צלילים, סצינות וזכרונות: על הפסקולים והמוזיקה בסרטיו של קמרון קרואו

טוב, זה פוסט שכבר שנים חשבתי עליו, אבל לא הגעתי לכתוב. עכשיו הגיעה סיבה, עם עליית הסדרה החדשה של קמרון קרואו החודש – Roadies. קמרון הוא מהבמאים האהובים עלי, אז ניצלתי זאת ואני מגיש לכם כאן פוסט מיוחד וחגיגי על כל הפסקולים והמוזיקה בסרטיו, עם החיבור והצד האישי שלי, קישורים, פרטי טריוויה, זיכרונות, השפעות, סצינות וכמובן הרבה הרבה מוזיקה ושירים. אז נצא לדרך.

הקריירה הקולנועית של קמרון קרואו החלה ב-1982 עם Fast Times at Ridgemont High. סרט שהוא לא ביים, אבל כתב את התסריט על-פי ספר של עצמו. בסוף שנות השבעים, כשהוא עוד כתב לרולינג סטון, קרואו נשלח באופן סמוי כתלמיד לשנת לימודים אחת בתיכון בסן-דייגו. לאף אחד לא היה מושג שהוא לא באמת תלמיד שם, וכל מה שהוא עשה במהלך השנה זה לצבור חוויות ולהתבונן מהצד על המתרחש. אותן חוויות הובילו לכתיבת הספר Fast Times at Ridgemont High שיצא ב-1981 ומיד אחר כך כאמור לסרט הנושא את אותו השם. עם הסיפור והתסריט של קרואו ובבימוי של איימי הקרלינג (קלולס, תראו מי מדבר).

MI0000010959

ההבטחה וקיומה

ניל יאנג מגיע החודש לאירופה עם Promise of the Real. סיבוב הופעות שאני מצפה לו ממש כמו הפעם הראשונה שטסתי לראותו. סיבוב שניסיתי לתפוס בו כמה שיותר הופעות ומשך אותי לראות שוב את יאנג על חשבון אחרים, משהו שאני עושה רק אם באמת יש סיבה רצינית לכך מבחינתי האישית. כי זה סיבוב הופעות שבגלל כמה וכמה סיבות שיגיעו כאן בהמשך, כדאי מאוד להיות בו. כזה שבו יאנג מגובה ע"י אחד ההרכבים הכי טובים שהופיעו איתו בקריירה מבחינתי. מדוע הם מקבלים את התואר הזה אצלי? למה כ"כ כדאי לכל חובב יאנג לתפוס אותו איתם דווקא עכשיו? ומה לעזאזל הם עשו יחד על הבמה בשנה האחרונה, שהכניס בי את הלהט הזה שוב לעזוב הכל ולקנות כרטיס טיסה?

בחלק הזה של הפרויקט אני מנסה לענות על כל התשובות, עם דגש על הדברים הנפלאים והשיאים ש-Promise of the Real עשו עם יאנג וימשיכו כנראה לעשות גם הקיץ. הכנת קרקע לקראת הטור האירופאי, למי שכבר יודע שייטול בו חלק ולמי שאולי מתלבט או לא יודע איזה דברים מתרחשים בשנה האחרונה על הבמה בהופעות של ניל.

—————————————————————————————————————-

ההתחלה

הטרובאדור שנעלם עם הרכבת – פרידה אישית מגיא קלארק

לפני שלוש שנים כתבתי כאן על האלבום My Favorite Picture of You. זה היה האלבום האחרון של גיא קלארק, אשר הוציא אותו בגיל 71. אחד האמנים הכי מבוגרים שהיו אצלי בסיכומי שנה. היה מגיע לו. האלבום ההוא היה מאוד אישי ומכיל פן של פרידה מרגשת, שעוד אחזור אליה בהמשך. אתמול גיא קלארק נפטר בגיל 74. הייתי בחוץ כשהגיעה הידיעה על מותו. שיחקתי כדורגל. מהמקומות השונים בהם אפשר למצוא אותי כשאני לא כותב על מוזיקה, מאזין לה בבית, או יושב בבית קולנוע. בהליכה ונסיעת האוטובוס הביתה רק רציתי לשמוע את האלבום הזה. עבר קצת זמן והיה נראה לי הכי מתאים, למרות שיש טובים ממנו. משהו בי נמשך למילים והתווים האחרונים שהוא הקליט. האחרונים באמת עכשיו.

