בין חיים לפוסט-מוות: המוזיקה, הדרכים והמורשת של גראם פרסונס ודוויין אולמן

בהפרש של 15 ימים בחודש נובמבר 1946, נולדו גראם פרסונס ודוויין אולמן. שני מוזיקאים שלא ממש היה ביניהם קשר, אבל חולקים המון במשותף. שניהם מתו מוקדם ובמפתיע באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם השאירו חותם ענק בשנים ספורות מאוד של יצירה. שניהם השפיעו על ז'אנר שלם ושניהם גם היו אמורים לחגוג החודש יום הולדת 70.

בנימה האישית, שניהם גם מייצגים בשבילי המון בחיבור למוזיקה ואותם ז'אנרים שהם הזניקו ואף היו להם חלוצים. כל אחד הכניס אותי לעולם שלם של מוזיקה ובסיס שהוביל אחריו המוני השפעות ואמנים אהובים אחרים. גראם פרסונס עם הקאנטרי-רוק הקוסמי שלו ודוויין אולמן עם הסאונד (והסלייד) של הרוק הדרומי.

הפגישה המוזיקלית הראשונה שלי עם פרסונס היתה כשקניתי הוצאת יד-שניה מ-1990 שמאגדת את שני אלבומי הסולו שלו על דיסק אחד; GP, שכבר כתבתי עליו ועל פרסונס בהרחבה בעבר ביום ההולדת ה-40 של האלבום, ואיתו Grievous Angel, שיצא אחרי המוות ואחזור אליו אחר כך. למעשה התחלתי מהסוף והלכתי אחורה, שם גיליתי עולם קטן, אבל שלם מבחינת יצירה, שסחף אותי לחלוטין. החל מהאלבום עם ה-International Submarine Band, דרך הופעת האורח עם ה-Byrds וההשפעה הגדולה של פרסונס על האלבום Sweetheart of the Rodeo ושני האלבומים הראשונים של ה-Flying Burrito Brothers. צמד אלבומים, שהראשון ביניהם – The Gilded Palace of Sin, נחשב אצלי עד היום כאלבום הקאנטרי-רוק הכי טוב אי פעם.

גיליאן וולש: 20 שנות קריירה

שנת 2016 מציינת כבר שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה של גיליאן וולש ושחרור אלבום הבכורה שלה ושותפה המוזיקלי ולחיים – דייב רולינגס. עשרים שנה של עשייה לאחד מהקולות הנשיים האהובים עלי ביותר בסביבה. לכבוד הציון הכנתי פוסט חגיגי בשלושה חלקים שמוגש לפניכם כך:

20 שנה, 20 תחנות – מעבר על כל הקריירה של גיליאן מהעיניים (והאוזניים) שלי, עם עשרים תחנות בולטות שבחרתי בצורה כרונולוגית, מ-1996 עד היום.

ערב מושלם באמסטרדם – טקסט אישי על הפעם היחידה בה ראיתי את גיליאן בהופעה, בערב מוזיקלי שנשאר כאחד המושלמים והמקסימים שחוויתי.

מיקס מיוחד סוקר קריירה – עשרים שירים שבחרתי וערכתי מעשרים שנות הקריירה של גיליאן עד כה. אז שווה גם להגיע לסוף.

כמובן גם כל הטקסטים לפני המיקס מלאים במוזיקה ולינקים, עם המידע, הפן האישי וחגיגה אחת גדולה לקריירה שעדיין ממשיכה. מקווה שתיהנו מכל מה שהכנתי.

