אחרי ההצלחה המסחררת של אלבום הבכורה שלהם והחשיפה הגדולה בתחילת שנות התשעים, הבלאק קרואוז התחילו לבצע, לכתוב ולהקליט שירים לקראת האלבום השני. אלבום בו הם מצאו את הסאונד היותר ייחודי שלהם, עם החשמל הכבד, השפעות Soul ורוקנ’רול חופשי שלקח אותם על דרך מופלאה. כזו שאולי הביאה להם פחות הצלחה מסחרית כמו אלבום הבכורה, אבל שאבה אליהם מעריצים אדוקים ונאמנות מוזיקלית ויצירתיות שאין שני לה.
בתחילת המילניום הנוכחי Wilco הייתה באמצע פרץ יצירה אדיר שרק הלך והתעלה על עצמו. במיוחד בגלל שיתוף הפעולה המוזיקלי בין ג’ף טווידי לג’יי בנט. אחרי האלבום Summerteeth והפרויקט השני של Mermaid Avenue עם ביל בראג, הלהקה פתחה את שנות האלפיים עם הכנות לאלבום הבא ושורה ארוכה של שירים חדשים שטווידי ובנט עבדו עליהם. הכל היה נראה מוכן לעוד המשכיות מבריקה עם האלבום הרביעי שבדרך. אבל אז דברים החלו להשתבש ולהשתנות.
בשנת 1971 ניל יאנג מצא את עצמו בתוך מערבולת אישית, רגשית ופיזית מאוד גדולה. זה קרה דווקא אחרי ההצלחה הגדולה שלו עם Deja Vu של CSNY ואלבום הסולו השלישי After The Gold Rush. אבל יחד עם זאת הוא החל להתנתק ולהתרחק וגם עדיין לא היה במצב לחזור לקרייזי הורס בשל מצבו הירוד של דני וויטן. בנוסף, יאנג נפרד מאשתו הראשונה, ראה מהצד את הזוועות בקליפורניה של צ’רלי מנסון, שאיתו היה מיודד לפני שידע מי הוא באמת, ואז אחרי שקנה חווה משלו ועבר אליה, הוא נפגע באופן קשה בגבו והיה צריך לעבור טיפולים וניתוחים. מה שהשבית אותו מהופעות לרוב שנת 1971.
בשנה שעברה ג’וני מיטשל פתחה את הכספת ושחררה את החלק הראשון של הארכיון שלה, זה שהתמקד בשנים הראשונות של 1963 עד 1967. השנה היא המשיכה בדיוק היכן שהפסיקה, עם Archives Vol. 2 שמתמקד בשנים הראשונות בדיסקוגרפיה שלה וארבעת האלבומים הראשונים, תקופת הזמן של 1968 עד 1971.
לפני שנה הקדשתי ספיישל ברדיו הקצה לחלק הראשון וגם הפעם הגעתי להמשיך העבודה, עם ספיישל פולו-אפ שהוקדש כולו לקופסת הארכיון הטרייה ומלאת האוצרות. עם מסע מוזיקלי נוסף מלא קטעים שלא שוחררו מעולם, של הקלטות ביתיות, דמואים, הופעות ועוד.
ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי:
פלייליסט:
באמצע שנות התשעים .R.E.M הפכה לאחד השמות הגדולים והמוכרים בסביבה, אחרי ההצלחות הגדולות והלהיטים של האלבומים Out of Time, Automatic for the People ו-Monster. הקליפים ב-MTV והסינגלים השאירו מאחור את הלהקה האלטרנטיבית המופלאה של שנות השמונים והקפיצו אותה מסחרית בקצב מסחרר.
דווקא אז, כשהם מגבים את Monster בטור העולמי של 1995, הם בחרו בפנייה מפתיעה והחלו לכתוב ולהקליט באופן קצת שונה שירים חדשים בדרכים. בין הופעות, באולפן נייד, חדרי הלבשה ומלונות הם החלו להרכיב את השירים החדשים והסאונד האחר שלהם, זה שישוחרר ב-1996 באלבום החדש ששמו New Adventures In Hi-Fi.
אם לקריירה של סטון גוסארד וג’ף איימנט היה נכנס איזה תסריט אלטרנטיבי מהסוג של “דלתות מסתובבות” או פרק של “?What If”, השאלה והשם של הסיפור הזה מבחינתי היו חייבים להיות “מה היה קורה אם אנדרו ווד לא היה מוצא את מותו בחודש מרץ של 1990?”.
אי אפשר לדעת לאיזה גבהים הם היו מגיעים איתו ועם Mother Love Bone, והאם אדי ודר היה הופך למפורסם או מתעסק בכלל במוזיקה, או האם מייק מק’רידי היה משתף איתם פעולה במפגשים שונים לגמרי. אבל המוות המוקדם של ווד פתח איזה שביל מסוים ביקום המציאותי שלנו, שהוביל לאחד ה-Silver Linings הכי גדולים מבחינתי של עולם המוזיקה. זה שיצר את פרל ג’אם.
