ארכיון הקטגוריה: מוזיקה

אלבומי חודש מרץ

פורסם בתאריך על ידי
2

וואי, איך החיים שלנו השתנו מאז פוסט סיקור האלבומים החדשים הקודם פה. העולם השתנה ואנחנו באמצע תקופה די מטורפת. אבל לפחות מוזיקה חדשה ממשיכה לצאת כרגיל ויש הרבה זמן בבית לשמוע אותה. אז הנה כמה מהאלבומים שיותר בלטו אצלי במהלך חודש מרץ. מקווה שיפיקו לכם\ן קצת הפוגה והנאה גם כן.


Waxahatchee – Saint Cloud

קייטי קרייצ’פילד האהובה, או Waxahatchee, רק הולכת ומשתפרת ככל שהקריירה שלה מתקדמת. אני כותב עליה כבר כמה שנים טובות, גם שני אלבומיה אחרונים (+EP אחרון) היו אצלי בסיכומי שנה. ב-Saint Cloud היא לגמרי ממשיכה להוכיח את זה. באלבום הקודם ציינתי שהיא מאוד יצאה מה-Comfort Zone שלה מבחינת סאונד, עם משהו יותר חזק ופחות “בטוח”. ב-Saint Cloud היא משלבת בין זה לבין הצד הרגיש שלה והכתיבה היפה שרק משתפרת עם הזמן. יש בו משהו חם ועוטף והוא נורא מרגיש כמקשה אחת, עם הסגנון והרצועות השונות.

האלבום הזה יצא ממש בסוף חודש מרץ, ככה שהוא נורא טרי. אבל גם עם זמן די קצר של האזנות איתו, אני לגמרי מרגיש שקייטי רק משתפרת מהוצאה להוצאה, ואיכשהו גם מצליחה שכל אלבום יהיה קצת שונה מקודמו.

Fire

The Eye


Swamp Dogg – Sorry You Couldn’t Make It











רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל 10 שנים להרמוניה דרומית

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לכבוד עשר שנים לקיומו של הבלוג, שידרתי תכנית ספיישל חגיגית המוקדשת לכל הקוראים והקוראות של הבלוג במהלך השנים. חגיגה של שלוש שעות עם איחולים שכתבו לי ובקשות ששידרתי, יחד עם שירים שהקדשתי חזרה, סיפורים ולא מעט מיקירי הבלוג שהשמעתי וכמה מהשירים האהובים עלי ביותר בעולם. ספיישל שכולו הוקדש לכן ולכם.

תודה רבה לכולכן\ם, על קריאה והאזנה, תגובות, שיתופים ומה לא. בין אם אתם קוראים את דפי הבלוג בכל תקופת עשר השנים בו הוא קיים, או הצטרפתם רק בעשר הדקות האחרונות.

את הספיישל אפשר לשמוע באתר הקצה ובדף ה-Mixcloud שלי ופה למטה:

פלייליסט:

(Led Zeppelin – Celebration Day (Live 1973
The Jayhawks – Blue
Mark Olson & Gary Louris – Bloody Hands
J. Mascis – Heal The Star
Courtney Barnett – Need A Little Time
Neal Casal – Leaving Traces
Lucinda Williams – Changed The Locks
 (Aerosmith – Rats In The Cellar (Live 2004
 (Jason Isbell – Danko/Manuel (Live 2012
 (Derek Trucks Band – Anyday (Live 2009
Stillwater – Fever Dog
Jackson Browne – The Load Out/Stay
Andre Osborne – Life Don’t Last That Long
 (North Mississippi Allstars – Po Black Maddie/Skinny Woman (Live 2004
The Black Crowes – My Morning Song
Heartless Bastards – Only For You
Drive-By Truckers – A World of Hurt
 (Tom Petty & The Heartbreakers – It’s Good To Be King (Live 2006
Gillian Welch – The Way It Will Be
 (Neil Young – Albuquerque (Live 1973
My Morning Jacket – Steam Engine
The Faces – Glad And Sorry
Ryan Bingham – Hallelujah
Jenny Lewis – Pretty Bird
Big Star – Thank You Friends

Permanent link to this post (260 words, estimated 1:02 mins reading time)
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש פברואר

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

ככל שהשנה הזו מתקדמת נראה שהיא הולכת להיות יותר ויותר מפוצצת באלבומים טובים ומצופים. כאלו שיצאו או רבבות אחרים שעומדים לצאת בחודשים הקרובים. הנה כמה מההוצאות של פברואר שיותר בלטו אצלי באוזניים.