================================================================

תחנה 1: Revival
(1996)

אלבום הבכורה שכאמור חוגג השנה יום הולדת 20. הפתיחה הרשמית של הקריירה המוזיקלית, בה גיליאן ודייב חוברים לטי בון ברנט שמפיק את האלבום. הציבור הרחב מגלה את המוזיקה של גיליאן, עם כל השפעות הפולק, קאנטרי ובלוגראס, שמכינות פה את הקרקע מצוין. זה אלבום בכורה מעולה בז'אנר הזה. השיר שפותח אותו (ואת הדיסקוגרפיה של גיליאן) הוא Orphan Girl, מהשירים היותר מוצלחים ממנו עד היום. זה גם שיר ששנה לפני כן אמילו האריס הקליטה באלבומה Wrecking Ball עם דניאל לנוי. הרבה כבוד ששיר שלך כבר מכוסה ע"י אמן גדול שהשפיע עליך, עוד לפני שהוצאת אלבום אחד בקריירה.

החודש לפני: Long May You Run

יולי 1976. ניל יאנג וסטיבן סטילס נמצאים כבר חודש בתוך סיבוב ההופעות של ההרכב המשותף החדש שלהם. על הבמה הכל נראה נהדר והם מגיעים אפילו יחד לגבהים מוזיקליים מצוינים. כל זה עם נציגים מהקטלוג המוקדם הנפלא של שניהם ושורה של שירים חדשים לגמרי, לקראת אלבום טרי של הצמד שצפוי לצאת בקרוב. ואז, הכל מתפרק. יאנג עוזב במפתיע את סיבוב ההופעות וסטילס נשאר לבדו, עם עוד חודשיים של הופעות מתוכננות ואלבום בידיים שעוד לא יצא, שהיה אמור להחזיר אותו לאור הזרקורים מבחינת יצירה חדשה.

הרקע לנקודה הזו בזמן הוא לא פחות חשוב מהאירוע הזה שהתרחש לפני ארבעה עשורים. אז הולכים רגע שנה אחורה.

הניצנים הראשונים של ה-Stills-Young Band החלו בקיץ של 75. ניל יאנג ביקר פתאום במפתיע בהופעה של סטילס, צפה מהצד ואף עלה לנגן איתו יחד. באותה תקופה, ההווה והעתיד של רביעיית CSNY לא היה ברור. אחרי ה-Doom Tour של 74 יאנג היה חייב חופש. קרוסבי ונאש עבדו יחד על אלבומים משלהם וסטיבן סטילס מצא את עצמו מתקשה לשחזר את הצלחת שני אלבומי הסולו הראשונים שלו.

ביקורת שמיקורת: על האלבום החדש של Wilco

שנה בלבד עברה מאז Star Wars, האלבום הקודם והמפתיע של וילקו. זה היה אלבום קצר, מעט ניסיוני ומלוכלך, שהרגיש ספונטני והתחבב עלי מאוד. עכשיו מגיע ההמשך שלו – Schmilco, עם שירים שהוקלטו באותם סשנים של סטאר וורס, אבל נשמעים ממקום אחר לגמרי.

שמילקו הוא אלבום שכולו חזרה ואהבה טהורה לגיל ההתבגרות ולתמימות, עם כל הפחדים, ההתבודדות, אהבות ותקוות ראשונות ולא מעט כאב לב שמגיע עם כל זה. מקומות שאני חושב שכמעט כל חובב מוזיקה עמוק וקורא של שורות אלו היה בהם. בזמנים שמוזיקה הצילה אותנו, היתה חבר בשעת צרה וגרמה לנו לפנטז על העתיד. זה נשמע על ההתחלה של האלבום, עם Normal American Kids והפחד והידיעה שאתה שונה וההזדהות איתם. מכאן, דרך תריסר רצועות קצרות, רכות ואקוסטיות ברובן, וילקו חוזרים לטריטוריה הזו. לתקופה שמזמן עברה, אבל משהו ממנה עדיין אצלנו. בזיכרונות, עמוק בפנים, או במוזיקה.

