Positively Spring Time

חודש מרץ היה עמוס וללא כתיבה. הייתי בהופעות בחו”ל, רצתי את חצי מרתון תל אביב וחיכיתי ללא מעט אלבומים שיוצאים עכשיו בעונה הנוכחית.

אביב הוא תקופה שקטה יותר בכל מיני תחומים. מתרגלים כבר לשנה החדשה, נכנסים לשגרה בהרבה תחומים, בקולנוע זו עונת הסרטים היבשה אחרי האוסקר ולפני סרטי הקיץ. אבל במוזיקה האביב תמיד היה עמוס במלא אלבומים חדשים שאני מחכה להם. זה לא דבר שונה גם השנה. הרבה הקלקות על הזמנות דיסקים מחו”ל, עוד ועוד אלבומים נכנסים לוויש-ליסט וים של דברים חדשים שאני מחכה להם לשמוע. אז הנה שלישייה מתוך ים האלבומים שפותחים לי את העונה.

החודש לפני: Dixie Chicken

בינואר 73 שוחרר אלבומם השלישי של Little Feat. האלבום שאחראי אולי הכי מכל לסאונד הייחודי להם.

ליטל פיט הם ממש לא הרכב דרומי כמו שהרבה חושבים. הם פשוט משלבים במוזיקה שלהם כ”כ הרבה אלמנטים ממקומות וז’אנרים  שונים שקשה לי להגדיר אותם גם “רוק-דרומי”. אם זה בוגי ובלוז, אמריקנה, R&B, קאנטרי-רוק ו-Soul ואפילו ג’אז ופיוז’ן. כל זה מתערבב בסלט המוזיקלי שלהם בראשות הכתיבה, הנגינה, המנהיגות והקול של לואל ג’ורג’ (Lowell George).

My Morning Solo

אחרי עשור וחצי בערך של יצירה והופעות כמעט בלי הפסקה, רובן עם My Morning Jacket כמובן, ג’ים ג’יימס החליט סוף סוף להוציא לאוויר העולם אלבום סולו מלא ראשון. בשבילי היו אלה חדשות מרתקות, מכיוון ש-MMJ הן אחת הלהקות היותר קרובות אלי בשנים האחרונות. מאלו שכל אלבום בדיסקוגרפיה שלהן נמצא אצלי במדף, ההתעמקות איתן גדולה ושגם נדדתי במיוחד לארצות זרות רק כדי לראות אותן בלייב. תוצר הסולו המלא הזה יצא החודש תחת השם “Regions of Light and Sound of God”. ג’יימס תמיד פנה לכל מיני פרוייקטים וצדדים שונים בקריירה, מעבר ללהקה המרכזית שלו, וגם עכשיו אפשר להגיד שהוא הצליח שוב לחדש ואף להפתיע. גם אחרי כל האלבומים של MMJ, הפרוייקטים של Monsters of Folk ו-New Multitudes, ה-EP מחווה עם השירים של ג’ורג’ האריסון, והמון ביקורים בפסקולים, אלבומי מחווה למיניהם ואלבומים של אמנים אחרים. עכשיו הוא לבד. לגמרי לבד.

החודש לפני: GP

ינואר 1973. הזמן בו משוחרר אלבום הסולו הראשון של הבן-אדם שלימד אותי מה זה “קאנטרי-רוק”.

בסוף שנת 73′ גראם פרסונס כבר לא היה איתנו, אבל הוא פתח את אותה שנה עם האלבום “GP”. הוצאה שהגיעה אחרי עבודות ואלבומים משובחים וטובים בשנים שלפניה עם ה-International Submarine Band, האלבום Sweetheart of the Rodeo של ה-Byrds לו היה שותף (והשפיע רבות על הסאונד שלו) ושני האלבומים עם ה-Flying Burrito Brothers. אבל רק בשנה שתהפוך לאחרונה בחייו הוא התיישב להקליט אלבומי סולו עם השם שלו לבד שמתנוסס על העטיפה, כמו ראשי התיבות שחתומות על אותו אלבום סולו הראשון.

אלבומי השנה 2012

הגיע הזמן הזה שוב…השנה 47 אלבומים נכנסו אצלי לרשימה. רציתי מספר עגול יותר, אבל לא הגעתי ל-50 והיה לי חבל להוריד כמה מהרשימה. אז יש לנו פה שישה אלבומי הופעה, הוצאה אחת מחודשת ו-41 אלבומי אולפן. יש טעימות לכל אחד, כרגיל המחשבות והטקסטים שלי ובסוף הפוסט גם כמה מילים, קישורים ותמונות מהופעות השנה שלי. הדירוג לא תמיד משנה, כי רוב הדברים האלה משתנים כל יום. אבל זה המצב אצלי לזמן כתיבת שורות אלו. אז מתחילים!

רק שניה לפני הנה תזכורת לפוסט אלבומי השנה 2011.

ועכשיו התחלנו!

