עם יאנג בדרכים חלק אחרון: סוף הדרך בלייפציג וברלין

 

זהו. עוד גיחת הופעות שלי הסתימה. יש עוד הופעה אחרונה בטור הזה באוסטריה, אבל בשבילי האחרונה היתה אתמול בברלין. היה מדהים להיות חלק מסיבוב ההופעות אולי הכי מטורף בקריירה של יאנג. כזה שהתעלה על כל הציפיות, שהיו על רף די גבוה בלי קשר. לפני שאני מסכם הכל ומוסיף עוד קצת מילים ומספרים משוגעים לסטטיסטיקה (האישית שלי וההיסטורית של ניל), הנה הסיקורים של שתי ההופעות האחרונות שלי, בגרמניה.

בלייפציג הצטרף אלי גבריאל, חבר מישראל שהגיע לאותן שתי הופעות בגרמניה. היה כיף הפעם לדבר גם קצת עברית עם כל מיני חברים ופרצופים חדשים שמכירים את הבלוג או האישיות האינטרנטית שלי. בנוסף לכל רבבות החברים האחרים שלי מחו"ל שאני פוגש בכל טור. דגש עם ניל. ההופעה בלייפציג הביאה איתה שתי חזרות מטורפות של שירים. קודם כל את Saddle Up The Palomino, שבוצע לפני כן רק בשנת 1984. זה היה כבר השיר הרביעי מתוך American Stars ‘n Bars בטור הנוכחי.

IMG_1263

עם יאנג בדרכים חלק ב': דממה, רעש, חשמל ו-ווילי נלסון אחד ברומא

לפני תחילת ההופעה ב-Terme di Caracalla היפהפה נערכה דקת דומיה לזכר ההרוגים באירוע הטרור בניס, בלילה שלפני. זו היתה דקה של שקט מופתי שהוציאה לדרך כשלוש שעות רועשות, מרגשות ואינטנסיביות נוספות בטור הענק הזה.

זה כנראה היה הנוף היפה ביותר שחוויתי בהופעה. הקודם אני משער היה בהופעה של ניל בדרזדן לפני שנתיים. זו שנערכה ממש על הנהר ונפתחה עם 26 דקות של Down By The River. המיקום הנפלא היה רקע מושלם לערב הארוך של ניל והחברים ברומא. בין ההריסות והשרידים הישנים שהעיר מלאה בהם. בין היסטוריה ידועה להווה שאין מושג מה יביא. במיוחד בכל הופעה בסיבוב הזה.

IMG_1149

דבר אחד כבר היה ידוע לי לפני שהכל התחיל. בצהריים פגשתי חלק מ-Promise of the Real כשיצאו מסאונדצ'ק ואחריהם את ווילי נלסון. האבא האגדי של לוקס ומיקה שהצטרף לטור באיטליה. זה היה מפגש קצר ומאוד מחוייך. הבן-אדם מקסים. היה גם מפגש קצר עם ניל, עם שלום ולחיצת יד. ווילי ניגן איתם בסאונדצ'ק את Okie from Muskogee של מרל הגרד, את On The Road Again שלו ואת Homegrown של ניל שנורא רציתי לראות. ככה שידעתי שהוא יעלה איתם בערב לכמה שירים. גם היו שמועות חזקות שנילס לופגרן יצטרף אליהם. נילס חבר ב-E Street Band של ספרינגסטין שמופיעים פה עם הבוס למחרת, וכמו כן יש לו היסטוריה ארוכה עם יאנג. ניגן והקליט איתו לא מעט לאורך השנים. במיוחד ב-After The Gold Rush ו-Tonight’s The Night.

פוסט מהדרכים: תקלות והפתעות בעיר האורות – ספרינגסטין בפריז

ערב ארוך של תקלות, חזרות של שירים נפלאים והמון אנרגיות בהופעה מספר אחת מתוך שתיים בפריז. בדרך כלל אלו הערבים השניים שהופכים מיוחדים יותר. יש מצב שהפעם דווקא הערב הראשון הוא זה שקרו בו דברים שהופכים אותו למיוחד. נגלה זאת מחר בערב השני, אבל בינתיים כמה מילים על מה שהתרחש אתמול.

זו היתה ההופעה הראשונה בסיבוב האירופי באולם סגור ולא באצטדיון פתוח. זאת בגלל איסור שימוש במגרשים של היורו בצרפת מיד אחרי סיום הטורניר. תירוץ שנשמע קצת מוזר, אבל מבחינתי ומבחינת רבים אחרים זה מעולה. העובדה הזו אולי הוסיפה קצת יותר אלמנטים מיוחדים להופעה אתמול. כזו שהתחילה ב-19:45 והסתיימה קצת אחרי השעה 23:30. עם הרבה "מקרים" באמצע. מוזיקליים וגם ספונטניים על תקן של Technical Difficulties.

