The Pines, The Oscars & More

יש לי כמה וכמה דברים לציין בפוסט הזה. אתחיל קודם כל עם נציג אחד מחבילת האלבומים החדשים שהגיעו אלי השבוע (על אחרים אכתוב אולי בפוסט הבא).

Phantom Limb – The Pines

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ממש לפני שנה ציינתי פה את אלבום ההופעה של הרכב בריטי בשם Phantom Limb. כתבתי שם גם על אלבום האולפן השני שלהם שבדרך, שיצא ממש עכשיו. אז לאלבום החדש קוראים The Pines והוא הוקלט הרחק מהבית של הלהקה בבריסטול, אנגליה. הם נדדו לקליפורניה בשבילו והקליטו אותו עם הפקתו של מארק פורד (בין השאר אחד הגיטריסטים האהובים עלי ושהפיק גם את שני האלבומים הראשונים של ראיין בינגהם).

פתיחת 2012

עבר כחודש וחצי מאז פוסט סיכום 2011 שלי. הגיע הזמן לפתוח את המוזיקה של 2012, בתקווה גם ליותר עקביות בכתיבה ועדכונים שלי פה השנה.

אתחיל עם שני אלבומי ינואר הטריים שפתחו לי את 2012 :

Craig Finn – Clear Heart Full Eyes

אלבומי השנה 2011

הגיע הזמן לסכם את השנה המוזיקלית האישית שלי. בלי הרבה הקדמות, אלו האלבומים שיצאו השנה שהכי אהבתי. יש דירוג, אבל הוא לא הכי משנה, כי הדברים האלה משתנים כל שבוע. זה הסדר נכון לכתיבת שורות אלו.

נמצאים פה 36 אלבומי אולפן, שני אלבומי הופעה, הוצאה מחודשת אחת ופסקול אחד. סה”כ 40 אלבומי 2011 שנכנסו לסיכום שלי. מתחילים!

40. The Felice Brothers – Celebration, Florida

Pearl Jam Twenty

האהבה שלי לפרל ג’אם הגיעה יחסית מאוחר. אבל סרטים דוקומנטריים תמיד מאוד אהבתי. בלי קשר מה שיפה לדעתי בסרטי דוקו הוא שהנושא שלהם לא כזה צריך למשוך אותך כדי ליהנות מהסרט אם הוא עשוי טוב (לא שהאהבה שלי למוזיקה וקולנוע הייתה חסרה פה כדי לרצות לצפות בסרט שכזה). הדברים שמשכו אותי לסרט “Pearl Jam Twenty” הם להקה מאוד מעניינת שנמצאת בסביבה כבר 20 שנה ומעבר לזה – הבמאי, קמרון קרואו.

Get Low

הסרט Get Low, או “מסיבת ההלוויה שלי” בשמו הפחות מושך בישראל, הוא מסוג הסרטים שלא הייתי בטוח יגיעו בכלל להקרנה בארץ. סרט קטן ששנה ומשהו נודד בפסטיבלים מאז 2009 והשנה הוא החל לצאת יותר בהקרנות רגילות, והנה הוא גם אצלנו. ה-DVD שלו כבר שוחרר ובניתי עליו, אבל כשראיתי שהוא מגיע לפה המתנתי לצפייה במסך הגדול.

השם הבולט ביותר ב-Get Low הוא כמובן רוברט דובאל, שחגג 70 בתחילת השנה. לצידו נמצאים ביל מארי וסיסי ספייסק שמשלימים בשבילי שלישייה ענקית של שחקנים משובחים שסוחבים יחד כ-130 שנות קריירה של משחק מאחוריהם. סוג-של מפגש פסגה מבחינתי עם השלושה הללו יחד בסרט אחד.

דינוזאור אקוסטי ו-8 שנים של המתנה שווה

כן, כמעט ארבעה חודשים לא כתבתי. הגיע הזמן. בכל התקופה הזאת 2011 המשיכה להתבסס אצלי כשנה מוצלחת במיוחד מבחינה מוזיקלית. הרבה אלבומים שאני ממתין להם והרבה אלבומים טובים. היום אני רוצה להתמקד בשניים ספציפיים שהולכים כנראה לתפוס מקום די גבוה ברשימת סיכום השנה העתידית שלי.

