אלבומי השנה 2025

אחרי פוסט ההוצאות המיוחדות של השנה והקאברים של השנה, הגיע הזמן למנה המרכזית והמסורתית. זו הייתה שנה לא קלה. כמובן עם כל מה שקורה פה מסביב וגם בצדדים השונים במישור האישי. אבל מוזיקה כרגיל תמיד הייתה שם. והיה הרבה ממנה שאהבתי ב-2025. אז בלי הקדמה יותר מדי ארוכה הפעם, אני מגיש את סיכום 50 אלבומי השנה, עם הטקסטים והחיבורים, השירים ופלייליסט בסוף שמאגד את כולם + תוספות.

זה הסיכום ה-16 במספר של הרמוניה דרומית. כרגיל, השקעתי לא מעט. אז אם יבוא לכן/ם, אשמח אם גם תשתפו אותו לאחרים, במידה וחושבים/ים שעוד יהנו ממנו או יגלו פה דברים יפים. וכמובן ניתן לעקוב אחריי כל השנה עם התכניות ברדיו הקצה וגם עדכונים בעמוד הפייסבוק של הבלוג.

רגע לפני, תזכורת לכל הסיכומים שלי מן העבר:

וכעת אפשר להתחיל. קריאה/האזנה נעימה:

.50
Larkin Poe – Bloom

פותחים עם אחד האלבומים שגם פתחו לי את השנה הזו. יצא בינואר והחזיק טוב עד עכשיו. המוזיקה הטרייה פה של האחיות רבקה ומייגן לובל. אלבום נוטף בלוז ורוק דרומי, עם חוזק חשמלי שעושה לגמרי את העבודה. נהניתי ממנו בכל האזנה.

.49
Gary Louris – Dark Country

אלבום סולו חדש לגארי לוריס, איש הג’ייהוקס, זה תמיד משמח בשבילי. וגם מאוד התאים לי הסגנון של האלבום, היותר מתון ורגיש. אלבום עם הרבה חום ואהבה, כזה שמזכיר את הצד היותר אקוסטי של הג’ייהוקס, יחד עם אלבום הסולו הראשון של לוריס, Vagabonds, של 2008.

Getting Older

Blow ’em Away

.48
Spiders – Sharp Objects

ההרכב השבדי הצליח להיכנס לסיכום השנה, עם אינדי-רוק מוצלח ומרומם. כזה שמזכיר קצת רוקנ’רול של הסיקסטיז-סבנטיז, אבל גם עם המון משיכה לקהל צעיר ומאזיני פופ-רוק של הדור הנוכחי. ככה לפחות הרגשתי. ויש בזה משהו ממש אחלה. אלבום של כיף.

Rock ‘n’ Roll Band

Fun in the Sun

.47
‘North Mississippi Allstars – Still Shakin

האולסטארס מציינים עוד רגע שלושה עשורים בסביבה, מאז יציאת אלבום הבכורה שלהם ב-1996. והאמת שהם ממש חוגגים זאת באלבום הטרי, עם המוזיקה שהשפיעה עליהם וזו שגרמה להם לצאת לדרך, עם הסאונד וההשפעות לאורך המסע המוזיקלי עד היום. יחד עם החברים רוברט קימברו ודוויין בורנסייד, הקליטו אלבום שמרגיש כמו סיכום דרך שעדיין נמשכת וכמה נפלא להסתכל על השבילים אחורנית ולהמשיך ללכת. במיוחד עם הגיטרה של לות’ר דיקינסון שבחיים לא תפסיק לענג את האוזניים שלי.

.46
The War And Treaty – Plus One

אלבום שלא התחבר אליי ישר, בניגוד לקודמים של הצמד המרגש שמרכיב את The War And Treaty. הוא היה לי קצת ארוך מדי ולא הכל זרם לי נכון. אבל עם הזמן וחזרות אליו, פתאום הוא בלט לי יותר, והסול-רוק-R&B של צמד האוהבים פגע כנראה בתקופה מתאימה. הם הצליחו שוב לרגש ולעטוף ומעל הכל – לרומם. משהו שמוזיקה מאוד עשתה לי השנה בכלליות.

Love Like Whiskey

Called You By Your Name

.45
The Velveteers – A Million Knives

כל שנה יש פה לפחות אלבום אחד (אם לא שניים או שלושה) שהופק ע”י דן אורבך המעולה. הפעם חבר הבלאק קיז ניצח על הצלילים החשמליים באלבום השני של ה-Velveteers. הרכב יחסית צעיר שעשה פה קפיצת מדרגה רצינית. גאראג’-רוק, גיטרות מלוכלכות והפקה יפה, יצרו אלבום שהוא הנאה גדולה, עם ניחוחות של Heart וג’ואן ג’ט, אבל עם משהו חדש ומודרני.

.44
Dean Wareham – That’s The Price of Loving Me

אני כ”כ אוהב את אלבומי הסולו של דין וורהאם. הפעם גם הייתה לו תוספת מושכת, כשהוא חזר לעבוד עם המפיק מארק קריימר, שהיה שם לצידו באלבום האחרון של Galaxie 500. הם משתפים פה פעולה שוב אחרי יותר משלושה עשורים, אז כמובן שיש עוד נגיעות שמזכירות את הלהקה ההיא, אבל הרבה מהכנות והאישיות שוורהאם מכניס לעבודות הסולו שלו. כאלו שיכולות למשוך ולרגש אותי תמיד. זה לא שונה באלבום הנוכחי.