גיא קלארק היה מהמוזיקאים והכותבים הכי חשובים בז'אנר שלו. הקאנטרי הישן, הטוב והאמיתי. זה שמגיע מהלב, נכתב בכנות ומכיל יופי שקשה לזייף. מעמודי התווך שבלעדיהם והדורות שהמשיכו אותם, כנראה לא היה את הבסיס לבלוג הזה. קלארק היה חלק מחבורה של טרובאדורים וחלוצים שאין שני להם. יחד עם טאונס ואן זאנדט, גראם פרסונס, ג'ון פריין, ווילי נלסון וסטיב ארל. הראשון והאחרון פה היו קשורים מאוד אל קלארק לאורך הקריירה. זו שהתחילה בשנת 1975 עם אלבום בכורה מושלם.

51C45v1anKL

הבכורה – Old No. 1. אלבום חובה בז'אנר.

מסעות וחיפושים מוזיקליים: אלבומים חדשים

המון אלבומים טריים ממשיכים לצאת וכבר יצאו עוד הרבה בחודש+ האחרון. הנה על ארבעה כאלו של חודש אפריל שבלטו אצלי:

The Jayhawks – Paging Mr. Proust
MI0004046230

כמה שחיכיתי לאלבום הזה…חמש שנים עברו מאז האלבום האחרון של הג'ייהוקס. אלבום הקאמבק עם מארק אולסון בהרכב, שלא ממש השאיר חותם מיוחד וכיום נשאר יחסית בינוני. הפעם יש לנו סיפור אחר עם קאמבק נוסף של הלהקה הנפלאה הזו, ששומר על פרופיל נמוך ומשמר איתו את הצלילים שבגללם התחלתי לאהוב אותם מלכתחילה.

אחרי שהופיעו עם השירים של האלבומים המאוחרים שלהם בשנתיים האחרונות (בטור מעולה ששמחתי נורא להיות חלק ממנו ב-2014), קרייג ג'ונסון עזב והג'ייהוקס חזרו להרכב של רביעיה. הם התיישבו להקליט מוזיקה חדשה ומבורכת, שיצאה בחודש שעבר תחת השם Paging Mr. Proust. זה האלבום התשיעי של הלהקה שמציינת ב-2016 כבר שלושים שנה מאלבום הבכורה שלה. לכבוד האירוע הכנתי להם מיני-פרויקט מושקע בבלוג עם סיקור כל האלבומים ומעבר להם. קישור פה בסוף.

אז האלבום החדש החזיר לי את כל האהבה למוזיקה של הג'ייהוקס בשנות התשעים. יש בו שירי ג'ייהוקס קלאסים, עם הסאונד הקליט והכ"כ כיפי ונעים שלהם. זה נמצא על שיר הפתיחה Quiet Corners & Empty Spaces וכמו כן ברצועה כמו The Devil Is In Her Eyes. השירים האלה משולבים עם קטעים טיפה יותר ניסיוניים ומצוינים כמו Lost The Summer ושיר גדול ושונה ששמו Ace. האחרון הוא אחד השירים היותר מגניבים שהם הקליטו ואני לא זוכר שהם עשו משהו כמוהו קודם לכן. עם צדדים של לכלוך ונויז בשילוב עם הרכות שתמיד היתה במוזיקה שלהם.

מחוות אישיות והוצאות פשוטות (בשנות האלפיים)

זה לא דבר חדש שיוצאים אלבומי מחווה לאמנים. זה קורה כל הזמן. ברוב הפעמים אלו מספר שמות שונים או קבוצה גדולה של אמנים שמשתתפים בפרויקט שכזה, שמוקדש לאמן אחר מוערך. מעטים יותר אלו אלבומי המחווה שמוקלטים ע"י אמן, או שם אחד ספציפי. כזה שבוחר לבד את כל השירים, מבצע את כולם ומגיע לחלוק כבוד ואהבה למישהו אחר שהשפיע עליו בדרך כזו או אחרת. יש משהו שונה באלבומים הללו. יותר אישי ומכוון ומגיע בדרך כלל ממשיכה טהורה לאותה מוזיקה ושירים שמוצגים בביצוע אחר.

