זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.
בפרק זמן של חודש בלבד, דיוויד ברמן העניק לנו את אחד הרגעים המוזיקליים היפים של השנה וגם את הרגע הכי עצוב שלה כנראה.
הרגע היפה הגיע ב-12 ביולי כשהוא השלים קאמבק מטורף עם האלבום הנפלא של ה-Purple Mountains. אלבום ראשון של ברמן מזה 11 שנים ואחד שהיה שווה נורא את הציפיה. כתבתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלי לפני כן על אותה הציפיה, על ההתלהבות ביום שיצא ולא מעט תשבחות אחרי שביליתי איתו כמה וכמה האזנות והשמעתי ממנו בתכניות שלי ברדיו הקצה. בימים האחרונים הוא גם היה אצלי בראש ועל הנייר ברשימות האלבומים שבטוח יהיו בסיכום השנה שלי, אפילו במקום מכובד וגבוה.
ג’ייסון איזבל בן 40 היום. ציון דרך שראוי לפוסט וחגיגה שתגיע עוד רגע בצורת פלייליסט. השתמשתי במילה “דרך”, כי הוא באמת מהאמנים שעשו אחת כזו די מפותלת ומשתנה מקצה לקצה בעצמם בקריירה, ובנוסף גם לי אישית היתה דרך די מעניינת עם המוזיקה שלהם ועם החיבור אליה וגם לקשר שנוצר עם הבן-אדם עצמו.
אתחיל עם החיבור מצד המאזין. היה די מדהים ללוות את הקריירה של איזבל מהצד. מאז שהצטרף ל-Drive By Truckers בגיל 22 בלבד בשנת 2001, דרך שלושת האלבומים וסיבובי ההופעות להם היה שותף, העזיבה ב-2007 והיציאה לקריירת סולו, הגמילה וההתנקות מאלכוהול וההצלחה המטורפת שהגיעה אליו עם שלושת האלבומים האחרונים.
שתי אבידות בימים באחרונים של מוזיקאים גדולים. קודם היה זה מרטי באלין, מהחברים המקוריים של ג’פרסון איירפליין, שכתב והיה הקול של המון שירים מעולים. ואתמול היה לי ממש חבל לשמוע על מותו של אוטיס ראש, בגיל 84.
אוטיס היה מענקי הבלוז מבחינתי, מוזיקאי וגיטריסט ענק. אחראי גם על לא מעט שירים והקלטות שמהווים חלק מעמודי התווך של הז’אנר והשפעות על כ”כ הרבה אמני בלוז-רוק לבנים שהגיעו אחריו. הדוגמה הבולטת ביותר היא כנראה ההקלטה הרשמית הראשונה שלו בשנת 1956, עם I Can’t Quit You Baby. הוא היה הראשון להקליט את השיר של ווילי דיקסון. זה שאחר כך לד זפלין יהפכו ללהיט מזוהה איתם.
צ’ארלס מנסון היה פסיכופט. מנהיג של קומונה מוזרה ובהמשך מוביל של כת הרסנית וגזענית, עם המון דם על הידיים. אם יש מקום כמו גיהינום, מנסון ראוי כעת להיות בו, אחרי שנרקב בכלא ב-45 השנים האחרונות. מוקדם יותר החודש הוא הגיע לגיל 83, איתו גם עזב את העולם הזה שלא היה ראוי לחיות בו. עולם עליו השפיע לא רק בסיפורי רצח וזוועה, אלא גם בצד של ה-Pop Culture והאמנים שכתבו עליו או על המעשים בהם היה מעורב. אחד מהאמנים האלה הוא ניל יאנג, שחוגג יום הולדת בדיוק באותו יום עם מנסון (12 בנובמבר) ולפני ארבעה עשורים כתב בהשפעתו הקודרת את אחד השירים הכי טובים בקריירה שלו.
אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.