.43
The Delines – Mr. Luck And Ms. Doom

עבר כבר יותר מעשור מאז שכתבתי פה על אלבום הבכורה של ה-Delines. מה שאז היה ההרכב החדש של ווילי ולאוטין האהוב עליי, חבר Richmond Fontaine. זה האלבום הרביעי של ההרכב הזה, שהפך לחבר קבוע אצלי. עם הכתיבה של ולאוטין (אמליץ בפעם האלף על ספריו, הוא סופר נפלא), הקול הממגנט של איימי בון ושילוב הפדל-סטיל וכלי הנשיפה. עוד אלבום של סיפורים קטנים ושירים שאני ממש אוהב בשעת לילה מאוחרת.

Mr. Luck & Ms. Doom

Sitting On The Curb

.42
Neko Case – Neon Grey Midnight Green

זו הייתה שנה מוצלחת לניקו קייס. היוצרת הותיקה שחגגה 55 השנה (איך זה קרה?), הוציאה אוטוביוגרפיה ולאחר מכן גם אלבום סולו חדש. ראשון מזה שבע שנים. קייס תמיד הייתה לוחמת, והכניסה המון מהאישיות והעבר שלה לתוך המוזיקה. האלבום הטרי נשמע כמו איזה סיכום קריירה, עם מבט אחורה, השלמה עם דברים ובמיוחד מבטים על עצמה. יש בו משהו אפילו אובר-חשוף וניקו קייס מעולה בזה. מהמוזיקאיות שאני נורא שמח שהן עדיין בסביבה, במיוחד עם אלבום מסוג זה, שנותן תזכורת שהיא גם עדיין במיטבה.

.41
Will Johnson – Diamond City

כל שנתיים-שלוש וויל ג’ונסון מביא מתנה חדשה בדמות אלבום סולו טרי, ואני תמיד שואב את היצירות שלו בשמחה גדולה. בתקופות האחרונות הוא גם הצטרף ל-400 Unit של חברו הטוב ג’ייסון איזבל (שתמיד אמר ש-Centro Matic של ג’ונסון הייתה הלהקה האהובה עליו). ג’ונסון עושה כמעט הכל באלבום החדש, כזה שמזכיר את המלנכוליות הנהדרת של אותה Centro-Matic עם המוזיקה שתמיד מרימה וחודרת עמוק אצלי. אני תמיד חושב שמתישהו אלבום סולו של ג’ונסון כבר לא יפעיל אצלי כ”כ הרבה, אבל תמיד מתבדה. היום הזה עוד לא הגיע ו-Diamond City ממשיך את הקו המנצח של קודמיו.

Rabbit Run

All Dragged Out

.40
Marissa Nadler – New Radiations

זה כבר אלבום האולפן העשירי במספר של נדלר ואיכשהו אני תמיד צריך את הקול המכשף שלה לידי. אמנם היה לי חיבור חזק יותר עם אלבומיה הקודמים, אבל הצלילים החלומיים, האווירה הגותית ואפלולית עדיין שם ועדיין עושים לי את זה. בנוסף, ראיתי אותה השנה בהופעה, בכנסייה ישנה ב-Halloween. והרבה מהשירים פה קיבלו גוון קצת אחר והחזירו אותי לאלבום עם יותר קרבה ליופי העדין שלהם.

.39
T. Hardy Morris – Artificial Tears

עברו כבר 12 שנים מאז שכתבתי כאן לראשונה על טי הארדי מוריס עם אלבום הבכורה של השנה שלי 2013. מאז כיף גדול להמשיך לעקוב אחריו. באלבום הטרי הוא פוגש שאלות של אמנות וטכנולוגיה וממשיך להפיץ את המוזיקה הנהדרת שלו, עם אינדי-רוק ואלט-קאנטרי מצוין. מי שמוסיף המון הפעם לצידו, הוא קארל ברומל מ-My Morning Jacket, שמנגן לאורך האלבום על פדל-סטיל, גיטרות וקלידים. שילוב מושלם לקול והמילים של מוריס.

Juvenile Years

(Don’t Kill Your Time (To Shine

.38
I’m With Her – Wild and Clear and Blue

לפני 7 שנים הטריו של שרה ג’ארוז, שרה ווטקינס ואיפה אודונובן שחררו אלבום בכורה משותף תחת השם I’m With Her. אחריו כל אחת חזרה לעיסוקיה וקריירות הסולו. אך השנה הן חזרו לשתף פעולה עם האלבום השני תחת הטריו. עם הפולק הנוגע, ההרמוניות המקסימות וההפקה של ג’וש קאופמן המעולה (שחבר בטריו משל עצמו עם Bonny Light Horseman). אלבום שסיפק געגוע שאפילו לא חשבתי שיש בתוכי.

.37
Rose City Band – Sol Y Sombra

מה שהיה אחד מאלבומי הקיץ המובהקים שלי. אלבום שמלא בשמש וחום, השפעות פסיכדליות ורוקנ’רול ג’אמי ומרחף של הסבנטיז. אפשר מיד ללכת לגרייטפול דד כהשפעה ישירה, אבל אני רואה פה עוד המון. מההרכבים החדשים יותר שאני ממש אוהב שיוצרים כזו מוזיקה. בדיוק כמו הרכבים שהיו כאן בעבר, כגון Pacific Range, Once And Future Band או אפילו ישראל נאש ו-GospelbeacH.