בשנות האלפיים היו מחוות ממש מוצלחות בסגנון. בחרתי לכתוב על חמש הוצאות אישיות כאלו מהעשור האחרון, שספציפית אהובות עלי מאוד.

The Black Keys – Chulahoma: The Songs of Junior Kimbrough
f8388de2c5c54fa4b456c8284ac8651f

בשנת 2006 הבלאק קיז היו בתקופה שבה נורא אהבתי אותם. לפני שהפכו קצת מאוסים אצלי בשנים האחרונות, או איבדו משהו מהקסם שגרם לי להתאהב בהם עם האלבומים בעשור הראשון של שנות האלפיים. מאז Brothers של 2010 משהו השתנה ודחק אותי טיפה רחוק מהם. עדיין, הבלאק קיז של 2006 והסביבה נשארו נהדרים, וכמו כן בשיאם.

המדריך השלם ל-Jayhawks: חלק ב'

בחלק הראשון של המיני-פרויקט הזה סיקרתי את אלבומי האולפן של הלהקה מ-1986 עד 2011. החלק הנוכחי מוקדש להוצאות שהן Jayhawks-Related. עבודות סולו, הוצאות שונות\מיוחדות ושיתופי פעולה אחרים של חברי הלהקה, עם דגש על גארי לוריס ומארק אולסון. בחלק א' כתבתי על שמונת האלבומים בדיסקוגרפיה הרגילה שיצאו עד כה. עכשיו אני סוקר שמונה שמות או מקומות נוספים אליהם כדאי להגיע לכל חובב ג'ייהוקס.

מזכיר שבפוסט הקודם גם הכנתי מיקס ג'ייהוקס מיוחד שסוקר קריירה של 30 שנה. אפשר להגיע אליו כאן ומצרף אותו גם בסוף הפוסט הנוכחי. אז קדימה, ממשיכים.

המדריך השלם ל-Jayhawks: חלק ב' – הוצאות ארכיון, פרויקטים צדדיים, אלבומי סולו ועוד:

==============================================================

Golden Smog
1992/1996-1998/2006-2007
golden smog

הרכב שכל חובב ג'ייהוקס (ו-Wilco) צריך להכיר. הסופר-גרופ של גולדן סמוג כללה את גארי לוריס ומארק פרלמן מהג'ייהוקס, יחד עם חברי Soul Asylum, ג'ף טווידי והגיטריסט קרייג ג'ונסון. לפני ששוחרר האלבום הראשון, הם הוציאו EP של קאברים ב-1992 בליין-אפ ראשוני יותר (מינוס טווידי). בשנת 1996 יצא אלבום הבכורה שלהם – Down By The Old Mainstream. אלבום מצוין שמתבסס על הסאונד של ההרכבים מהם מגיעים המוזיקאים של גולדן סמוג. הכותבים ומבצעי השירים מתחלקים לרוב בין לוריס, טווידי וג'ונסון. אם אתם לא מזהים את השמות בקרדיטים של האלבום, זה בגלל שגם פה וגם ב-EP המוקדם, חברי הלהקה רשמו את עצמם באופן משעשע תחת שמות בדויים שיצרו משמם האמצעי + שם הרחוב בו גדלו.

המדריך השלם ל-Jayhawks: חלק א'

בסוף החודש הנוכחי ישוחרר האלבום התשיעי של ה-Jayhawks. אחת הלהקות היותר אהובות עלי. שנת 2016 גם מציינת שלושים שנה מאז אלבום הבכורה של הלהקה. שלושה עשורים של עשייה ותקופות מוזיקליות שונות בקריירה והדיסקוגרפיה של ההרכב הנפלא הזה. לכבוד האלבום החדש ושלושים שנות קריירה אני מציג בפניכם את המדריך השלם לג'ייהוקס, בו אעבור ואכתוב על כל ההוצאות והתקופות של הלהקה. מה מומלץ, מה מעניין, מהיכן להתחיל, לאיפה להתקדם, השינויים, המחשבות האישיות ועוד.