47. Big Brother & The Holding Company – Live At The Carousel Ballroom

Here We Are In The Years

Time itself is bought and sold”
The spreading fear of growing old
“…Contains a thousand foolish games that we play

שנים שאני כותב ואומר את זה במקומות שונים ולאנשים שונים. איך יאנג ממשיך לשחק איתנו כל הזמן, בין אלבום לאלבום, פרוייקט לפרוייקט, ז’אנרים, סגנונות, נגני ליווי, הוצאות מהעבר ועוד. תמיד ציינתי שזה הדבר שאני הכי אוהב אצלו. זה שמשאיר אותו מבחינתי רלוונטי ומעניין כל השנים הללו. ואפילו במיוחד בעשור האחרון. איך כל אלבום שונה מקודמו, וגם אם בין לבין יש אלבומים רעים, אני בעד. העיקר שימשיך בחיפושים המוזיקליים שלו והשינויים. כי כל כמה שנים יוצאת איזו פנינה חדשה שמזכירה לנו בפעם האלף עד כמה המשחק המוזיקלי הזה של יאנג הוא מרתק. וטוב. לפעמים ממש טוב…

“…Footsteps in the Hall”

כל חודש יוני לא כתבתי כלום. היה זה חודש די מטורף, עם המון עבודה וגיחה לעוד הופעות בחו”ל. אז הגיע הזמן לסכם מה היה לנו שם. אני מחלק את הפוסט הזה לשלושה חלקים: בראשון כמה מילים על שני אלבומים שיצאו בתחילת יוני ולא הספקתי לכתוב עליהם. בחלק השני נמצאות החוויות שלי בחו”ל בהופעות של טום פטי ופרל ג’אם, ובשלישי הכנה קטנה ותזכורת למה שמגיע ארצה בשבוע הקרוב.

התחלנו.

חלק 1 – צמד האלבומים

אז יוני היה חודש עם דגש מוזיקלי חזק אצלי. בראש ובראשונה ההופעות, אבל עוד בהתחלה יצאו כמה אלבומים שממש חיכיתי להם. אלו השניים הבולטים ביניהם:

שובו של הדוקטור

Dr. John – Locked Down

בחודש שעבר יצא האלבום החדש של מלקולם רבנאק. מי? סליחה, דוקטור ג’ון, כפי שמכירים אותו בשם הבמה שלו, או גם אפילו הפרסונה השניה של רבנאק שמוציאה את כל הקסם מהקלידים שלו כבר כמה עשורים טובים.

המוזיקה של הדוקטור תמיד היתה סוג של טקס מוזיקלי עם כל מיני ריחות וניחוחות. של בלוז, R&B, פופ, בוגי, רוקנ’רול ועוד. אני חייב להודות שאני לא מחסידיו הקרובים, אבל תמיד אהבתי אותו, במיוחד כששיתף פעולה עם מגוון אמנים שאני אוהב יותר או שאפילו השפיע עליהם מאוד (אני תמיד מודה לו כל פעם שאני שומע את “I Walk On Guilded Spilnters” שלו בגרסת Humble Pie בפילמור או ג’וני ג’נקינס מגובה ע”י דווין אולמן).

עם הציפורים לכיוון דרום

The Mastersons – Birds Fly South

האלבום הזה מסתמן כאחת התגליות היפות של השנה בשבילי. ה-Mastersons הם כריס ואלינור, צמד מוזיקלי וזוג נשוי. כל אחד לחוד שיתף פעולה עם מוזיקאים שונים עד שנפגשו לפני כמה שנים, איחדו כוחות, גם כצמד מוזיקלי וגם כצמד בחיים וחודש שעבר שיחררו את אלבום הבכורה שלהם.

כל אחד מהם מוכשר בפני עצמו. כריס מסטרסון יודע לשיר, לנגן היטב על מבחר גיטרות ולכתוב. אלינור וויטמור אותם הדברים ואף יותר (תוסיפו לזה כינור ומנדולינה בין השאר. היא עושה המון). לכל אחד הקול שלו, אבל כשהם יחד הם יוצרים קול שלישי נפלא. סגנון המוזיקה שלהם וההרמוניות מאוד מזכירים את ה-Jayhawks, ואין ספק שחובבי ההרכב הוותיק ממינסוטה יאהבו גם את ה-Mastersons. יש שירים שבהם הקול של אחד בולט וראשי יותר, ויש רגעי קסם שבהם הם שרים יחד לאותו המיקרופון ושם שומעים עוד יותר טוב את היופי שלהם ביחד.

וודי גאת’רי קם לתחיה ו- M. Ward ממשיך בשלו

New Multitudes – New Multitudes

אחד הפרוייקטים המעניינים של השנה בינתיים יצא לא מזמן, תחת השם New Multitudes. השם הזה הוא סוג-של סופרגרופ הכוללת רביעיית מוזיקאים טובים ומוכשרים המגיעים כולם מהרכבי “אלטרנטיב” מוצלחים כיום:

ג’יי פרר (Son Volt), וויל ג’ונסון (Centro-Matic), אנדרס פרקר (Varnaline / Space Needle) וג’ים ג’יימס (My Morning Jacket).

הרביעיה הזו לקחה מילים שכתב וודי גאת’רי המנוח שמעולם לא היה בהן שימוש, יצרה להן את המוזיקה, חילקה את הקולות והמלודיות והפכה מילים על דף לשירים ואותם שירים לאחלה אלבום. אפשר להגיד שזה אלבום מחווה, אבל הוא ממש לא כזה. כלומר, הוא כן מביא הרבה כבוד לאותן מילים שמר גאת’רי השאיר אחריו, אבל הוא נשמע כמוצר נקי ומרענן שלקח את הבסיס הכתוב והפך אותו לאלבום גמור וחדש לגמרי.