בחודש מרץ השנה הסולן, הגיטריסט והיוצר של ההרכב “דינוזאור ג’וניור” (Dinosaur Jr.), ג’יי מאסקיס, הוציא אלבום סולו אקוסטי ששמו “Several Shades of Why”. אלבום שמראה צד אחר של מאסקיס והרוקנ’רול והחשמל של הרכב הטריו שלו (שאגב ביקרו בישראל יותר מפעם אחת בשנים האחרונות).

אחיות, שאריות ותקליטים בחנויות

אתחיל בשני אלבומים של 2010 שהשלמתי וגיליתי לא מזמן:

במהלך השנה שעברה המפיק טי.בון בורנט מאוד בלט אצלי, כאשר הפיק ועבד על פסקול הסרט “Crazy Heart”, ולאחר מכן המשיך לעבוד עם זוכה האוסקר מאותו פסקול – ראיין בינגהם, והפיק לו את “Junky Star” שיצא בהמשך השנה ובו גם בחרתי כאלבום השנה שלי של 2010. ממש בתחילת השנה הנוכחית הוא גם היה אחראי על אלבום הסולו החדש והמצויין של גרג אולמן.

אז עוד עבודה קטנה שהוא עשה במהלך השנה שעברה היא הפקת אלבום הבכורה של The Secret Sisters. תחת השם נמצאות שתי אחיות המגיעות מ-Muscle Shoals, אלבאמה (כבר סיבה בשבילי להימשך אליהן). שמן לורה ולידיה רוג’רס, יש להן יופי של קולות והרמוניות ומה שהן עושות זה פשוט קאנטרי-פולק מהזן הישן והטוב. שעד כמה זה פשוט, ככה זה טוב.

2008 ל-2011

ארבעה אלבומים חדשים שיצאו לאחרונה. יצא שכולם ממשיכים אלבומים קודמים מ-2008. זה מה שאני חושב עליהם:

 

North Mississippi Allstars – Keys to the Kingdom

אחד ההרכבים היותר אהובים עלי של העשור האחרון אלו ה”אולסטארס”. ה- Trio ממיסיסיפי שכולל את הבאסיסט כריס צ’ו והאחים לבית דיקינסון; קודי (תופים) ולות’ר (גיטרה וקולות). אותו לות’ר דיקינסון הוא גם אחד הגיטריסטים האהובים עלי ביותר של הדור הנוכחי. אבא שלו ושל קודי הוא ג’ים דיקינסון, המוזיקאי והמפיק האגדי שנפטר ב-2009 ובעצם האלבום החדש מוקדש לו.

על אומץ אמיתי ופסלונים מוזהבים

בתחילת השבוע השלמתי את שני הסרטים האחרונים שהיו חסרים לי לצפיה מתוך 10 המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר. אלו היו “אומץ אמיתי” (True Grit) של האחים כהן ו- “127 שעות” של דני בויל, שלא יגיע כאן להקרנות מסחריות והוקרן פעמיים בסינמטק תל-אביב.

את “127 שעות” חיבבתי והוא היה די מעניין, בנוסף לסיפור האמיתי הדי מדהים עליו הוא מבוסס. אך מולו השאיר עלי הרבה יותר רושם הסרט החדש של האחים כהן שעליו ארצה קצת יותר להרחיב לפני שאגש להתעסקויות הפרטיות שלי לקראת טקס האוסקר ודעתי על כל המועמדים.

Sweet Soul Music

שני אלבומים שעשו לי את השבוע החולף. אחד טרי-טרי של להקה מוכרת ואהובה. השני טרי יחסית של הרכב חדש שגיליתי.

Drive By Truckers – Go-Go Boots
אז השבוע יצא האלבום החדש של הטראקרס. רק לפני שנה הם הוציאו את The Big To-Do, אלבום האולפן השמיני שלהם שכתבתי עליו כאן. בזמן שהם עבדו על האלבום הזה הם כתבו כמות שירים שמספיקה לשניים והיה ידוע שאלבום נוסף יגיע לא הרבה זמן אחריו. היופי פה הוא השוני בין שני האלבומים הללו והאווירה שנוצרה בחלוקת השירים שמתאימים בול לכל פרוייקט.