The Secret Sisters – Saturn Return

על האחיות לידיה ולורה רוג’רס אני כותב עוד מהשנה הראשונה של הבלוג ובערך מתחילת דרכן. לפני שלוש שנים אלבומן הקודם אפילו הגיע אצלי למקום הרביעי בסיכום 2017. עכשיו הן חזרו עם אלבום רביעי, Saturn Return, שממשיך את היופי ההרמוני של קודמיו. אם האלבום הקודם הושפע לא מעט מהפרידה של האחיות מהלייבל שלהן שדי כבל אותן והן יצאו לאיזה שחרור וחופש מוזיקלי, הפעם זה אלבום שדי מושפע ממשפחה ומה שעבר על שתיהן בשלוש השנים האחרונות במקומות שיותר קרובים לבית.

את האלבום הנוכחי הפיקה ברנדי קרלייל, שגם מצטרפת לאחיות עם הקול שלה, גיטרה וקלידים. תוספת מבורכת, יחד עם הבאסיסטית האהובה עלי שונה טאקר (לשעבר בדרייב ביי טראקרס) שחוברת אליהן השנה גם כן. אבל הבמה כולה שייכת ל-Secret Sister. ללורה ולידיה, לקולות, לכתיבה הנוגעת וההרמוניות המושלמות שלהן, שכל אלו נשמעים שוב מצוין דרך הרצועות של Saturn Return. אלבום יפהפה נוסף על הדרך המוזיקלית של האחיות.

Cabin

Silver


Eyelids – The Accidental Falls











רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

יומיים ו-50 שנה: ניל והסוסים ב-Fillmore East

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

היום לפני 50 שנה, ב-6 במרץ 1970, ניל יאנג וקרייזי הורס הגיעו ל-Fillmore East האגדי של ניו-יורק. במשך יומיים בפילמור הם ביצעו שם ארבע הופעות. ארבעה סטים שכל אחד התחיל עם כמה שירי סולו של יאנג ואז הסוסים הצטרפו לביצועים חשמליים במיוחד. זה היה עם הליין-אפ הראשון של קרייזי הורס, עם דני וויטן. זה שהקליט עם יאנג את Everybody Knows This Is Nowhere, בתוספת של ג’ק ניטשה על קלידים.

התיעוד של השירים החשמליים עם הסוסים שם שוחרר רשמית 36 שנים לאחר ההקלטה. זה קרה ב-Live at the Fillmore East, מה שהיתה הוצאת הבכורה של ה-Archive Performance Series המופלאה של יאנג ב-2006. שבעה שירים בוצעו בערבים הללו עם קרייזי הורס, מתוכם שישה שוחררו בהוצאה הרשמית הזו.

היו שם ארבעה נציגים מ-Everybody Knows This Is Nowhere ששוחרר בשנה שלפני כן; שיר הנושא, Cinnamon Girl (השיר שלא נכנס להוצאת הארכיון הרשמית והיה זמין רק דיגיטלית) ושתי הגרסאות הארוכות והמרהיבות ל-Down By The River ו-Cowgirl In The Sand. יחד איתם היו גם שלושה שירים חדשים לגמרי דאז, שכולם שוחררו רשמית אחר כך בנסיבות מעניינות.


Live at the Fillmore East. החלק הראשון של ה-Archive Performance Series.


רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל ג’וני קאש: American Recordings Series

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בתחילת שנות התשעים ג’וני קאש היה לגמרי מחוץ לזרקורים. התקשורת ועולם המוזיקה כמעט ומחקו אותו לגמרי. בגילו המתקדם, עם בעיות בריאותיות ואחרי עוד התמכרויות וגמילה, הוא נחשב כוכב מזדקן שכבר איבד מהתהילה שלו. ואז ב-1993 הגיע המפיק ריק רובין והציע לו לשתף פעולה.

התוצאה היתה האלבום American Recordings המפתיע ששוחרר ב-1994, היה הצלחה מסחררת ונתן לג’וני קאש חיים חדשים בגיל 61.

האלבום הזה הוביל לסדרה של אלבומי המשך מדהימים לא פחות במה שמכונה ה-American Recordings Series של קאש עם ריק רובין. שלושה חלקים נוספים יצאו עד מותו של קאש ב-2003 ואחריהם גם Box Set מיוחדת ועוד שני חלקי פוסט-מוות בסדרה, כשהאחרון והסופי יצא השבוע לפני עשור, ב-2010.

לכבוד יציאת אותו חלק אחרון (לצד תאריך הולדתו של קאש) חגגתי את כל סדרת האלבומים הזו עם ספיישל שלוש שעות ברדיו הקצה, אותו הקדשתי ל-American Recordings Series וההקלטות המדהימות של קאש עם ריק רובין מ-1993 עד 2003. הקלטות שהניבו סדרת אלבומים אדירה ותקופת שיא מאוחרת ומטורפת של ג’וני קאש בעשור האחרון לחייו.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה, בדף ה-Mixcloud שלי ופה למטה:

פלייליסט:



רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל Shake Your Money Maker

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

החודש לפני 30 שנה, חמישה בחורים צעירים מלהקה שהוקמה באטלנטה, ג’ורג’יה, שחררו אלבום בכורה. עשור וקצת אחר כך הם ישנו את החיים של בחור צעיר מישראל שטייל איתם לגן-עדן ובחזרה. פיזית בדרכים ולבד עם המוזיקה.