Rolling Gold

Wheels

.36
Scocaps

יש מצב שזה האלבום המפתיע של השנה שלי, והוא עוד הגיע ממש מאוחר, ביום האחרון של אוקטובר. אבל פתאום שוחרר אלבום של הרכב טרי, או אפילו סופר-גרופ, שכולל את קטי קרצ’פילד, הלא היא Waxahatchee, יחד עם אחותה אליסון קרצ’פילד, MJ Lenderman והמפיק בראד קוק. האחרון היה אחראי על שני האלבומים הקודמים של Waxahatchee ואלבומה המשותף עם ג’ס ויליאמסון. אז זה לגמרי מתכון שנמשכתי אליו מיד, והתוצאה הייתה בהתאם הציפיות המפתיעות. אחלה של שיתוף פעולה, עם רביעייה מנצחת ומוזיקה יפה ונעימה של שירים קטנים.

.35
Brian D’Addario – Till The Morning

אלבום סולו ראשון לחצי מהצמד של ה-Lemon Twigs. אהבתי אותו אפילו יותר מהאלבום האחרון שלהם. יש פה השפעות מוזיקליות מגראם פרסונס עד לבריאן וילסון וזה פשוט מעולה. הרבה צבע, פשטות קסומה ויצירה מוזיקלית שיכלה להיכתב בלורל קניון ב-1970, אבל מגיעה מהחוף המזרחי ב-2025. עם צלילים חלומיים, שובביים וגם מלאי רגש.

One Day I’m Coming Home

Useless Tears

.34
Samantha Crain – Gumshoe

סמנת’ה קריין תמיד יודעת להגיע אליי בזמן מתאים. חמש שנים אחרי אלבומה הקודם, חזרה בול בתקופה שכבר התגעגעתי ליצירה שלמה וחדשה ממנה. והגעגוע כרגיל היה שווה, עם אלבום אורגני ומלודי, יפהפה ונוגע. הרבה שנים שהיא אצלי בסיכומים והיוצרת מאוקלהומה מעבירה שוב את כל הרגשות שאני צריך ב-Gumshoe.

.33
James McMurtry – The Black Dog and the Wandering Boy

אלבום טרי לאחד המאסטרים של הקאנטרי-רוק. ג’יימס מקמורטרי הוא חתיכת טרובאדור מודרני של אמריקנה נוקבת וכנה, מלאה סיפורים ותחכום. הוא נולד באותו המקום בטקסס כמו טאונס ואן זאנט, ובשבילי הוא לגמרי מממשיכי דרכו המובהקים. מביא פה גם כבוד בסוף האלבום לטרובאדור אחר, קריס קריסטופרסון, שנפטר בשנה שעברה. מקמורטרי בן 63 ונראה שהוא רק משתבח עם השנים, ושומעים זאת היטב באלבום החדש וקודמו. כמה כיף שאמנים כמוהו וכמו סטיב ארל למשל, עדיין בסביבה ומפיצים את המוזיקה והכתיבה שדרכו כבר על כל צידי הדרך של אמריקה.

(Laredo (Small Dark Something

Annie

.32
Valerie June – Owls, Omens, and Oracles

אלבומה הקודם של ואלרי ג’ון זכה בתואר אלבום השנה שלי ב-2021. השנה היא שחררה את הפולו-אפ שלו, שממשיך מבחינתי את הכיוון הכללי. אלבום מגוון ועשיר יותר, עם צדדים של פולק, סול, R&B ועוד. ממש רואה אותו ואת קודמו כמשהו גדול יותר מאלבומיה הראשונים, שנשענו יותר על הפולק היפה. בהוצאה הנוכחית מתארחים גם ה-Blind Boys of Alabama ונורה ג’ונס, וכל האלבום הופק ע”י M. Ward שמנגן גם כן לכל אורכו. כל אלו, יחד עם מקומה המוזיקלי של ואלרי ג’ון כיום, יצר עוד אלבום משובח ומרומם.

.31
Patrick Sweany – Baby, It’s Late

תמיד כשבא לי בלוז חדש טוב, פטריק סוויני מספק את הסחורה. כך גם קרה עם אלבומו הטרי, מלא החשמל והרוקנ’רול, עם הצדדים השורשיים והמלוכלכים. חלקם גם עם רגש וזיעה חלקים יותר, שמושכים באותה מידה. עם השפעות של ג’ון לי הוקר, פליטווד מק של פיטר גרין ועד לבלאק קיז המוקדמים (דן אורבך היה איתו בעבר בלהקה וגם הפיק לו קצת). בלוז-רוק לבן במיטבו.

Trouble With Love

Lonliest Eyes

.30
Mavis Staples – Sad and Beautiful World

מאז הקאמבק הענק שלה עם Have A Little Faith ב-2004, מייביס סטייפלס לא לקחה כזו הפסקה בין אלבומים כמו עכשיו. שש שנים חלפו מאז הקודם, משהו שלא היינו רגילים אליו בשני העשורים המופלאים האחרונים שלה, כששחררה בהם יצירות מעולות כל איזה שלוש שנים, ולעיתים אף פחות. אבל אפשר להבין את ההפסקה בעוד מייביס חגגה השנה 86 ונשארת צעירה רק בנשמה.

האלבום החדש מלא בקאברים יפים ומפתיעים וכולל שורה של אורחים שלבד כבר מושכים להאזין. ג’ף וספנסר טווידי, MJ Lenderman, באדי גאי ודרק טראקס מנגנים פה, ובסיום עם Everybody’s Need Love המעולה של אדי הינטון, משתתפים בוני רייט, Waxahatchee, נת’ניאל רייטליף ופטרסון הוד (שהקליט את השיר בעצמו עם הטראקרס באלבום Go-Go Boots).