5844bcaee36ae85e807e0a95d6b1b97d

אלבומים חדשים: סיכום קיץ

יצאו המון אלבומים מעולים הקיץ. על חלקם כתבתי פה ושם, אבל על הרבה מהם לא הספקתי, בגלל הטיול ביולי או סיבות כאלה ואחרות. אוגוסט עומד להסתיים, אז הגיע הזמן לסכם קצת את הקיץ עם עשרה אלבומים שהפכו לי אותו לקצת טוב יותר. חלקם ממש טריים וחמים מהתנור, וחלק שוחרר מוקדם יותר בחודשיים+ החמים והלחים האחרונים.

בקרוב נכנסים לישורת הכמעט אחרונה בשנה המוזיקלית הזו, עם תקופת אלבומי הסתיו ואז דצמבר עם חגיגות סיכומי השנה שכבר במרחק לא כזה רחוק. אז מוזמנים לקחת משהו קריר לשתות ולקרוא ולשמוע על העשיריה שעשתה לי את הקיץ הזה.

————————————————————————————————————–

Hard Working Americans – Rest In Chaos
52539-rest-in-chaos

לפני שנתיים הצגתי בבלוג את אלבום הבכורה של הסופר-גרופ הזו, שחברים בה הסולן טוד סניידר, אחד מיקירי הבלוג – הגיטריסט ניל קאסל, דייב סקולס ודוויין טראקס (אח של דרק). בבכורה הם שחררו אלבום קונספט של קאברים ממש מוצלח. הפעם הם משחררים חומר מקורי, והיה שווה לחכות לשירים האלה. ברמה שקשה לי לייצג או לבחור מהם שיר-שניים, כי יש הרבה פה שאפשר להתחבר אליהם ולהיכנס איתם לגרוב של ה-“Americans”.

30 שנה ואלבום חדש לדינוזאור ג'וניור: מיקס סוקר קריירה מיוחד

בשנה שעברה חברי .Dinosaur Jr חגגו שלושים שנה לאלבום הבכורה. קצת קשה לקלוט שההרכב הזה כבר כ"כ הרבה זמן בסביבה, כי המוזיקה עדיין נשמעת צעירה וסוחפת כאילו הם בתחילת דרכם. הטריו של ג'יי מסקיס, לו בארלו ואמט מרפי, שפרץ בשנות השמונים, עבר הצלחות, תהפוכות ועזיבות לתוך הניינטיז, השאיר את מסקיס כחבר מקורי יחיד בהמשך וסיים את דרכו הראשונה לקראת סוף המילניום הקודם.

dinosaur-jr-900x506

כל זה אבל הוביל לאחת הקריירות המחודשות היותר מוצלחות בעולם המוזיקה מבחינתי, כששלושת החברים המקוריים חזרו ב-2007 לאחר עשור נטול דינוזאורים. זה היה קאמבק אדיר שנמשך עד היום. כפי שקשה להאמין שהלהקה הוקמה כבר לפני שלושה עשורים, ככה גם קשה לזכור שהם לקחו דרכים נפרדות באמצע. כי התחייה של כמעט עשר השנים האחרונות מוחקת לחלוטין את השביל הריק שהיה שם. האלבומים המאוחרים הללו נשמעים לא פחות טוב מרגעי השיא המוקדמים, או לפחות בסביבתם. אני יכול להעיד על עצמי ש-Farm למשל הפך לאחד האלבומים האהובים עלי אחרי שיצא ב-2009. נמצא אצלי בהרבה תקופות בטופ שלהם יחד עם Green Mind.

מצד שני לא קשה להחליף פייבוריטים עם הדינוזאורים. לכל אחד גם האלבומים שלו, כמו כל הרכב או אמן עם דיסקוגרפיה שנבנתה במשך שנים, עם תקופות שונות ושורה של אלבומים שיכולים לתת לך בראש בדיוק כמו שרצית, בכל רגע נתון. הסאונד של הג'וניור מבחינתי תמיד נשמר, בין אם הוא בולט יותר או פחות בתחנות על הקריירה. אותה קריירה שקיבלה חיים חדשים ומחשמלים לחלוטין, עכשיו עם עוד אלבום מוצלח לאוסף על טהרת הצלילים הקלאסים האלה של השלישיה.