להיות מעריץ אדוק של המוזיקה של The Black Crowes היה כמו להיות קשור על רכבת הרים מרגשת, מלהיבה ומטורפת של עליות ומורדות. היו תקופות מסוימות שהחבר’ה האלה על הבמה היו הלהקה הכי טובה בעולם. בפעמים אחרות זה גם לפעמים היה עצוב וכואב. כי הקרואוז, בליין-אפים השונים שלהם, תמיד עשו מה שבא להם מבלי להסתכל לצדדים או “לספק” אנשים מסוימים או קהל מסוים. לטוב ולרע. עם כל החופש וההפתעות על הבמה ומחוצה לה. אבל לרוב זה פשוט היה לי מסע מוזיקלי מדהים.

הלהקה הזו הביאה לי חיים חדשים. עם הטיולים השונים למקומות בעולם וגם ספציפית מציאת החדווה בלטייל לבד. הם הכניסו לי ביטחון עצמי, ים של חברים חדשים מרחבי הגלובוס, הרגשה של בית ושל שייכות וסוג מסוים של אושר שאני לא יכול אפילו לנסות להסביר.

מה שכן הסברתי, שידרתי, השמעתי וסיפרתי, היה ספיישל 30 שנה ל-Shake Your Money Maker, אלבום הבכורה של הקרואוז. עם שעתיים על האלבום ותחילת הדרך של הלהקה שראיתי הכי הרבה פעמים בחיי. כולל קטעים נדירים, גרסאות לייב שבחרתי במיוחד ועוד הפתעות.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם בדף ה-Mixcloud שלי ופה למטה:





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ספיישל Morrison Hotel + Live At Leeds

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

ב-9 בפברואר 1970 שוחרר Morrison Hotel, האלבום החמישי של The Doors, זה שהחזיר אותם לסאונד הבלוז הפסכידלי היותר בסיסי ומעולה של הלהקה. זה קרה אחרי הסאונד היותר ניסיוני וג’אזי של קודמו, The Soft Parade ושנת 1969 שהיתה לא קלה ללהקה וראתה את ג’ים מוריסון מסתבך ונכנע יותר ויותר לאלכוהול. מוריסון הוטל מבחינתי החזיר את ה-Doors לאיזה שיא מוזיקלי חדש וגם תמיד היה האלבום האהוב עלי שלהם.

חמישה ימים לאחר יציאת Morrison Hotel, ב-Valenatine’s Day של אותה שנה, The Who הגיעו לאוניברסיטת לידס והקליטו שם את אחד מאלבומי ההופעה הטובים והאהובים ביותר אי פעם, שהוא גם אלבום הלייב היחיד שיצא ללהקה בזמן אמת עם הרביעיה המקורית. האלבום Live At Leeds עד היום נחשב ובצדק לאחד מהוצאות הלייב הטובות והקלאסיות של התקופה. גם מבחינתי, במיוחד גם עם הגרסאות המורחבות יותר שיצאו לו בין השנים.

כל זה קרה השבוע לפני 50 שנה ולכבוד הציונים הללו שידרתי ספיישל של שעתיים ברדיו הקצה שהוקדש לשני האלבומים.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם בדף ה-Mixcloud שלי ופה למטה:

פלייליסט:






רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 4

פורסם בתאריך על ידי
2

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 3 (מקומות 60-41)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)


40.
Courtney Barnett – Tell Me How You Really Feel
(2018)

שני אלבומי הסולו של קורטני הצליחו להיכנס לסיכום הזה. מסתבר שאני עדיין מאוד אוהב את שניהם. מי שנמצא במיקום גבוה יותר הוא השני שבהם והנציג פה. מההתחלה היה לי איתו חיבור גדול יותר. שלושה שבועות בלבד אחרי שהאלבום שוחרר, ראיתי את קורטני גם בהופעה. כזו שהיתה מתוכננת הרבה לפני, אז לא ממש ציפיתי לראות את השירים החדשים כאן שעדיין לא הכרתי. אבל כל זה השתנה כש-Tell Me How You Really Feel יצא ונכנס לראשונה לאוזניים שלי. הוא גם היה פסקול מעולה שבילה איתי שבוע קייצי באנגליה בזמנו.