בחלק א' המצורף אני סוקר את כל אלבומי האולפן עד כה. בחלק ב' המתקדם יותר, אני אגיע גם לכל הדברים שהם Jayhawks-Related, שיכללו את כל ההמלצות של אלבומי סולו, פרויקטים צדדיים, הוצאות מיוחדות וכדומה.

לכבוד חגיגות ה-30 ערכתי גם מיקס Jayhawks מיוחד, עם שעה וחצי שכוללת 22 שירים נבחרים מכל הקריירה. מוכרים יותר או פחות. אפשר לשמוע את המיקס בדף ה-Mixcloud שלי והוא גם מופיע פה בסוף הפוסט. מקווה שתיהנו.

המדריך השלם ל-Jayhawks: חלק א' – אלבומי האולפן:

===============================================================

(The Jayhawks (AKA The Bunkhouse Album
1986
MI0002928245

במשך המון שנים האלבום הזה היה די נשכח, וגם אחרי שקיבל חיים חדשים אני בספק כמה אנשים נחשפו אליו שהם לא חולי ג'ייהוקס. אלבום הבכורה של הלהקה שוחרר בשנת 1986 בלי הרבה חשיפה ובכמות מצומצמת על-גבי תקליט. למעשה הוא לא שוחרר על CD עד שנת 2010, השנה בה הלהקה עשתה קאמבק והחלה לשחרר מחדש את הקטלוג עם הקלטות נשכחות ו-Reissues.

ניל יאנג: השירים האבודים

במהלך הקריירה ניל יאנג כתב, הקליט וביצע בהופעות המוני שירים שלא שוחררו לאוויר העולם (והדיסקוגרפיה שלו) מסיבות כאלו ואחרות. עם השנים חלק נכבד בסוף כן שוחרר בהוצאות שונות. אם זה במסגרת הוצאות ארכיון מאוחרות, אלבומי לייב רשמיים ועוד. אך עדיין נשארה רשימה לא קטנה של שירים שיאנג רק ניגן בהופעות ומעולם לא שיחרר אותם באופן רשמי. יש כאלו שנוגנו רק פעם אחת או פעמיים ויש כאלו שגם מעל 50 פעם. כולם נכנסים לקבוצת "השירים האבודים". אלו שאפשר לשמוע אותם רק בבוטלגים והקלטות נדירות. הקבוצה הזו מכילה לא מעט פנינים ושירים שכדאי להכיר, אם זה בגלל יופי מוזיקלי, הרבה עניין סביבם והתקופה בה נכתבו או הסיפור מאחוריהם.

בחלק זה של הפרויקט אני מגיש את הרשימה המלאה של כל השירים מאז ועד היום שיאנג ביצע בהופעות אך לא הוציא אותם באופן רשמי. כולל המידע הנחוץ, לינקים להאזנה, דעות אישיות ואנקדוטות מעניינות. אז הנה הם. כל השירים שהיו עם יאנג על הבמה ואבדו בצד הדרך, עכשיו יחד במקום אחד.

——————————————————————————————————————–

Come Along And Say You Will
בוצע לראשונה: ינואר 1973
אחד מהשירים שיאנג הציג לראשונה עם ה-Stray Gators בתחילת ינואר 73, בסיבוב ההופעות הראשון של Time Fades Away. למרות ששירים נוספים שנחשפו איתו לראשונה מול קהל שוחררו בסוף באלבומים Time Fades Away או Tonight’s The Night, הוא נשאר בחוץ ולא ראה יותר חשיפה מעולם. בוצע 8 פעמים בלבד, כולן באותו חודש ינואר.