עם יאנג בדרכים חלק אחרון: סוף הדרך בלייפציג וברלין

 

זהו. עוד גיחת הופעות שלי הסתימה. יש עוד הופעה אחרונה בטור הזה באוסטריה, אבל בשבילי האחרונה היתה אתמול בברלין. היה מדהים להיות חלק מסיבוב ההופעות אולי הכי מטורף בקריירה של יאנג. כזה שהתעלה על כל הציפיות, שהיו על רף די גבוה בלי קשר. לפני שאני מסכם הכל ומוסיף עוד קצת מילים ומספרים משוגעים לסטטיסטיקה (האישית שלי וההיסטורית של ניל), הנה הסיקורים של שתי ההופעות האחרונות שלי, בגרמניה.

בלייפציג הצטרף אלי גבריאל, חבר מישראל שהגיע לאותן שתי הופעות בגרמניה. היה כיף הפעם לדבר גם קצת עברית עם כל מיני חברים ופרצופים חדשים שמכירים את הבלוג או האישיות האינטרנטית שלי. בנוסף לכל רבבות החברים האחרים שלי מחו"ל שאני פוגש בכל טור. דגש עם ניל. ההופעה בלייפציג הביאה איתה שתי חזרות מטורפות של שירים. קודם כל את Saddle Up The Palomino, שבוצע לפני כן רק בשנת 1984. זה היה כבר השיר הרביעי מתוך American Stars ‘n Bars בטור הנוכחי.

IMG_1263

עם יאנג בדרכים חלק ב': דממה, רעש, חשמל ו-ווילי נלסון אחד ברומא

לפני תחילת ההופעה ב-Terme di Caracalla היפהפה נערכה דקת דומיה לזכר ההרוגים באירוע הטרור בניס, בלילה שלפני. זו היתה דקה של שקט מופתי שהוציאה לדרך כשלוש שעות רועשות, מרגשות ואינטנסיביות נוספות בטור הענק הזה.

זה כנראה היה הנוף היפה ביותר שחוויתי בהופעה. הקודם אני משער היה בהופעה של ניל בדרזדן לפני שנתיים. זו שנערכה ממש על הנהר ונפתחה עם 26 דקות של Down By The River. המיקום הנפלא היה רקע מושלם לערב הארוך של ניל והחברים ברומא. בין ההריסות והשרידים הישנים שהעיר מלאה בהם. בין היסטוריה ידועה להווה שאין מושג מה יביא. במיוחד בכל הופעה בסיבוב הזה.

IMG_1149

דבר אחד כבר היה ידוע לי לפני שהכל התחיל. בצהריים פגשתי חלק מ-Promise of the Real כשיצאו מסאונדצ'ק ואחריהם את ווילי נלסון. האבא האגדי של לוקס ומיקה שהצטרף לטור באיטליה. זה היה מפגש קצר ומאוד מחוייך. הבן-אדם מקסים. היה גם מפגש קצר עם ניל, עם שלום ולחיצת יד. ווילי ניגן איתם בסאונדצ'ק את Okie from Muskogee של מרל הגרד, את On The Road Again שלו ואת Homegrown של ניל שנורא רציתי לראות. ככה שידעתי שהוא יעלה איתם בערב לכמה שירים. גם היו שמועות חזקות שנילס לופגרן יצטרף אליהם. נילס חבר ב-E Street Band של ספרינגסטין שמופיעים פה עם הבוס למחרת, וכמו כן יש לו היסטוריה ארוכה עם יאנג. ניגן והקליט איתו לא מעט לאורך השנים. במיוחד ב-After The Gold Rush ו-Tonight’s The Night.