בחלק הראשון של ההופעה ההיא קורטני ביצעה את כל האלבום לפי הסדר ואז עברה לשירים האחרים. בשבועות הללו לפני ההופעה חיכיתי לחוות גם את “Tell Me” בלייב, אבל לא ציפיתי שהחצי הראשון הזה איתו בהופעה יישאר איתי עוד יותר חזק מהחצי השני עם השירים המוכרים והישנים יותר. הביצוע המלא שלו בלייב היה נפלא ועוצמתי וגרם לי לאהוב אותו אפילו יותר. מהפתיחה של Hopefulessness, דרך שורה של שירים קליטים, יפים ומעט Dark בליריקה והגישה, אך עטופים בהמון חשמל וסאונד נורא חזק. זה בלט הרבה יותר בלייב. הוא מפוצץ בשירים סופר-זורמים ומשחררים שחרשתי עליהם במהלך 2018, במיוחד בתקופת הקיץ ובשבועות לפני ואחרי ההופעה ההיא בה הם קמו לתחייה מול העיניים.








רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי חודש ינואר

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

תחילת השנה הזו מתמלאת בהמון מוזיקה טובה. זה ילך ויגבר בחודשים הקרובים עם מלא אלבומים שאני מצפה להם. בינתיים תחילת 2020 הביאה איתה כמה דברים נהדרים. הנה שלושה אלבומים שאהבתי במיוחד בינואר, פלוס שני EP’s חדשים גם כן.


Bonny Light Horseman – Bonny Light Horseman

ההפתעה היפה הראשונה של 2020 הגיעה מבחינתי כבר בינואר. זה קורה עם סופר-גרופ קטן שמורכב משלושה מוזיקאים מוכשרים, שניים מהם אהובים עלי מאוד; אריק ד. ג’ונסון מ-Fruit Bats וג’וש קאופמן, שהפיק לקרייג פין את טרילוגיית אלבומי הסולו האחרונים ומנגן שם וגם שיתף פעולה המון עם ג’וש ריטר ו-Hiss Golden Messenger בעבר. שניהם חברו לאנייס מיטשל, שזכתה בפרס טוני על המוזיקה של Hadestown ויחד הקליטו אלבום שמורכב משירי פולק וגוספל ממש ישנים.

הגדולה של האלבום מבחינתי נמצאת בתוך התחייה מחדש שהם לחלוטין הכניסו לשירים פה. חיים חדשים ומודרניים, עם השילוב המוזיקלי המוכשר של שלושתם והקולות של מיטשל וג’ונסון לסירוגין וביחד שמובילים את השירים. הם יצרו יחד אלבום Dark-Goth-Folk כזה, שנורא משך אותי בהאזנות החוזרות. הייתי מתאר אותו כ-Fruit Bats פוגשים את פטי גריפין בתערובת של בלדות רצח פולקיות ישנות נורא. אלבום יפהפה מבחינתי שמגיע ממפגש של טריו מפוצץ בכישרון.

Bonny Light Horseman

The Roving

Deep In Love


Drive-By Truckers – The Unraveling













רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי העשור: חלק 3

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לחלקים הנוספים של סיכום העשור:

חלק 1 (הקדמה + מקומות 100-81)
חלק 2 (מקומות 80-61)
חלק 4 (מקומות 40-21)
חלק 5 (פלייליסט + מקומות 20-1)


60.
Sarah Jarosz – Undercurrent
(2016)

שרה ג’ארוז החלה את הקריירה שלה מאוד מוקדם. חודש אחרי יום הולדתה ה-18 כבר שחררה את אלבום הבכורה שלה. זה היה ב-2009. אחריו היא הוציאה עוד שלושה אלבומים נהדרים בעשור החולף, כשהאחרון מביניהם, Undercurrent, הוא גם לדעתי הטוב ביותר שלה. הנשמה המוזיקלית של ג’ארוז היא כזו ששואבת השפעות מהדרום וגריניץ’ ווילאג’ של הסיקסטיז גם יחד. האלבום הזה מייצג אותה הכי טוב וכולל קצת מעל חצי שעה עם השפעות הבלו-גראס והפולק והצלילים המינימליסטיים הללו שנשמעים גדולים יותר כשהם יוצאים מהקול שלה.

ההוצאה הזו קיבלה אצלי את התואר “אלבום הפולק של השנה” כשהוא סיים אצלי במקום השישי בסיכום של 2016. אני עדיין חושב עליו אותו הדבר. יש פה הרבה חן, כתיבה טובה, מספר רצועות שמזכירות אפילו את גיליאן וולש במיטבה וקטעים כמו House of Mercy שהוא מהשירים הפשוטים והמהפנטים של השנה ההיא אצלי. בכלל, שרה היא מוזיקאית שיכולה להפנט בעזרת קול ואקוסטית בלבד, שזו מתנה גדולה ואפקט ששם אותה גבוה יותר אצלי מהמוני אחרים שנמצאים בסגנון הזה.

House of Mercy

Lost Dog








רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: