איזו פתיחת שנה קשה של אבידות מוזיקליות. קודם ג’ף בק ועכשיו דייויד קרוסבי.

כשהגיעה הידיעה בשבוע שעבר על מותו של דייויד קרוסבי, לא חשבתי על שיר מסוים, או איזה קטע מוזיקלי מתוך הרבים שהווא אחראי עליהם וליוו אותי המון. הדבר הראשון שקפץ לי לראש היה דווקא ציטוט וסצינה מסוימת בסרט הדוקומנטרי עליו שיצא לפני 4 שנים. בתחילת הסרט קרוסבי המבוגר יושב מול המצלמה ואומר בכנות קצת עצובה לקמרון קרואו שיש לו המון חרטות על הזמן שבזבז, ואז מוסיף ואומר “אני מפחד. אני מפחד מהמוות. ואני קרוב אליו. אני לא אוהב את זה. הייתי רוצה יותר זמן – הרבה יותר זמן”.

קרוסבי, לכל אורך הקריירה ובמיוחד בשנים המאוחרות, התעסק הרבה עם הזמן. זה שעבר וזה שנשאר. הזמן בו הוא פרץ עם ה-Byrds והזמן בו הסמים והשינויים הפכו אותו לבלתי נסבל עם חברי להקה. הזמן עם סטילס-נאש-יאנג, ההצלחה המסחררת והחיבורים וההרמוניות ללא התחליף, וגם הזמן של הפרידות, הריבים והניתוק של קשרים.

הזמן של תחילת קריירת הסולו, מוקף בחברים ומוזיקאים, והזמן של הקריירה המאוחרת, בודד יותר ומנסה להוציא מעצמו כמה שיותר לפני שהפירור האחרון בשעון החול של החיים שלו ייפול למטה. וקרוסבי השאיר אחריו פירורים אישיים על שבילים מוזיקליים מדהימים ושונים. הוא לא תמיד היה שם כדי ליהנות ולמצות אותם הכי שאפשר, כי קרוסבי האגואיסט והמסטול היה בוגד בו לפעמים, או גורם לאחרים להתרחק. אבל הוא דרך על כל שביל עם כישרון ענק.

הסוף של קרוסבי הסתיים קצת עצוב. במיוחד כשמאזינים לכמה מהשירים המאוחרים ובצפייה באותו דוקו שמראה לנו את קרוסבי החשוף והכנה שרוב חבריו שיצרו איתו בעבר דברים מדהימים, כבר לא ממש מדברים איתו. אך הוא השאיר אחריו ים פתוח ורחב של שירים, אלבומים, הרמוניות ושיתופי פעולה שיישארו פה תמיד.

מההתחלה הוא ידע לשאול “מה קורה?!”, כתב על כל מי שנשרפו ונמחקו, שר על הזמן הארוך שחלף, על צחוק, השיער הארוך שכמעט נחתך, ספינות העץ, הדז’ה-וו שחווה כ”כ הרבה, המשיכה שבגשם, שירים ללא מילים ועצים ללא עלים. ואיך תוך 3 וקצת דקות פשוטות ממש, הוא סיכם את כל מה שהביא לו חיים וגרם לו כנראה, עם בעיות הבריאות והניצחונות על המוות, להגיע עד לגיל 81. כי מוזיקה זו אהבה. פשוט מאוד. וזה כל מה שהיה לו, וככה הוא עשה אותה וככה היא הייתה יקרה לו. ולנו.

זה היה צפוי להגיע מתישהו בקרוב. הוא ידע את זה גם. אבל עדיין, קרוסבי הוא מהמוזיקאים האלה שממש מוזר לשמוע עליהם את הידיעה הזו ולהבין שהוא לא פה.