חודש מרץ העמוס: (עוד) אלבומים חדשים

המון דברים חדשים יצאו בחודש החולף, אז הגיע הזמן לעוד סקירת אלבומים טריים. הנה חמישה שבלטו אצלי בתקופה האחרונה:

Richmond Fontaine – You Can’t Go Back If There’s Nothing To Go Back To
a4224071887_10

אתחיל עם האלבום שהכי שמחתי כנראה לשמוע החודש. לא כתבתי בהרחבה על ריצ'מונד פונטיין פה, אבל כן הזכרתי אותם בסיכום שנת 2014 שלי, בגלל אלבום אחר של מנהיג ההרכב – ווילי ולאוטין. זה היה עם האלבום של The Delines שנכנס אצלי ממש גבוה ברשימת סיכום ההיא. עכשיו ולאוטין חזר להרכב המקורי שלו, איתו הוא כבר רץ כשני עשורים כבר.

עברו חמש שנים מאז אלבומם האחרון של ריצ'מונד פונטיין, מספיק זמן להמתין. כל האלבום החדש (עם שמו הארוך) מלא בשירי-סיפורים נהדרים, כשכולם מלווים עם הגיטרות-פדל סטיל-קלידים שאני כ"כ אוהב. זה לא פלא שהם נשמעים ככה, כמו פרקים של ספר או אגודה של סיפורים קצרים בצורת שירים על מסעות, אנשים, העבר וההווה. החל מהאינסטרומנטל הקצר שפותח את האלבום ועד לסופו. ולאוטין, מעבר למוזיקאי מוכשר, הוא גם סופר, וזה עובר לתוך השירים והצלילים. אין לו קול מושלם, אך הוא חודר עמוק בהגשה וזה כל מה שצריך. הוא אמור לחזור לעבוד עם ה-Delines בקרוב, אבל כיף גדול שהוא עצר פה בתחנה מוכרת עם ההרכב הזה, שמזכיר לי לפרקים בסאונד את Uncle Tupelo וה-Scud Mountain Boys.  אך עדיין יש בו משהו שונה, וטוב שהוא עדיין כאן.

עשר שנים אחרי: הגשמת חלומות, הופעות חו"ל והדרך בין לבין

וואו, עשר שנים. עשור בדיוק מאז אותו הרגע בו הכל התחיל. היום שבו הוגשם החלום המוזיקלי הראשון ותחילת המסע שלי בעקבות מוזיקה בחו"ל כדי לראות את הלהקות והאמנים הכי אהובים. עשר שנים ו-89 הופעות אחרי (כן, אני סופר) אני יכול בלב שלם להגיד שהשלמתי את כל החלומות המוזיקליים הכי גדולים שלי. אלו שהיו שם ברשימה המקורית, הכי השפיעו והכי פינטזתי להיות שם מולם כשזה קורה. פנטזיות שבשבילן נדדתי והשקעתי את מיטב כספי וזמני כדי להפוך למציאות. יעדים שהיו אצלי בראש סדר העדיפויות ולפעמים ויתרתי בשבילם על הרבה דברים אחרים. ואין הרגשה טובה יותר מלשבת היום ולדעת שסימנת V על כל השמות הכי חשובים לך ב-Bucket List האישי הזה.

ברור שיש עוד המון שמות שהייתי רוצה לראות כיום. זה לא נגמר אף פעם. חלקם אני גם יודע שאראה. אבל את האמנים הכי קרובים וחשובים לי אישית (שלא מפורקים או מתים…) מאז תחילת החיבור הרציני והעמוק עם מוזיקה, ראיתי. זה לא מגיע משום מקום של "תראו אותי" או לגרום לקנאה. זה אף פעם לא היה. כי זה משהו אישי שלי, שבמקרה גם תפס נתח ממש ענק בחיי. גם לכל אחד יש את האמנים הספציפיים הכי קרובים אליו, מוכרים יותר או פחות, וכנראה הרבה מהשמות אצלי לא יעשו כלום לשוחרי מוזיקה אחרים. זה פשוט מהדברים בחיים הלא קלים האלה שהצלחתי להגשים אך רק בגלל עצמי והרצונות שלי. וזה משהו שכיף ושווה לשתף. בדיוק כמו כל המוזיקה שעושה לי טוב ואני כותב עליה פה ובמקומות אחרים, במשך שנים.