פוסט מהדרכים: תקלות והפתעות בעיר האורות – ספרינגסטין בפריז

ערב ארוך של תקלות, חזרות של שירים נפלאים והמון אנרגיות בהופעה מספר אחת מתוך שתיים בפריז. בדרך כלל אלו הערבים השניים שהופכים מיוחדים יותר. יש מצב שהפעם דווקא הערב הראשון הוא זה שקרו בו דברים שהופכים אותו למיוחד. נגלה זאת מחר בערב השני, אבל בינתיים כמה מילים על מה שהתרחש אתמול.

זו היתה ההופעה הראשונה בסיבוב האירופי באולם סגור ולא באצטדיון פתוח. זאת בגלל איסור שימוש במגרשים של היורו בצרפת מיד אחרי סיום הטורניר. תירוץ שנשמע קצת מוזר, אבל מבחינתי ומבחינת רבים אחרים זה מעולה. העובדה הזו אולי הוסיפה קצת יותר אלמנטים מיוחדים להופעה אתמול. כזו שהתחילה ב-19:45 והסתיימה קצת אחרי השעה 23:30. עם הרבה "מקרים" באמצע. מוזיקליים וגם ספונטניים על תקן של Technical Difficulties.

על ההתחלה נפלו פצצות מוזיקליות נהדרות. ברוס עלה לבדו לבמה ופתח עם ביצוע סולו על הספנתר של Incident On 57th Street. הנציג מהאלבום השני של ספרינגסטין שאני נורא אוהב. לצערי הוא גם היה היחיד ממנו בהופעה, אבל איזה יופי של פתיחה מרגשת. מיד אחריו הגיע  Reason to Believe שהעלה את הרף עוד יותר. זה היה ביצוע ראשון שלו בטור הזה וחזרה מבורכת של הנציג של Nebraska. אחד האלבומים הכי אהובים עלי שבמשך הרבה שנים גם היה האהוב ביותר. קיוויתי נורא לראות ממנו איזה משהו. זו בהחלט היתה הפתעה מרהיבה.

פוסט מהדרכים: ערב מושלם והיסטורי באמסטרדם

טוב, הם כנראה ידעו שאני מגיע לאמסטרדם…וואו. זו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. זו גם היתה ההופעה הכי ארוכה בקריירה של ניל יאנג (לא כולל CSNY), עם שלוש וחצי שעות אינטנסיביות ומטורפות לחלוטין.

מבחינת סט-ליסט, גם כן, אחד המופרעים שהיו מבחינתי. עם כמה רגעי שיא. ועוד איזה רגעי שיא. קודם כל Razor Love בוצע בחלק הסולו-אקוסטי והיה נהדר. אבל הטירוף כרגיל הגיע בחלק עם Promise of the Real ועם המון המון חשמל. זה התחיל עם ביצוע מפתיע של Change Your Mind. ראשון מאז 2009 לנציג הארוך של Sleeps With Angels. מיד אחריו התחילו התווים הראשונים של Don’t Be Denied וכבר הייתי בעננים. ביצוע ראשון שלו השנה וסימנתי לי שיר שני שחוויתי בחיי מתוך Time Fades Away.

קצת אחר כך קיבלתי גם את Revolution Blues שכ"כ רציתי. נראה לי שזה היה אחד הרגעים הכי מאושרים שלי אי פעם בהופעות. בשניות הראשונות קפצתי משמחה. מרגעי האושר הטהורים האלה שרק הופעות ומוזיקה יכולים לספק. הייתי כ"כ בתוך זה. כל צליל וכל מילה שיצאה מהפה של ניל ושלי יחד איתו. לכל אורך הערב, היה נראה כאילו הם לא רוצים להפסיק לנגן. מדהים לראות אותם יחד. במיוחד מהשורה הראשונה. פשוט מדהים. לא ראיתי ככה את ניל מעולם. אפילו לא עם קרייזי הורס. רמות ההנאה והאנרגיה שהוא שואב ונשאב אליהן יחד איתם, זה קשה לתאר. הוא כמו ילד על הבמה.