עוד קאברים מוצלחים כוללים את Chicago של טום וייטס, Beautiful Strangers של קווין מורבי ואחרים. ביניהם גם Hard Times של גיליאן וולש שריגש אותי ממש לשמוע את מייביס שרה. אלבום שמרחיב את הלב והאהבה הענקית כלפיי מלכת הנשמה הלא נגמרת.

.29
Robert Forster – Strawberries

איזה יופי של עשור הביא לנו רוברט פורסטר. חבר ה-Go-Betweens לשעבר שחרר ארבעה אלבומי סולו מאז 2015 וכולם עומדים מבחינתי במבחן התקדמות הגיל והשנים החולפות של אמן ותיק. פורסטר כותב ממקום מאוד אישי ואותנטי בעשור הזה. מסתכל אחורה, שואב מן ההווה וממשיך ליצור בעדינות וכישרון רב. האלבום של 2025 הוא לא יוצא דופן. עם עוד קטעים בוגרים ומרגשים, בתוך מבחר הסיפורים מבית היוצר של פורסטר.

Tell It Back To Me

Breakfast On The Train

.28
Margo Price – Hard Headed Woman

אחרי כמה אלבומים עם סאונד שונה ויותר חשמל ורוקנ’רול, מרגו פרייס חזרה קצת אחורה. גם לסאונד שיותר בלט באלבומיה הראשונים וגם להשפעות הקאנטרי עליה. אבל מה שיפה אצלה, שזה עדיין שונה. נראה שפה היא הלכה ישירות על השפעות Outlaw-Country, עם הכוח שלה בהגשה ומילים ובלי פחד לגעת בכל נושא שמטריד את הראש או הלב שלה.

זה אלבום שהיא מקליטה בנאשוויל, כיאה לסגנון, ועשתה זאת ב-RCA Studio A. היכן שרבים וטובים הקליטו בעבר, כולל ג’ון פריין, לורטה לין, דולי פרטון או ויילון ג’אנינגס. כולם בתוך ההשפעות פה ולאחרון פרייס גם הקליטה קאבר כדי לנעול את האלבום. מרגו פרייס תמיד מפתיעה אותי מאלבום לאלבום ואהבתי ממש את הכיוון כאן, שעדיין משאיר את החוזק והקסם שלה לאורכו.

.27
Sean Thompson’s Weird Ears – Head In The Sand

לפני שלוש שנים הצגתי פה את אלבום הבכורה של שון תומפסון. השנה הגיע הפולו-אפ, שממשיך להציף בצלילים קוסמיים מצוינים. יש באלבום קאנטרי-רוק ופסיכדליה עם סינגר-סונגרייטר שפוגש לעיתים גם השפעות ג’אז ו-Fאנק ואת ניל יאנג בתקופה של Tonight’s The Night. המשך מעולה לבכורה, שאולי גם מתעלה עליה.

Storm’s Comin’ Tonight

Head In The Sand

.26
Sarah Klang – Beautiful Woman

שרה קלנג השבדית שחררה השנה אלבום מאוד אישי ומעצים. כזה שעובר על הרבה תקופות של ילדות, נעורים והתבגרות. באדי שיימינג, עוצמה פנימית, עלבון וגם חוזק נפשי גדול. השירים טובים גם מבלי לדעת זאת, אבל יחד עם המילים והנושאים, זה מקבל משהו הרבה יותר גדול. מי שעוטף את המוזיקה בהפקה והשתתפות הוא אריק ד. ג’ונסון מ-Fruit Bats / Bonny Light Horseman וזה שיתוף פעולה נפלא, שנותן לשרה קלנג במה שבתקווה הרבה יגלו, בעיקר מאזינות שלא ירגישו לבד.

.25
Amanda Shires – Nobody’s Girl

אמנדה שיירס וג’ייסון איזבל הוציאו השנה אלבומים ראשונים אחרי הפרידה שלהם. סוג פרידה וגירושין שהיו לי קצת מוזרים, כי אני שנים רגיל לראותם יחד וגם נפגשנו לא מעט פעמים ככה בדרכים. הצד של אמנדה עובר בכל השבילים של שברון הלב ופרידה, התמודדות, הנפילה וגם ההמשכיות ואיך מרימים את עצמך וממשיכים הלאה. זה אלבום פרידה די מובהק, סופר-אישי ומפוצץ ביופי ששובר את הלב וגם מדביק אותו איכשהו חזרה.

A Way It Goes

Lately

.24
Wednesday – Bleeds

שנתיים בלבד אחרי אלבומם המצוין הקודם, החבורה של Wednesday לגמרי ביססו את עצמם כאחד מהרכבי האינדי-רוק הטובים ואהובים בסביבה. הכתיבה והקולות של קרלי הרצמן והגיטרה של MJ Lenderman הם שילוב כוחות שנראה ונשמע היום כבר כחתיכת כוח מאסיבי של להקה. עם לכלוך, הומור, כאב ולא מעט גיטרות וחשמל, הם מספקים הנאה גדולה גם ב-Bleeds. עם מספר שירים קטנים-גדולים מבחינתי, שמזכירים לי מיומנות מוזיקלית-סיפורית שנמצאת ב-One For The Cutters של ההולד סטדי או Torndoes של הדרייב ביי טראקס.

