החודש לפני: Brighter Than Creation’s Dark

בדיוק היום, אחד האלבומים שהכי אהבתי בשנת 2008, חוגג עשור ליציאתו. האלבום Brighter Than Creation’s Dark של ה-Drive By Truckers, שלא רק נשאר אחד משמות האלבומים האהובים עלי עד היום, אלא גם המוזיקה המצוינת שלו ליוותה אותי המון בשנה בה יצא. ויש בו המון ממנה…כזו שפתחה איזה דף חדש ללהקה שממשיך להיכתב עד היום.

זה היה אלבום של חידוש או איזו יציאה לדרך חדשה של הטראקרס, מיד אחרי העזיבה של ג’ייסון איזבל (והגירושין שלו מהבאסיסטית שונה טאקר). אלבום ראשון בלעדיו מאז Southern Rock Opera של 2001, עם הרגשה יותר נקיה והתחלה מחדש. אני זוכר שדי התאהבתי בו בשמיעה הראשונה, למרות החששות מהשינויים הללו וגם העובדה שהוא ממש ארוך וכולל לא פחות מ-19 שירים שמתפרסים על זמן כולל של שעה ורבע. אך הוא זרם כמו סרט נע עם שירים שמתפקדים בתור סצינות.

החודש לפני: ארבעה שינויים מייצגים

מספר אלבומים מוצלחים מציינים החודש יום הולדת עגול. בחרתי לכתוב על ארבעה כאלו שכנראה לא יותר מדי חגגו להם. למה? כי הם אלבומים מעשורים שונים, לא הכי מוכרים של האמן\הרכב שהקליטו אותם. אבל כן מציינים התחלה או סיום תקופה ומייצגים איזה שינוי או דרך בקריירה של אותם אמנים. כמו כן הם מקשרים מוזיקאי ספציפי להרכב מאוד חשוב בקריירה שלו.

מה יש לנו כאן? מעבר בין להקות ושינוי בסאונד. עזיבת הרכב מוקדם לטובת קריירת סולו. קאמבק מסוים עם הרכב קלאסי שגיבה אותך בעבר ובעתיד. וטריקת דלת עם הרכב ופתח חדש אל עבר דרך חדשה עם הצלחה גדולה שתגיע בהמשך. ארבעה עשורים, ארבעה מוזיקאים וארבעה אלבומים שאני רוצה לתת להם פה את הבמה ולכבוד יום הולדת עגול החודש של כל אחד מהם, לנסות לכתוב קצת מה הם מייצגים בשבילי ובשביל הקריירה של אלו שהקליטו אותם.

בין חיים לפוסט-מוות: המוזיקה, הדרכים והמורשת של גראם פרסונס ודוויין אולמן

בהפרש של 15 ימים בחודש נובמבר 1946, נולדו גראם פרסונס ודוויין אולמן. שני מוזיקאים שלא ממש היה ביניהם קשר, אבל חולקים המון במשותף. שניהם מתו מוקדם ובמפתיע באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם השאירו חותם ענק בשנים ספורות מאוד של יצירה. שניהם השפיעו על ז’אנר שלם ושניהם גם היו אמורים לחגוג החודש יום הולדת 70.

בנימה האישית, שניהם גם מייצגים בשבילי המון בחיבור למוזיקה ואותם ז’אנרים שהם הזניקו ואף היו להם חלוצים. כל אחד הכניס אותי לעולם שלם של מוזיקה ובסיס שהוביל אחריו המוני השפעות ואמנים אהובים אחרים. גראם פרסונס עם הקאנטרי-רוק הקוסמי שלו ודוויין אולמן עם הסאונד (והסלייד) של הרוק הדרומי.

החודש לפני: Long May You Run

יולי 1976. ניל יאנג וסטיבן סטילס נמצאים כבר חודש בתוך סיבוב ההופעות של ההרכב המשותף החדש שלהם. על הבמה הכל נראה נהדר והם מגיעים אפילו יחד לגבהים מוזיקליים מצוינים. כל זה עם נציגים מהקטלוג המוקדם הנפלא של שניהם ושורה של שירים חדשים לגמרי, לקראת אלבום טרי של הצמד שצפוי לצאת בקרוב. ואז, הכל מתפרק. יאנג עוזב במפתיע את סיבוב ההופעות וסטילס נשאר לבדו, עם עוד חודשיים של הופעות מתוכננות ואלבום בידיים שעוד לא יצא, שהיה אמור להחזיר אותו לאור הזרקורים מבחינת יצירה חדשה.

הרקע לנקודה הזו בזמן הוא לא פחות חשוב מהאירוע הזה שהתרחש לפני ארבעה עשורים. אז הולכים רגע שנה אחורה.

החודש לפני: הדרך המוצלחת אל עבר הסוף

בשביעי ליולי 1976 לינרד סקינרד הגיעו ל-Fox Theater של אטלנטה, ג’ורג’יה, לשלושה ערבים רצופים שהוקלטו במיוחד לאלבום הופעה. אלבום ששוחרר חודשיים בודדים לאחר מכן תחת השם One More From The Road. זה היה האלבום הראשון שהם הקליטו עם החבר החדש בהרכב – הגיטריסט סטיב גיינס, שהגיע בהמלצת אחותו, זמרת הליווי קייסי. גיינס החליף את החבר המקורי אד קינג, שעזב קצת לפני כן (ובאופן קוסמי ומוזר קינג וגיינס חולקים בדיוק אותו תאריך לידה, על היום והשנה).

עשר שנים אחרי: הגשמת חלומות, הופעות חו”ל והדרך בין לבין

וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו”ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.

הצד האחר של חייו: על פרד ניל שהיה צריך לחגוג 80 החודש

פרד ניל היה אמור לחגוג 80 החודש. עשור וחצי שהוא כבר לא איתנו. אחד מאמני הפולק והמוזיקאים הכי משפיעים שהיו כאן, שלא זכו לתהילה שהרבה מבני דורו ומחזיקי הלפיד של הז’אנר קיבלו, או רדפו אחריה. הוא גם לא ממש חיפש את הילת ההצלחה הזו. הוא היה כמו אורח מסתורי ממקום וזמן אחר, נכח למספר שנים של יצירה ואז נעלם מן העין. אך השאיר אחריו חותם ענק וחשוב בהיסטוריה של הפולק וכל מה שנחשב כיום “Singer/Songwriter”. במיוחד כחלק מתור הזהב שיצא מגריניץ’ ווילאג’ בשנות השישים.

ג’ני לואיס בת 40 + עשור ל-Rabbit Fur Coat

היה לי קצת מוזר כשג’ני לואיס חגגה 40 בתחילת החודש. בכל השנים שאני מכיר ואוהב אותה היה נראה לי שרק אני מתבגר, בעוד היא תמיד נשארת הנערה הג’ינג’ית ההיא מקליפורניה עם הקול הצעיר.  כן כן, כבר ארבעה עשורים שהיא כאן. מי שהתחילה כילדה-שחקנית ועברה להיות המוזיקאית, כותבת והסולנית של ההרכב Rilo Kiley, ומשם לקריירת סולו. כזו שהביאה עד כה מספר אלבומים שאפשר לספור על כף יד אחת עם עודף אצבעות, אבל כל אחד מהם גרם לי לאהוב אותה יותר.

הלילה שלא נגמר

היום לפני 40 שנה שוחרר Tonight’s The Night של ניל יאנג. האלבום שנעל כרונולגית את ה-Ditch Trilogy של יאנג אחרי Time Fades Away ו-On The Beach, אך למעשה הוקלט לראשונה בין שניהם. זה היה בסוף הקיץ של 1973, מיד אחרי סיבוב ההופעות של Time Fades Away. כנראה הטור הכי מוזר וכואב שעבר על יאנג.

Tonight’s The Night הוקלט באווירה מאוד קודרת כשיאנג עדיין באבל על מותם של חבריו הקרובים; ה-Roadie ברוס בארי והמוזיקאי המחונן וחבר קרייזי הורס, דני וויטן (שיאנג עצמו העיף בתחילת אותו טור שלפני רגע הסתיים ולקח על עצמו חלק גדול באשמה של המוות שלו). זה האלבום הכי Loose כנראה של יאנג והוא מכיל שירים מאוד חופשיים בדרך ההקלטה שלהם, אפלים, לא מושלמים ונפלאים. חלק מהקסם של האלבום הזה. קסם מוזיקלי שהגיע מתוך תקופה מאוד אפורה ולא ברורה. כמו אלבומים מעולים אחרים של יאנג בקריירה.

החודש לפני: האלבום שצמח מן ההריסות

היה זה היום הראשון של חודש מאי, 1994. היום בו Uncle Tupelo ניגנו את ההופעה האחרונה שלהם יחד. מספר ימים לאחר מכן ג’ף טווידי כבר גיבש את חברי הלהקה (מינוס ג’יי פרר) לחזרות על מוזיקה חדשה. שלושה חודשים אחרי זה הם נכנסו לאולפן כדי להקליט את אלבום הבכורה של ההרכב החדש של טווידי – Wilco. בסוף אותה שנה ג’יי פרר התחיל להקליט אלבום עם להקה חדשה משל עצמו בשם Son Volt.

אבל רגע, בואו נחזור שניה אחורה.