ליבון הלם נפטר אתמול. קצת לפני גיל 72, וזה עדיין מפתיע. במיוחד לאור הפעילות והמסירות שלו בשנים האחרונות וכל מה שיצר מאז שחשבנו שהסרטן עזב אותו והוא יצא לדרך חדשה.
ממש לפני שנתיים הקדשתי לו פוסט שלם לכבוד יום הולדת 70. שם כבר כתבתי הכל; על האהבה שלי ליצירות להן היה שייך. כל התקופה עם The Band. האוטוביוגרפיה המרתקת ואהובה עלי עד-מאוד. קריירת המשחק וכמובן תקופת הקמבאק המופלאה, מ-2007 עד הימים האחרונים…עם האלבומים המאוחרים, ערבי ה-Ramble ועוד. האיש אגדה מבחינתי. עכשיו כבר היה.
גל של אלבומים חדשים שאני מחכה להם יצאויוצאים החודש. שניים מהם לגמרי הפכו את החג להרבה יותר מענג אצלי.
Alabama Shakes – Boys & Girls
אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם השנה יצא בשבוע החולף, וזה אלבום הבכורה של Alabama Shakes, ההרכב המצויין שמגיע, כמה מפתיע, מאלבמה (יותר ספציפית Athens שבאלבמה. לא להתבלבל עם הסצינה המוזיקלית של Athens שבג’ורג’יה). אני התוודעתי לאלבמה שייקס במהלך השנה שעברה, בזכות ה-Drive By Truckers המקורבים אליהם וכמה מכרים שלי שם מהדרום שהמליצו עליהם בחום. ה-Shakes פירסמו את עצמם בזכות ההופעות ואף הקליטו ושחררו ב-2011 ארבעה שירים ב-EP שתפס די מהר תאוצה ותיאבון לעוד. אז הנה עכשיו יוצאת המנה העיקרית באלבום ראשון שעונה לשם “Boys & Girls”.
השבוע ביליתי עם שלושה אלבומים חדשים שיצאו מוקדם יותר החודש. מנסה להספיק לכתוב עליהם שתי מילים שניה לפני שעוברים לאפריל.
Lucero – Women & Work
אז זה האלבום החדש של לוסרו, אחלה הרכב מ-ממפיס, טנסי. להקה שלא יודע כמה מכירים בארץ. אלו חבר’ה שמשוייכים נורא לסאונד של הדרום עם “אלטרנטיב קאנטרי” כמו שהרבה אוהבים לקרוא לזה. הם עושים רוק דרומי מטובל בגיטרות עסיסיות, קולות מריחים מאלכוהול ועם צד רגיש מפתיע שנמצא אצל לא מעט הרכבי “רוק דרומי” של פעם. הם מסוג הלהקות שישתלבו מצויין באיזה פאב שמשמיע לינרד סקינרד, דרייב ביי-טראקרס, ג’וני קאש וטאונס ואן זאנט.
אפתח עם האלבום שצמוד לאוזניים שלי בשבועיים האחרונים:
Heartless Bastards – Arrow
האלבום הטרי הרביעי של ה-Heartless Bastards שטף אותי בגל של צלילים מענגים ושירים שאני חייב כל הזמן לחזור אליהם. ההרכב מאוהיו הפתיע אותי נורא באלבום עשיר מוזיקלית ובסאונד שלגמרי התחבר אלי. כולל הקול הסוחף של הסולנית אריקה וונרסטרום (השם שלה נשמע כמו דמות שנשלפה מהספר “נערה עם קעקוע דרקון”…לא? עזבו). בכל מקרה, היא נפלאה והלהקה מעולה וזה יופי של אלבום.
הנה שניים מהשירים היותר אהובים עלי משם:
Heartless Bastards – Only For You
Heartless Bastards – Skin & Bone
—————————————————————————————————————-
אפתח עם אלבום השבוע הטרי שעשה לי את השבוע החורפי החולף:
Howlin’ Rain – The Russian Wilds
האלבום השלישי הטרי של Howlin’ Rain, שחיכיתי לו מאז שהכרתי אותם לראשונה לפני 4 שנים. אז יצא אלבומם השני, “Magnificent Fiend”, שהיה אחת ההפתעות הגדולות ביותר שלי של 2008. ההרכב מסאן פרנסיסקו נשמע כאילו לגמרי נשלף משנות ה-70. כאילו הם קפצו בזמן מאותו עשור. ואני מת על זה. תמיד תיארתי אותם כשילוב של Humble Pie פוגשים את The Faces…גם הסולן שלהם, איתן מילר, נשמע כמו הכלאה בין סטיב מריוט לרוד סטיוארט הצעיר.
יש לי כמה וכמה דברים לציין בפוסט הזה. אתחיל קודם כל עם נציג אחד מחבילת האלבומים החדשים שהגיעו אלי השבוע (על אחרים אכתוב אולי בפוסט הבא).
Phantom Limb – The Pines
ממש לפני שנה ציינתי פה את אלבום ההופעה של הרכב בריטי בשם Phantom Limb. כתבתי שם גם על אלבום האולפן השני שלהם שבדרך, שיצא ממש עכשיו. אז לאלבום החדש קוראים The Pines והוא הוקלט הרחק מהבית של הלהקה בבריסטול, אנגליה. הם נדדו לקליפורניה בשבילו והקליטו אותו עם הפקתו של מארק פורד (בין השאר אחד הגיטריסטים האהובים עלי ושהפיק גם את שני האלבומים הראשונים של ראיין בינגהם).
הגיע הזמן לסכם את השנה המוזיקלית האישית שלי. בלי הרבה הקדמות, אלו האלבומים שיצאו השנה שהכי אהבתי. יש דירוג, אבל הוא לא הכי משנה, כי הדברים האלה משתנים כל שבוע. זה הסדר נכון לכתיבת שורות אלו.
נמצאים פה 36 אלבומי אולפן, שני אלבומי הופעה, הוצאה מחודשת אחת ופסקול אחד. סה”כ 40 אלבומי 2011 שנכנסו לסיכום שלי. מתחילים!
40. The Felice Brothers – Celebration, Florida
האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.
כן, כמעט ארבעה חודשים לא כתבתי. הגיע הזמן. בכל התקופה הזאת 2011 המשיכה להתבסס אצלי כשנה מוצלחת במיוחד מבחינה מוזיקלית. הרבה אלבומים שאני ממתין להם והרבה אלבומים טובים. היום אני רוצה להתמקד בשניים ספציפיים שהולכים כנראה לתפוס מקום די גבוה ברשימת סיכום השנה העתידית שלי.
בחודש מרץ השנה הסולן, הגיטריסט והיוצר של ההרכב “דינוזאור ג’וניור” (Dinosaur Jr.), ג’יי מאסקיס, הוציא אלבום סולו אקוסטי ששמו “Several Shades of Why”. אלבום שמראה צד אחר של מאסקיס והרוקנ’רול והחשמל של הרכב הטריו שלו (שאגב ביקרו בישראל יותר מפעם אחת בשנים האחרונות).