.23
Jason Isbell – Foxes In The Snow

אחרי געגוע של לא מעט שנים, לפחות אצלי, קיבלנו את ג’ייסון איזבל המופשט ביותר השנה. עם אלבום סולו-אקוסטי שלם. חיכיתי שהוא יעשה משהו קצת שונה, כזה שיזכיר יותר את תחילת הדרך והופעות סולו שלו מול קהל מצומצם. אמנם הקהל לא פה, אבל האווירה בהחלט נמצאת. איזבל כותב גם קצת על החיים אחרי הפרידה מאמנדה, אבל לא באופן ממש בולט כפי שהיא עשתה. אלא יותר מקשה שלמה של סיפורים חדשים, שקשורים אליו או לדמויות הרבות בשירים.

אלבום פשוט ואינטימי, שמפגיש את איזבל עם השדים מן העבר וההווה ויושב על הרוח של ג’ון פריין בתחילת דרכו, Solid Air של ג’ון מרטין או For The Sake of The Song של טאונס ואן זאנט.

Good While It Lasted

Ride To Robert’s

.22
Ollella – Antifragile

האלבום השני של Ollella, או אלי ברבר, המוזיקאית מאחורי השם. אחת ההפתעות הגדולות שלי השנה, עם אלבום שמגיע מעולם המוזיקה הקלאסית, אבל צולל עמוק לרוקנ’רול ופולק. השילוב של צ’לו וגיטרה חשמלית לא נשמע טוב יותר. הוא תפס אותי חזק ישר על הקטע הראשון שלו, Mothers & Colors. שיר שערבב לי בראש את ג’ודי סיל יחד עם Axis: Bold As Love של הנדריקס. וזה כ”כ טוב. ההמשך גם כן מלא בערבובים של ז’אנרים וצלילים, גיטרות וקסמים.

.21
Glitterfox – Decoder

אחד מאלבומי הבכורה האהובים עליי השנה שייך ל-Glitterfox מפורטלנד, אורגון. הרכב שהדליק אותי ממש עם Decoder. אהבתי נורא לשים אותו ברקע בעבודה, כדי שכולם ישמעו. יש בו וייב של כיף, גאראג’-פופ-רוק וחבילה של שירים קליטים שמעלים חיוך. אחלה אלבום לנסיעות, לימים של הרגשה טובה, או ניסיון להביא אותה דרך צלילים שבאים מהצד, אבל חודרים טוב מאוד פנימה. מצפה לשמוע מהם עוד, הצליחו לגרום לי לחייך מספר פעמים השנה בימים אפורים.

Passenger

Gamma Ray

.20
My Morning Jacket – Is

הלהקה שהכי בלטה לי השנה הייתה מיי מורנינג ג’אקט. חזרתי לראותם אחרי עשור, במיוחד בריצת שלושת הערבים המופלאה בברוקלין. שם, בין שאר רגעי השיא האדירים, הם גם העצימו את השירים של האלבום הטרי Is. עם החשמל, התוספות, החיבורים והשילובים השונים, הם כרגיל לקחו את הבסיס של הקלטת האולפן והפכו את זה למשהו הרבה יותר גדול על הבמה. זה הביא לי חיבור עוד יותר גדול לשירים פה, במיוחד כשחזרתי אליהם אחרי ההופעות. עם הרוק, ה-Fאנק, הריפים וכל מה שעדיין משאיר בשבילי את MMJ כיום כאחת הלהקות האהובות עליי ביותר.

.19
The Waterboys – Life, Death and Dennis Hopper

עבר עשור מאז האלבום האחרון שממש אהבתי של מייק סקוט וה-Waterboys שלו. ופתאום השנה הוא והלהקה הוציאו את אחד האלבומים הטובים שלהם בקריירה מבחינתי. אלבום קונספט משוגע ומבריק שכולו נע מסביב הערצה לשחקן דניס הופר ז”ל ודור הזהב הישן של הוליווד. מתארחים פה גם בין השאר ברוס ספרינגסטין, פיונה אפל וסטיב ארל. אבל המנצח הגדול הוא מייק סקוט, עם באמת אחת היצירות הגדולות שלו. אולי הטובה ביותר מאז שנות השמונים.

Live In The Moment, Baby

Hopper’s On Top

.18
The Belair Lip Bombs – Again

האלבום השני של ההרכב האוסטרלי, שיצא בלייבל של Third Man. אלטרנטיב-רוק מעולה של העשור הנוכחי. כזה שלא צריך להיות מתוחכם מדי, אבל משלב כעס, נוקבות, עדינות ומלודיות מושכות גם יחד. שמחתי ממש להכיר אותם דרך האלבום הזה ואפשר לסמוך על הלייבל של ג’ק וייט שיחבק אליו להקות מוכשרות כאלו. היו כמה משם השנה שממש אהבתי.

Again And Again

Hey You

.17
Patterson Hood – Exploding Trees & Airplane Screams

אלבום הסולו הרביעי של פטרסון הוד יצא השנה, 13 שנים אחרי הסולו הקודם. איש הדרייב ביי טראקרס חזר עם מבחר סיפורים כמו שרק הוא יודע. מהדמיון והמציאות כאחד. חלקם מוריבידיים, חלקם אישיים. כולם יוצרים מקשה אחת שהיא כמו ספר מחולק לפרקים, עם צלילים ואווירה מהפנטים. שורה ארוכה של אורחים מוכשרים גם הגיעו לעזור. ביניהם לידיה לאבלס (בדואט הממגנט של A Werewolf And A Girl), קרלי הרצמן ו-MF Lenderman, קווין מורבי, Waxahatchee וג’יי גונזלס, חברו לטראקרס.

גם ראיתי השנה את פטרסון בלייב, מגובה ע”י ג’יי גונזלס, וזה היה ערב נפלא, עם חברים ותיקים ואווירה שונה לגמרי אחרי שנים שאני רואה אותם רק עם הטראקרס.

.16
Natalie Bergman – My Home Is Not In This World

עוד תוצר של Third Man השנה, אלבומה השני של נטלי ברגמן המוכשרת. אלבום מרגיע, יפהפה, עם השפעות קאנטרי-סול והרגשה שהוא יכל להיות מוקלט ב-Muscle Shoals בסוף שנות השישים. אבל הוא פה ב-2025 ואני מברך על הוצאות כאלו, ששואבות משם, אבל יוצרות ויוצאות פה בהווה. עם הרבה חום ואור, הפקה אותנטית אולד-סקול וקול מופלא אחד מעל הכל.

.15
Lily Seabird – Trash Mountain

מי שאחראית על אלבום השנה שלי ב-2024, הצליחה לבלוט לי גם ב-2025. שנה ורבע בלבד אחרי האלבום ההוא, שוחרר הפולו-אפ הדי מהיר של Trash Mountain. ואם קודמו הביא לי את החיבוק הכי גדול של השנה שעברה, אז הנוכחי הרפה טיפה, אבל המשיך להחזיק לי חזק את היד. באמת שנשאבתי שוב ליצירה של לילי סיבירד. לשירים הנוגעים והתפוצצות הרגשות וחשמל ששזורים ביניהם. יש בה משהו כ”כ פשוט, אבל עם זאת עוצמתי בשבילי. שמחתי ממש שהיא המשיכה ללכת איתי גם השנה עם המוזיקה הזו, בטוב וברע.

Harmonia

(Trash Mountain (1am

.14
Midnight Rodeo – Chaos Era

אלבום הבכורה של השנה שלי מגיע מנוטינגהאם, אנגליה. עם הרכב צעיר שפורץ פה עם סוניק-סאונד ומעטפת של התבגרות והרגעים הללו בחיים שאתה מנסה להבין מי אתה באמת והעולם פתוח לפניך. המוזיקה נעה בין אינדי-רוק לפופ-פסיכדלי לעיתים. היו רגעים באלבום שחשבתי על R.E.M בתחילת הדרך, רק עם הפקה הרבה יותר נקייה. לא בהכרך בסאונד הבסיסי של האלבום, אלא בלהקה צעירה שמחפשת אותו והדרך לשם מרתקת. אמתין ממש לשמוע מהם עוד, בתקווה לעוד פזילות מוזיקליות.

.13
!The Minus 5 – Oar On, Penelope

כבר שלושים שנה שה-Minus 5 מוציאים אלבומים ויוצרים. למעשה זה הפרויקט של סקוט מק’והי, עם חברים מתחלפים ופרויקטים שונים. האלבום שהוא שחרר עם ההרכב שלו כיום, עשה לי כ”כ טוב על הנשמה. פופ-רוק על קו התפר בין ביג סטאר ל-Wilco, שירים שמעלים חיוך ואיכשהו מוציאים את השמש גם בימים קודרים. בין המוזיקאים האורחים נמצאים פיטר באק מ-REM, ספנסר טווידי, פטרסון הוד והמוזיקאי והמפיק אד סטסיום. אלבום שהוא ממתק.

Words & Birds

Let The Rope Hold, Cassie Lee

.12
Brown Horse – All The Right Weaknesses

בשנה שעברה Brown Horse הוציאו את אלבום הבכורה של השנה שלי. יחסית מהר הם שחררו ב-2025 את הפולו-אפ, שהצליח אפילו להיות עוד יותר טוב. ציינתי לא מעט את The Band כשכתבתי עליהם, ואם להמשיך את העניין, אז אפשר לעשות זאת עם שני האלבומים הראשונים גם שלהם. עם Music From Big Pink המעולה שהוציא אותם לדרך בתור להקה בפרונט, ואז ממש אחרי הגיע ה-Self titled שכבר הפך לקלאסיקה ועשה עוד צעד קדימה. ככה גם האלבום השני של Brown Horse, מלא השפעות האמריקנה והשורשיות, ויודע גם לרגש וגם לתת בראש. משלים תחילת קריירה מופלאה ממש של ההרכב הזה.

Wisteria Vine

Wipers

.11
Craig Finn – Always Been

אלבום הסולו השישי במספר של קרייג פין, הפעם עם משהו חדש. במקום ג’וש קאופמן, התיישב על כיסא המפיק אדם גרנדוסיאל מ-The War On Drugs, ויחד עם חברי הלהקה שלו הם הקליטו עם קרייג את היצירה החדשה. זה לגמרי השפיע על הסאונד של האלבום וכל הכלים והיופי שמלווים את המילים, הסיפורים והדמויות של קרייג, שהם תמיד מעניינים. השילוב עשה לי את זה ממש. עוד סולו של קרייג פין, אבל עם טוויסט מסוים. הוא ו-The War On Drugs כלהקת גיבוי זה אחלה על הנייר ונשמע עוד יותר טוב כתוצר גמור.