זה הוביל לכל האירועים שהתרחשו בשנה וחצי מאז מותו של ווד ועד לסוף הקיץ של 1991. יותר מדויק, עד ל-27 באוגוסט של אותה שנה. היום בו האלבום Ten שוחרר והפיצוץ האדיר והמטורף שקרה איתו ועם הלהקה החדשה של סטון וג’ף. עם אחד מאלבומי הבכורה הגדולים ביותר בכל הזמנים, שהוציא לדרך קריירה ושביל מוזיקלי מדהים שנמשך שלושה עשורים עד היום.
לכבוד הקרנת הסרט הדוקומנטרי “קארן דלטון: בזמן שלי” בפסטיבל דוקאביב, הקדשתי שעתיים ספיישל לסיפור ולמוזיקה של קארן דלטון. עם כל המוזיקה הכואבת והיפה (והלא רבה) שהשאירה אחריה, ההשפעות עליה ושלה על הדור הנוכחי, שני האלבומים ששחררה בזמן אמת ועוד הקלטות נדירות ששוחררו שנים אחר כך.
אולם ההופעות של ה-Fillmore East בניו-יורק היה בית אגדי להמוני אמנים ולהקות שהופיעו שם בזמן שנות פעילותו, בשנים 1968 עד 1971. האולם הקלאסי הזה תחת חסותו של ביל גרהאם נעל את שעריו ב-27 ביוני של 1971. בדיוק חמישים שנה לאחר שנשמעו הצלילים האחרונים בפילמור, ב-27 ביוני של 2021, ציינתי יובל לסגירה והפירוק של האולם עם שעתיים ספיישל ברדיו הקצה.
השמעתי בספיישל ממיטב ההופעות האהובות עליי שהתרחשו ב-Fillmore East ואלבומי הלייב הנפלאים שהוקלטו שם ושוחררו לאורך השנים. עם הרבה חשמל, גיטרות, אנרגיות, מספר קטעים ארוכים ואהובים והרבה מהקסם שהתרחש על הבמה של הפילמור.
באחת הסצינות הראשונות בסרט “כמעט מפורסמים“, הבמאי קמרון קרואו הכניס טעות מכוונת. בסצינה שמתרחשת ב-1969 בה ויליאם מילר הצעיר מגלה את התקליטים שהשאירה לו אחותו, הוא פוגש גם באלבום Blue של ג’וני מיטשל. המצלמה נשארת איתו רגע בזמן שהוא מעביר את היד על התקליט והעטיפה, כאילו חש את האווירה של האלבום עוד לפני שגילה את המוזיקה שלו.
הטעות פה נמצאת בשנה. כי Blue שוחרר רק ב-1971, שנתיים לאחר הזמן שבו הסצינה מתרחשת. אני זוכר שבהתחלה לא כ”כ הבנתי איך מישהו כמו קרואו, בסרט הנורא אישי הזה שלו, בחר לעשות זאת. זמן מה לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה בגרסת הבמאי של הסרט, האזנתי שם גם לאודיו קומנטרי של קרואו ושם הוא מספר על הטעות הזו. אומר שהוא כ”כ אוהב את האלבום, כי הוא כ”כ אישי וחשוף, ללא בושה, שהוא היה חייב להכניס אותו לשם, למרות הטעות במודע.
השנים העמוקות הראשונות שלי עם מוזיקה כללו כמובן גם את בוב דילן. כמו עם הרבה מבני דורו, במשך הרבה שנים דאז צללתי עמוק פנימה עם המוזיקה שלו, בחקירות, האזנות, חיפושים, קריאה, ידע, ניתוחים וכל מה שהופך חיבור מוזיקלי למשהו הרבה יותר מיוחד וגדול מעוד אמן אהוב עליך. עם כל הרבדים הקצת מפחידים לפעמים שמסתתרים מתחת למשפט כמו “כן, אני אוהב את בוב דילן”.
התקופות האובססיביות שלי עם המוזיקה של דילן כבר עברו לפני הרבה שנים. בניגוד לכמה דינוזאורים אחרים שאני אוהב ככה מאז ועד היום, מתישהו איתו זה קצת הפסיק לרגש אותי כמו פעם. במיוחד בעשור היצירה האחרון שכבר פחות עניין אותי או התחבר אליי מבחינת המוזיקה החדשה שלו (למרות שהוצאות הארכיון האדירות המשיכו כן להלהיב ולשאוב אותי חזרה פנימה). אבל הרגש והחיבור ההוא, כמו התקופות, תמיד נשמר ונשאר עמוק אצלי בפנים ומדי פעם הוא נשלף החוצה. אם זה בגלל ציון דרך מסוים, הוצאת ארכיון טרייה או כל דבר שמוציא מהחיבור הפנימי הזה את הזיכרונות, ההנאה או התלהבות.