וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו”ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.
ברור שיש עוד המון שמות שהייתי רוצה לראות כיום. זה לא נגמר אף פעם. חלקם אני גם יודע שאראה. אבל את האמנים הכי קרובים וחשובים לי אישית (שלא מפורקים או מתים…) מאז תחילת החיבור הרציני והעמוק עם מוזיקה, ראיתי. זה לא מגיע משום מקום של “תראו אותי” או לגרום לקנאה. זה אף פעם לא היה. כי זה משהו אישי שלי, שבמקרה גם תפס נתח ממש ענק בחיי. גם לכל אחד יש את האמנים הספציפיים הכי קרובים אליו, מוכרים יותר או פחות, וכנראה הרבה מהשמות אצלי לא יעשו כלום לשוחרי מוזיקה אחרים. זה פשוט מהדברים בחיים הלא קלים האלה שהצלחתי להגשים אך רק בגלל עצמי והרצונות שלי. וזה משהו שכיף ושווה לשתף. בדיוק כמו כל המוזיקה שעושה לי טוב ואני כותב עליה פה ובמקומות אחרים, במשך שנים.