.10
S.G. Goodman – Planting By The Signs

לפני חמש שנים שמחתי לכתוב כאן על אלבום הבכורה של SG Goodman מקנטקי. עוד יותר שמחתי להמשיך לעקוב אחריה, עם האלבום השני שהיה כאן גם ועכשיו אלבומה השלישי. ייתכן והטוב ביותר מהשלושה. גודמן ממשיכה להתקדם כיוצרת וכותבת מעולה, עם אמריקנה מלנכולית, חשמלית ועמוקה. נשמע שהפעם היא עוד יותר פותחת את עצמה בחופש יצירתי. אם זה ב-Snapping Turtle או קטע הסיום של Heaven Song שמגיע לתשע דקות. אבל גם בשירים הקצרים, הכישרון בולט ונשמע כ”כ טוב.

Satellite

Fire Sign

.9
Friendship – Caveman Wakes Up

האלבום החדש של ההרכב Friendship, שאותו מוביל דן ריגינס המוכשר. אלט-קאנטרי מתובל בפולק אפלולי, כזה שפוגש את ניק דרייק וביל קלהאן על הדרך. שניים שעלו לי לראש מספר פעמים בהאזנות לאלבום הזה. אחלה הוצאה לשעות הלילה. ליווה אותי השנה במספר תקופות ויממות עם איזו בריחה שהייתי צריך. יש בו משהו סוחף על הצד הפשוט אך מהפנט.

.8
Kathleen Edwards – Billionaire

זו הייתה שנה ממש בולטת לקת’לין אדוארדס מאז שחזרה מהפרישה שלה ב-2020. היא שחררה אלבום קאברים מקסים ואחריו הגיע גם אלבום אולפן חדש. זה אלבומה השישי במספר, אבל הייתה לי הרגשה שזה האלבום השני שלה בחיים החדשים. אלו שחזרו שוב למוזיקה אחרי לא מעט שנים. ואם האלבום הקודם היה קאמבק, אז הנוכחי הוא תקיעת היתד הסופית של החזרה הזו. אחד מאלבומיה היותר טובים בקריירה, עם ג’ייסון איזבל כמפיק ומוזיקאי שותף ושורת שירים שגרמו לי להיזכר כ”כ טוב למה אני אוהב אותה כל השנים.

לא היה לי חיבור חזק לכמה שירים פה מאז אלבומיה המוקדמים. Say Goodbye, Tell No One הוא משירי השנה שלי, וכמה כיף שאדוארדס חזרה לעשות לי טוב כפי שהיא יודעת, בעזרת מוזיקה.

Say Goodbye, Tell No One

Save Your Soul

.7
!The Third Mind – Right Now

לפני 14 שנים הופיע אצלי בסיכום 2011 האלבום Marble Son של ההרכב Jesse Sykes And The Sweet Hereafter. ג’סי סייקס, הסולנית המעולה, מאז הספיקה לעזוב ולחפש מחוזות חדשים. בשנים האחרונות היא חלק מהלהקה של The Third Mind. חבורה שעושה רוק-פולק פסיכדלי, מרחף ומצוין. אלבומם השני יצא השנה וכמה כיף לשמוע את ג’סי סייקס שוב מובילה אותם בקולה. יש פה קטעים יחסית ארוכים שמראים את כל הכישרון של הלהקה, כולל קאברים מבריקים, כמו Shake Sugaree, Pretty Polly ו-Reap What You Sow.

.6
Ryan Davis & The Roadhouse Band – New Threats From The Soul

ראיין דייויס סיפק השנה אלבום קוסמיק-אמריקנה, עם קטעים ארוכים ונהדרים. מומלץ לכל חובבי ה-Silver Jews/דייויד ברמן ז”ל. אלבום שלדעתי גראם פרסונס היה אוהב. יש פה מספר קטעים נמתחים שמלווים אותך כ”כ טוב בנסיעה או בריחה מנטלית עם אוזניות. כולם יוצרים מקשה אחת ואווירה שכיף נורא להתמסר אליה. אני לפחות עשיתי זאת לא מעט השנה.

New Threats From The Soul

Mutilation Falls

.5
…Florry – Sounds Like

האלבום הזה של Florry מפילדלפיה סחף אותי מהרגע הראשון. לחצתי פליי והצלילים הראשונים של First It Was A Movie, Then It Was A Book התחילו וכבר הייתי מכור. אחד משירי הפתיחה האהובים עליי של השנה הזו. כזה שמוציא לדרך אלבום אינדי-רוק/אלט-קאנטרי עם סאונד מחוספס ששואב קצת מיאנג וקרייזי הורס או Exile On Main Street של הסטונס. משהו שנשמע רחוק מסאונד נקי ומושלם, וזה גם הדבר הכי טוב בו.

.4
Hotline TNT – Raspberry Moon

הגעתי קצת באיחור לאלבום הקודם של Hotline TNT והיה לי קצת חבל שהוא לא ביקר בסיכום 2023. לאלבום הטרי שלהם כבר הגעתי מוכן ועם ציפייה, עם עוד תוצר של Third man Records. זה אחד מאלבומי הגיטרה הטובים של השנה אצלי. ערבוב של שוגייז מרנין וקלאסיק רוק חזק. כל האלבום מערבב קצת ז’אנרים, אבל נשאר עם אווירה אחידה מאוד שתפסה אותי בכל האזנה. אלבום שצריך לשמוע בווליום גבוה.

