היה לי קצת מוזר כשג’ני לואיס חגגה 40 בתחילת החודש. בכל השנים שאני מכיר ואוהב אותה היה נראה לי שרק אני מתבגר, בעוד היא תמיד נשארת הנערה הג’ינג’ית ההיא מקליפורניה עם הקול הצעיר. כן כן, כבר ארבעה עשורים שהיא כאן. מי שהתחילה כילדה-שחקנית ועברה להיות המוזיקאית, כותבת והסולנית של ההרכב Rilo Kiley, ומשם לקריירת סולו. כזו שהביאה עד כה מספר אלבומים שאפשר לספור על כף יד אחת עם עודף אצבעות, אבל כל אחד מהם גרם לי לאהוב אותה יותר.
וואו, השנה הזו עברה בטיל. והיא היתה מלאה בכ”כ הרבה מוזיקה טובה…כזו ששיתפתי הרבה בפוסטים בבלוג ובמיוחד על בסיס יום-יומי בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית, וגם כזו שלא כתבתי עליה מילה ואני שמח סוף סוף לחשוף פה בסיכום. במיוחד כמה שמות ספציפיים ששמרתי קרוב לחזה.
אוקי. ניל יאנג. 70. הקדמה קצרה:
כבר בתחילת השנה חשבתי על איך אני אחגוג את יום ההולדת המיוחד לאחד האמנים הכי אהובים עלי, שגם כתבתי עליו רבות בעבר ופה בבלוג. עלה הרעיון לסיקור קריירה ואיכשהו להביא הרבה מוזיקה, מכל השנים, מכל ההרכבים, הסגנונות והתקופות. אז אחרי עבודה קשה, עריכה, שבירות ראש בבחירות והשקעה רבה, כפי שתמיד עשיתי פה עם יאנג, אני מציג בפניכם את הפוסט החגיגי הזה. שבעים על שבעים – ספיישל סיקור קריירה של ניל. שבעים שירים מתוך שבעים תחנות שונות בקריירה. כרונולוגית, עם המידע, האנקדוטות של כל תחנה וכמובן התוספת האישית.
ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, חברי The Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה.
אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג’קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.
אוקי, אנחנו הולכים ומתקרבים לעונת הסיכומים. בעצם מבחינת המחשבות והתכנונים, אני כבר שם כל שנה בתקופה הזו. יצא בחודש האחרון גל של אלבומים חדשים שציפיתי להם. חלקם כבר עברו אצלי, חלק מחכים, ועוד כמה נשמרים בסוד לקראת סיכום השנה המסורתי של הבלוג. זה פוסט סיקור אלבומים חדשים האחרון ל-2015. אני פשוט נכנס ל-Zone של עבודה על הסיכום עוד מעט ובנוסף יש עוד איזה פוסט-שניים ומגה-פרויקט נוסף שאני מתכנן עוד לפני כן, אז צריך את הזמן.
זה קרה ערב אחד באמצע חודש מאי, 1974. השמועה אומרת שניל הגיע למועדון ה-Bottom Line בניו יורק בלי ממש כוונה להופיע, ורק אחרי שראה שם את Ry Cooder על הבמה הוא קיבל השראה ועלה לסט סולו ספונטני של שעה. אבל אולי הכל היה מתוכנן מראש. אף אחד מאיתנו לא יודע. אף אחד גם לא יודע למה השירים באלבום שיאנג בדיוק סיים להקליט באותו הזמן, נשכחו ונדחקו הצידה כאילו היו פרוייקט כושל שנועד להימחק מהדיסקוגרפיה שלו. למה השירים של אחד האלבומים הכי טובים ואהובים בקריירה של יאנג לא קיבלו כמעט במה, או סיבוב הופעות משלהם. למה ערב ספונטני אחד במועדון קטן במנהטן נבחר לייצג את הקסם המיוחד והנדיר כ”כ כיום של השירים שבוצעו שם?
ה-17 ביולי הביא איתו שלושה אלבומים נהדרים. על אחד כבר כתבתי בהרחבה, הנה השניים האחרים:
Samantha Crain – Under Branch and Thorn and Tree
באותו היום בו שוחרר האלבום החדש של ג’ייסון איזבל, יצא גם החדש של סמנת’ה קריין. אלבום שאני חייב לכתוב עליו קצת, כי היה לי פספוס גדול עם אלבומה הקודם – Kid Face. אלבום שיצא במהלך 2013 והגיע אלי קצת מאוחר ולכן לא היה בסיכום שלי דאז. הוא לגמרי היה נכנס לשם, במקום אפילו יחסית גבוה. אז שנתיים אחרי אני מכפה על זה עכשיו עם אלבומה הרביעי והטרי – Under Branch and Thorn and Tree.
“אני לא מקנא באלבום שיגיע אחריו”. זה משפט שאמרתי מספר פעמים בשנתיים האחרונות, בכל מיני שיחות עם חברים ומכרים על האלבום Southeastern. מה שהיה ב-2013 האלבום הכי טוב בקריירה של ג’ייסון איזבל וכמו כן אלבום השנה שלי, שהוציא ממני גם את אחד הטקסטים הכי אישיים שכתבתי בסיכום של אותה שנה. אני לא מקנא, כי להיות ה-Follow Up לאלבום כ”כ אישי ומושלם זה נורא קשה. במיוחד כשיגיעו כל ההשוואות. חשתי שמפה אפשר רק לרדת. ואז הגיע אלי האלבום החדש ומסתבר שטעיתי. כלומר, אני אגיד את זה כבר עכשיו – הוא ממש לא אלבום יותר טוב מקודמו. הוא פחות. אבל הוא גם יותר במובן מסוים…ברבדים שנמצאים באלבום תחת צל מאסיבי של מי שהיה שם לפניו. אלבום שיש לו את החופש להכיל משהו שרק סוג כזה של אלבומים יכולים לעשות טוב יותר. קוראים לזה המשכיות.
בסיום פרוייקט My Morning Jacket לקחתי הפסקה קלה מכתיבה לאחר כחודשיים אינטנסיביים של טקסט ומילים שהוקדשו לזה. באותו זמן יצאו לא מעט אלבומים חדשים וטובים שלא הספקתי לכתוב עליהם בהרחבה, בין השאר החדשים של Alabama Shakes, לורד הורון, Father John Misty, אלבום ההופעה המקסים של ראיין אדאמס ועוד לא מעט אחרים. כולם יחכו כנראה לסיכום הגדול בסוף השנה. אבל הנה ארבעה אלבומים טריים יותר שיצאו לאחרונה שכן התפניתי לכתוב עליהם:
Dawes – All Your Favorite Bands
היום לפני 40 שנה שוחרר Tonight’s The Night של ניל יאנג. האלבום שנעל כרונולגית את ה-Ditch Trilogy של יאנג אחרי Time Fades Away ו-On The Beach, אך למעשה הוקלט לראשונה בין שניהם. זה היה בסוף הקיץ של 1973, מיד אחרי סיבוב ההופעות של Time Fades Away. כנראה הטור הכי מוזר וכואב שעבר על יאנג.
Tonight’s The Night הוקלט באווירה מאוד קודרת כשיאנג עדיין באבל על מותם של חבריו הקרובים; ה-Roadie ברוס בארי והמוזיקאי המחונן וחבר קרייזי הורס, דני וויטן (שיאנג עצמו העיף בתחילת אותו טור שלפני רגע הסתיים ולקח על עצמו חלק גדול באשמה של המוות שלו). זה האלבום הכי Loose כנראה של יאנג והוא מכיל שירים מאוד חופשיים בדרך ההקלטה שלהם, אפלים, לא מושלמים ונפלאים. חלק מהקסם של האלבום הזה. קסם מוזיקלי שהגיע מתוך תקופה מאוד אפורה ולא ברורה. כמו אלבומים מעולים אחרים של יאנג בקריירה.