אלבום הבכורה של צ’אק ברי יצא ממש לפני 60 שנה. זה היה בחודש מאי של 1957. אלבום שפתח קריירה שהמשיכה עד אתמול. קריירה שהיא גדולה וחשובה מדי כנראה מלתאר אותה במילים. כזו שהיא גם מורשת, בית ספר, היסטוריה של איש אחד ואגדה מוזיקלית עם אבני יסוד של ז’אנר שלם.
צ’אק ברי נפטר אתמול בגיל 90. בדיוק חמישה חודשים אחרי יום ההולדת העגול והמדהים הזה שהגיע אליו ב-18 לאוקטובר האחרון. אני תמיד זוכר מתי נולד, כי זה יומיים אחרי יום ההולדת שלי. כשאני עצמי נולדתי, זה היה כבר אחרי התקופה הכי גדולה שלו. בתחילת שנות השמונים, שלוש שנים אחרי שיצא אלבומו האחרון בינתיים. באותו יום הולדת 90 אגב, גם יצאה ההודעה שברי הולך לשחרר אלבום חדש וחגיגי שיגיע בחודש יוני הקרוב. אלבום ראשון אחרי הפסקה של כמעט ארבעה עשורים מאז קודמו. אבל עכשיו יודעים שהוא יהיה אחרון בהחלט וכזה שגם יקבל את התואר “אלבום פוסט-מוות”.
המוות הראשון של 2017 שממש מצער אותי. בוץ’ טראקס נפטר לפנות בוקר, בנסיבות עדיין לא ברורות ממה שהסתבר כהתאבדות ביריה, כנראה בגלל חובות. חודשים ספורים לפני יום הולדתו השבעים.
בוץ’ היה המתופף ואחד מהחברים המקוריים שהקימו את ה Allman Brothers Band ב-1969. אחת הלהקות היותר אהובות עלי, שמלוות אותי שנים רבות. חלק את עבודת התיפוף כל השנים עם Jaimoe והיה אחראי בולט לסאונד ועבודת ה-Rhythm Section של האולמנים לכל אורך הקריירה של הלהקה, מ-69 עד הופעת הפרידה שלהם ב-2014. הוא היה שם בכל התקופות וכל השינויים לאורך השנים של ההרכב, החלפת חברים והליין-אפים השונים.
בוץ’ טראקס (ימין) עם הליין-אפ הראשון והמקורי של האולמנים.
אם היה עדיין בחיים, וורן זיבון היה חוגג יום הולדת 70 עגול ממש היום. אבל 14 שנה שהוא כבר לא כאן. מספר השנים שחלפו מאז מוות ידוע מראש של מוזיקאי גדול, שנפרד מאיתנו בדרך אולי הכי פשוטה, מכובדת ומרגשת בין כל אלו שנפרדו מהעולם מוקדם מדי בנסיבות מצערות.
וורן זיבון היה בשבילי נשק סודי בעולם המוזיקה. סוג-של ג’וקר או איזה כדור מסובב בתוך עולם הרוקנ’רול המורחב שהיה חלק ממנו. הוא ידע לשלב סגנונות, להזיע עם חשמלית ולרגש על הקלידים. בכלל, הוא מהקלידנים היותר טובים שהיו כאן, בשורה אחת אולי עם הגדולים ביותר והשמות המוכרים שזכו גם להרבה יותר תהילה ממנו.
זה היה בחודש יוני, שנת 2013. עמדתי ליד הדלתות של אולם ה-Shepherd’s Bush Empire בלונדון שאני מכיר כ”כ טוב, מצפה לעוד חוויה מוזיקלית גדולה בפנים. כזו שחיכיתי שנים לראות מול העיניים. ואז היא יצאה החוצה ועמדה שם. בודקת ומסתכלת על העוברים ושבים, שחלקם הגיעו לשם בגללה. היא נראתה נבוכה במעט, מציצה לצדדים בסקרנות, כאילו היתה אמנית מתחילה בערב הראשון שלה על הבמה בתור האירוע המרכזי.