.3
Alex E.T. – Color of Strange

דאם, כמה שהאלבום השני של Alex E.T עשה לי טוב השנה. יצא ב-Curation Records של ברנט רדמייקר והופק ע”י אית’ן מילר (Howlin’ Rain, Heron Oblivion, Comets On Fire). אלכס מגיעה מלוס אנג’לס והוציאה פה אלבום מפוצץ בצלילים עוצמתיים, גיטרות מתגלגלות וכמה מהשירים שהכי העיפו לי את השכל השנה. ביניהם Calico II שהוא משירי השנה שלי, יחד עם The Elephant ועוד כמה קטעים שמשלבים קול נפלא, מלודיות משגעות ואז נכנסים למערבולת של סולואים וחשמל אדירים. בדיוק כמו שאני אוהב.

.2
Sharon Van Etten & The Attachment Theory

את שרון ואן אטן כמובן אהבתי מאוד עוד לפני שני אלבומיה האחרונים, אבל שינוי הסאונד שהיא עשתה בהם, משך אותה אליי עוד הרבה יותר. וזה הגיע לשיא עם האלבום השנה שהיא יצרה יחד עם The Attachment Theory מאחוריה. שורה ארוכה של שירים קליטים ומקסימים, באנגרים אחד-אחד. עם השפעות הסינת’ והאייטיז והיופי הענק של ואן אטן שיצר פה אלבום באמת מושלם. ברמה שקשה כל כך לבחור ממנו נציגים, כי כמעט כולם נשארים איתך.

בתחילת השנה גם ראיתי את שרון בהופעה מרגשת ומצוינת ברויאל אלברט הול, מה שהעיף את השירים פה לעוד רמה אצלי. במשך מספר חודשים הוא לגמרי היה לי בראש בתור אלבום שנה. הוא גם האלבום שהשמעתי השנה הכי הרבה בעבודה, באוזן השלישית (בדוק רשמי לפי הסיכום של ספוטיפיי), וזה לא הפתיע אותי. רציתי שהמוזיקה הזו תטייל מעל כמה שיותר ראשים, אבל במיוחד זה שלי, עם אווירה וצלילים שממלאים חדר ומרימים באופן מושלם. האלבום הכי טוב בקריירה של ואן אטן, חד משמעית. אם שואלים אותי.

Live Forever

(Southern Life (What It Must Be Like

.1
Josh Ritter – I Believe In You, My Honeydew

כבר הרבה שנים שג’וש ריטר מלווה אותי. הרבה תקופות שהייתי מציין שהוא אחד מכותבי השירים והמילים המוכשרים בסביבה. האלבום שהוא שחרר השנה, וכל הנושאים והצלילים שהוא מכיל, התאים לי בול לצדדים השונים והחוויות של 2025. מהצד האישי וגם הכללי, עם כל מה שקרה פה מסביב, ועדיין.

אני לא יכול להגיד שזה האלבום הכי טוב של ג’וש ריטר, כי אין דבר כזה אצלי. האלבומים שלו הם נקודות בזמן. החיבורים איתם משתנים, לא מעט עם תקופות אישיות אצלי. וכל פעם שאחד חדש כזה מגיע, הוא איכשהו מצליח לדבר אליי ולתפוס איזה משהו לאותה תקופה. עם I Love You, Honeydew ריטר תפס אותי בדיוק בזמן מתאים. מהאלבומים הללו שכל פעם שיר אחר בלט בהם. הוא גם מייצג לי את הצדדים השונים במוזיקה שלו, עם אלט-רוק נעים, קצת בלוז, הפולק הדילני וה-Singer/Songwriter המרגש.

הייתה לי שנה של עליות וירידות. תקופות מוזרות שפגשו רגעים קטנים של אושר, יחד עם ימים מבאסים שחיבקו פינות של אופטימיות. עם כל מה שקרה פה מסביב, היה קשה לפעמים לדעת במה להתמקד, בעצמך או במצב במקום בו אתה גר. ג’וש ריט מאוד עזר לי לייצב את זה. האלבום אמנם שוחרר בספטמבר, אבל הרגשתי כאילו הוא ליווה אותי שנה שלמה. השירים היו חדשים, אך הרגישו כאילו נפגשנו בעבר. איזה דז’ה-וו שרק מוזיקה יכולה להביא, כאילו פגשתי מישהי שחשבתי על הדמות שלה שנים.

בין הפתיחה החשמלית ומדבקת של You Won’t Dig My Grave ו-Honeydew, דרך הרגשות של Truth Is A Dimension, אווירת בוב דילן של Another Side ב-Thunderbird, הבלוז הזועק של Kudzu Vines והיופי המקסים של The Wreckage of One Vision of You. בכולם פגשתי חברים חדשים, שידעו לחבק או להעלות חיוך. וכולם איכשהו הרכיבו משהו שסחף וסחב איתו רגשות אישיים של השנה החולפת.

האלבום הזה מסתיים עם קטע ששמו The Thron, שהוא שיר הנעילה האהוב עליי של 2025. הוא בגדול מדבר על העניין שעד כמה אתה תשוש ומתוסכל ממה שהחיים זורקים עליך, תגיע איזו הפוגה שתעריך את הקשיים שלך ותשים אותך סוף סוף על איזה כס מלכות לנוח עליו. והוא ממתין לך, מתישהו על הדרך. ישבתי עליו מספר פעמים השנה, גם אם זה היה רק לארבעים דקות עם עשרה שירים של ג’וש ריטר ברקע.

מוזמנות/ים להאזין גם לפלייליסט המסכם עם נציגים מפה (מינוס אלו שלא זמינים כרגע אצלנו), פלוס כמה וכמה שירי בונוס מאלבומים שלא נכנסו לפוסט: