל שעברו די מהר וחלק בלי שום בעיה (“יש, הויזה שלי בסדר!”), פגשתי את ריק שחיכה לי בקבלת הקהל המגיע לניו יורק. עוד אחד מבין אוהבי הבלאק קרואוז הרבים מארה”ב שכ”כ שמחו שעשיתי את הנסיעה הזו ועם זאת היו גם כ”כ נחמדים. התכנון הוא שאני וריק ניסע יחד לאטלנטיק סיטי להופעה בערב ושם בין השאר אפגוש גם את דייב וג’ן שמארחים אותי בביתם בניו ג’רזי בכל זמן שהותי בניו יורק, ואעשה איתם את הדרך חזרה. הדבר הראשון אגב שריק אמר לי אחרי שנחתתי הוא האם התעדכנתי בסט ליסט של ההופעה אתמול בפילדלפיה…אמרתי שלא והוא אמר לי שהם ניגנו שם את Tornado (שיר די נדיר של הלהקה שמעולם לא בוצע בהופעה לפני). הגבתי בהתלהבות וכבר התחלתי לפנטז על ביצוע שני בניו יורק בשבוע הקרוב. ההתרגשות של פעם ראשונה במקום הזה + ההופעות התחילה ממש לתפוס תאוצה.
לפני שלושה שבועות חזרתי מטיול חיי. אני רגיל לעשות מסעות מוזיקליים אחרי להקות שאני אוהב. זה הפך אצלי למסורת מאז הפעם הראשונה לפני כמעט חמש שנים. זה התחביב הגדול ביותר שלי, זו האהבה הגדולה ביותר שלי וזה הדבר שהכי מנקה לי את הנשמה.
השנה זה הגיע לשיא עם כמעט חודש של טיול גדוש הופעות מיוחדות ורגעים אישיים מדהימים שאין לי מושג אם אצליח בכלל להעביר למילים. אבל אני אנסה. לא יודע בכמה חלקים זה יגיע וכמה זמן זה ייקח, אבל הנה זה מתחיל. בזמן הקרוב אני אנסה להעביר לפה את הסיפורים, התחושות והרגעים האישיים של המסע המוזיקלי הארוך והמיוחד ביותר שלי עד כה. ניסיון להעביר את החוויות הגדולות למילים. משהו שלא תמיד יוצא החוצה בקלות, במיוחד כשאלו רגעים מאוד קרובים אליך בחיבור עם תחביב מסויים ואין לך מושג איך לשתף את מה שאתה חש ומה שהרגעים הללו עושים לך.
אבל הנה מתחילים לנסות…אז אתם מוזמנים להצטרף לנסיעה.
יום שישי, 29 באוקטובר 2010, ישראל.
קרוב לחצי שנה של ציפייה עומדת להסתיים בעוד כמה שעות. טיסה 269 של Delta תמריא לעבר ניו יורק קצת אחרי חצות, שעון ישראל, ואני עליה. זו הולכת להיות הטיסה הראשונה שלי מבין ארבע בשלושת השבועות הקרובים. זו גם הולכת להיות הפעם הראשונה שלי בניו יורק וארה”ב בכלל. זו הולכת להיות יריית הפתיחה של המסע המוזיקלי הגדוש ביותר שלי עד כה.
דבר ראשון שיש לציין – חזרתי לארץ אחרי כמעט חודש הופעות בחו”ל שהיה טיול המוזיקה הגדול ביותר שלי עד כה (גם מבחינת אורך וגם מבחינת חוויות מוזיקליות). הפוסט הראשון שלי אבל אחרי החזרה הוא לא על זה. בסופו נחזור לעניין הטיול.
אז ככה:
השבוע, בעודי מנסה להתאקלם בחזרה לעבודה (והמציאות), הגיעה אלי חבילה למשרד. בתוכה היה עותק של הספר “מועדון קרב” (Fight Club) בעברית שידידה יקרה הקשורה למקום הוצאתו שלחה לי, מכיוון שהיא זוכרת את רמת אהבתי למחבר הספר.
חלק ממכרי בהחלט יודעים זאת, אבל הנה זה פה בבלוג בפעם הראשונה לכלל הקוראים (וגם כי זו סיבה טובה ועכשיו תורי אני משער לכתוב כאן על ספרות) – צ’אק פאולניק הוא הסופר האהוב עלי.
זו הסיבה שחיוך קטן עלה על פני כשפתחתי את החבילה ההיא ואמרתי לעצמי בלב “סוף סוף…הגיע הזמן”. כי 14 שנה אחרי שיצא לאור, המוני תרגומים בשפות שונות ו-11 שנה לאחר צאת סרט הפולחן שמבוסס עליו – “מועדון קרב” סוף סוף גם קיים בשפה העברית.
הרומן שלי עם צ’אק פאולניק (Chuck Palahniuk) החל לפני כשש-שבע שנים. הסרט Fight Club הפך לאחד האהובים עלי ביותר אחרי שיצא לאקרנים ב-1999 (הבמאי שלו אגב הוא דיוויד פינצ’ר, שכפי שאפשר להבין מהפוסט הקודם שלי הוא גם הבמאי האהוב עלי) ושנים בודדות לאחר מכן, אני חושב שזה היה 2003 או 2004, החלטתי לגלות גם את הספר עליו מבוסס הסרט.