על ההתחלה נפלו פצצות מוזיקליות נהדרות. ברוס עלה לבדו לבמה ופתח עם ביצוע סולו על הספנתר של Incident On 57th Street. הנציג מהאלבום השני של ספרינגסטין שאני נורא אוהב. לצערי הוא גם היה היחיד ממנו בהופעה, אבל איזה יופי של פתיחה מרגשת. מיד אחריו הגיע  Reason to Believe שהעלה את הרף עוד יותר. זה היה ביצוע ראשון שלו בטור הזה וחזרה מבורכת של הנציג של Nebraska. אחד האלבומים הכי אהובים עלי שבמשך הרבה שנים גם היה האהוב ביותר. קיוויתי נורא לראות ממנו איזה משהו. זו בהחלט היתה הפתעה מרהיבה.

פוסט מהדרכים: ערב מושלם והיסטורי באמסטרדם

טוב, הם כנראה ידעו שאני מגיע לאמסטרדם…וואו. זו היתה אחת ההופעות הטובות ביותר שראיתי בחיי. זו גם היתה ההופעה הכי ארוכה בקריירה של ניל יאנג (לא כולל CSNY), עם שלוש וחצי שעות אינטנסיביות ומטורפות לחלוטין.

מבחינת סט-ליסט, גם כן, אחד המופרעים שהיו מבחינתי. עם כמה רגעי שיא. ועוד איזה רגעי שיא. קודם כל Razor Love בוצע בחלק הסולו-אקוסטי והיה נהדר. אבל הטירוף כרגיל הגיע בחלק עם Promise of the Real ועם המון המון חשמל. זה התחיל עם ביצוע מפתיע של Change Your Mind. ראשון מאז 2009 לנציג הארוך של Sleeps With Angels. מיד אחריו התחילו התווים הראשונים של Don’t Be Denied וכבר הייתי בעננים. ביצוע ראשון שלו השנה וסימנתי לי שיר שני שחוויתי בחיי מתוך Time Fades Away.

קצת אחר כך קיבלתי גם את Revolution Blues שכ"כ רציתי. נראה לי שזה היה אחד הרגעים הכי מאושרים שלי אי פעם בהופעות. בשניות הראשונות קפצתי משמחה. מרגעי האושר הטהורים האלה שרק הופעות ומוזיקה יכולים לספק. הייתי כ"כ בתוך זה. כל צליל וכל מילה שיצאה מהפה של ניל ושלי יחד איתו. לכל אורך הערב, היה נראה כאילו הם לא רוצים להפסיק לנגן. מדהים לראות אותם יחד. במיוחד מהשורה הראשונה. פשוט מדהים. לא ראיתי ככה את ניל מעולם. אפילו לא עם קרייזי הורס. רמות ההנאה והאנרגיה שהוא שואב ונשאב אליהן יחד איתם, זה קשה לתאר. הוא כמו ילד על הבמה.

החודש לפני: הדרך המוצלחת אל עבר הסוף

בשביעי ליולי 1976 לינרד סקינרד הגיעו ל-Fox Theater של אטלנטה, ג'ורג'יה, לשלושה ערבים רצופים שהוקלטו במיוחד לאלבום הופעה. אלבום ששוחרר חודשיים בודדים לאחר מכן תחת השם One More From The Road. זה היה האלבום הראשון שהם הקליטו עם החבר החדש בהרכב – הגיטריסט סטיב גיינס, שהגיע בהמלצת אחותו, זמרת הליווי קייסי. גיינס החליף את החבר המקורי אד קינג, שעזב קצת לפני כן (ובאופן קוסמי ומוזר קינג וגיינס חולקים בדיוק אותו תאריך לידה, על היום והשנה).

הערב הראשון בריצה הזו היווה את ההופעה השלישית בלבד של גיינס עם הלהקה. היו ספקות על גודל הכישרון שלו, במיוחד כשהוא מקליט איתם אלבום רשמי עם זמן כ"כ קצר כחלק מהחבורה המגובשת. אך על ההתחלה הוא התאים להם בול ושמעו זאת בתווים הראשונים ב-Fox האגדי של ג'ורג'יה, כפי ששומעים גם בהקלטה הרשמית. סטיב גיינס היה גיטריסט סופר-מוכשר ששנה וקצת בלבד אחרי הגעתו הוא סיים את חייו בהתרסקות ההיא, יחד עם אחותו ורוני ואן-זאנט. שנה הבא אולי אכתוב איזה פוסט מורחב על כל הסיפור.

road 500

בשבילי One More From The Road היה מאלבומי ההופעה היותר מוקדמים שקניתי ואהבתי נורא. הוא גם היה אלבום הלייב הרשמי היחיד של הלהקה המקורית ההיא, של רוני. של הליין-אפ הנפלא שהתרסק ב-77. הייתי חורש בזמנו על האלבום הזה. אין ספק שהוא מאלבומי ההופעה ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיים. הוא ו-Fillmore East של האולמנים היו מהאלבומים שהכי גרמו לי להיכנס לכל עולם הרוק הדרומי שכיום אני כ"כ מחובר לכל ממשיכיו המודרניים. שם הכל התחיל.

צלילים, סצינות וזכרונות: על הפסקולים והמוזיקה בסרטיו של קמרון קרואו

טוב, זה פוסט שכבר שנים חשבתי עליו, אבל לא הגעתי לכתוב. עכשיו הגיעה סיבה, עם עליית הסדרה החדשה של קמרון קרואו החודש – Roadies. קמרון הוא מהבמאים האהובים עלי, אז ניצלתי זאת ואני מגיש לכם כאן פוסט מיוחד וחגיגי על כל הפסקולים והמוזיקה בסרטיו, עם החיבור והצד האישי שלי, קישורים, פרטי טריוויה, זיכרונות, השפעות, סצינות וכמובן הרבה הרבה מוזיקה ושירים. אז נצא לדרך.

הקריירה הקולנועית של קמרון קרואו החלה ב-1982 עם Fast Times at Ridgemont High. סרט שהוא לא ביים, אבל כתב את התסריט על-פי ספר של עצמו. בסוף שנות השבעים, כשהוא עוד כתב לרולינג סטון, קרואו נשלח באופן סמוי כתלמיד לשנת לימודים אחת בתיכון בסן-דייגו. לאף אחד לא היה מושג שהוא לא באמת תלמיד שם, וכל מה שהוא עשה במהלך השנה זה לצבור חוויות ולהתבונן מהצד על המתרחש. אותן חוויות הובילו לכתיבת הספר Fast Times at Ridgemont High שיצא ב-1981 ומיד אחר כך כאמור לסרט הנושא את אותו השם. עם הסיפור והתסריט של קרואו ובבימוי של איימי הקרלינג (קלולס, תראו מי מדבר).

MI0000010959

ההבטחה וקיומה

ניל יאנג מגיע החודש לאירופה עם Promise of the Real. סיבוב הופעות שאני מצפה לו ממש כמו הפעם הראשונה שטסתי לראותו. סיבוב שניסיתי לתפוס בו כמה שיותר הופעות ומשך אותי לראות שוב את יאנג על חשבון אחרים, משהו שאני עושה רק אם באמת יש סיבה רצינית לכך מבחינתי האישית. כי זה סיבוב הופעות שבגלל כמה וכמה סיבות שיגיעו כאן בהמשך, כדאי מאוד להיות בו. כזה שבו יאנג מגובה ע"י אחד ההרכבים הכי טובים שהופיעו איתו בקריירה מבחינתי. מדוע הם מקבלים את התואר הזה אצלי? למה כ"כ כדאי לכל חובב יאנג לתפוס אותו איתם דווקא עכשיו? ומה לעזאזל הם עשו יחד על הבמה בשנה האחרונה, שהכניס בי את הלהט הזה שוב לעזוב הכל ולקנות כרטיס טיסה?

בחלק הזה של הפרויקט אני מנסה לענות על כל התשובות, עם דגש על הדברים הנפלאים והשיאים ש-Promise of the Real עשו עם יאנג וימשיכו כנראה לעשות גם הקיץ. הכנת קרקע לקראת הטור האירופאי, למי שכבר יודע שייטול בו חלק ולמי שאולי מתלבט או לא יודע איזה דברים מתרחשים בשנה האחרונה על הבמה בהופעות של ניל.

—————————————————————————————————————-

ההתחלה

הטרובאדור שנעלם עם הרכבת – פרידה אישית מגיא קלארק

לפני שלוש שנים כתבתי כאן על האלבום My Favorite Picture of You. זה היה האלבום האחרון של גיא קלארק, אשר הוציא אותו בגיל 71. אחד האמנים הכי מבוגרים שהיו אצלי בסיכומי שנה. היה מגיע לו. האלבום ההוא היה מאוד אישי ומכיל פן של פרידה מרגשת, שעוד אחזור אליה בהמשך. אתמול גיא קלארק נפטר בגיל 74. הייתי בחוץ כשהגיעה הידיעה על מותו. שיחקתי כדורגל. מהמקומות השונים בהם אפשר למצוא אותי כשאני לא כותב על מוזיקה, מאזין לה בבית, או יושב בבית קולנוע. בהליכה ונסיעת האוטובוס הביתה רק רציתי לשמוע את האלבום הזה. עבר קצת זמן והיה נראה לי הכי מתאים, למרות שיש טובים ממנו. משהו בי נמשך למילים והתווים האחרונים שהוא הקליט. האחרונים באמת עכשיו.

גיא קלארק היה מהמוזיקאים והכותבים הכי חשובים בז'אנר שלו. הקאנטרי הישן, הטוב והאמיתי. זה שמגיע מהלב, נכתב בכנות ומכיל יופי שקשה לזייף. מעמודי התווך שבלעדיהם והדורות שהמשיכו אותם, כנראה לא היה את הבסיס לבלוג הזה. קלארק היה חלק מחבורה של טרובאדורים וחלוצים שאין שני להם. יחד עם טאונס ואן זאנדט, גראם פרסונס, ג'ון פריין, ווילי נלסון וסטיב ארל. הראשון והאחרון פה היו קשורים מאוד אל קלארק לאורך הקריירה. זו שהתחילה בשנת 1975 עם אלבום בכורה מושלם.

51C45v1anKL

הבכורה – Old No. 1. אלבום חובה בז'אנר.

מסעות וחיפושים מוזיקליים: אלבומים חדשים

המון אלבומים טריים ממשיכים לצאת וכבר יצאו עוד הרבה בחודש+ האחרון. הנה על ארבעה כאלו של חודש אפריל שבלטו אצלי:

The Jayhawks – Paging Mr. Proust
MI0004046230

כמה שחיכיתי לאלבום הזה…חמש שנים עברו מאז האלבום האחרון של הג'ייהוקס. אלבום הקאמבק עם מארק אולסון בהרכב, שלא ממש השאיר חותם מיוחד וכיום נשאר יחסית בינוני. הפעם יש לנו סיפור אחר עם קאמבק נוסף של הלהקה הנפלאה הזו, ששומר על פרופיל נמוך ומשמר איתו את הצלילים שבגללם התחלתי לאהוב אותם מלכתחילה.

אחרי שהופיעו עם השירים של האלבומים המאוחרים שלהם בשנתיים האחרונות (בטור מעולה ששמחתי נורא להיות חלק ממנו ב-2014), קרייג ג'ונסון עזב והג'ייהוקס חזרו להרכב של רביעיה. הם התיישבו להקליט מוזיקה חדשה ומבורכת, שיצאה בחודש שעבר תחת השם Paging Mr. Proust. זה האלבום התשיעי של הלהקה שמציינת ב-2016 כבר שלושים שנה מאלבום הבכורה שלה. לכבוד האירוע הכנתי להם מיני-פרויקט מושקע בבלוג עם סיקור כל האלבומים ומעבר להם. קישור פה בסוף.

אז האלבום החדש החזיר לי את כל האהבה למוזיקה של הג'ייהוקס בשנות התשעים. יש בו שירי ג'ייהוקס קלאסים, עם הסאונד הקליט והכ"כ כיפי ונעים שלהם. זה נמצא על שיר הפתיחה Quiet Corners & Empty Spaces וכמו כן ברצועה כמו The Devil Is In Her Eyes. השירים האלה משולבים עם קטעים טיפה יותר ניסיוניים ומצוינים כמו Lost The Summer ושיר גדול ושונה ששמו Ace. האחרון הוא אחד השירים היותר מגניבים שהם הקליטו ואני לא זוכר שהם עשו משהו כמוהו קודם לכן. עם צדדים של לכלוך ונויז בשילוב עם הרכות שתמיד היתה במוזיקה שלהם.

מחוות אישיות והוצאות פשוטות (בשנות האלפיים)

זה לא דבר חדש שיוצאים אלבומי מחווה לאמנים. זה קורה כל הזמן. ברוב הפעמים אלו מספר שמות שונים או קבוצה גדולה של אמנים שמשתתפים בפרויקט שכזה, שמוקדש לאמן אחר מוערך. מעטים יותר אלו אלבומי המחווה שמוקלטים ע"י אמן, או שם אחד ספציפי. כזה שבוחר לבד את כל השירים, מבצע את כולם ומגיע לחלוק כבוד ואהבה למישהו אחר שהשפיע עליו בדרך כזו או אחרת. יש משהו שונה באלבומים הללו. יותר אישי ומכוון ומגיע בדרך כלל ממשיכה טהורה לאותה מוזיקה ושירים שמוצגים בביצוע אחר.

בשנות האלפיים היו מחוות ממש מוצלחות בסגנון. בחרתי לכתוב על חמש הוצאות אישיות כאלו מהעשור האחרון, שספציפית אהובות עלי מאוד.

The Black Keys – Chulahoma: The Songs of Junior Kimbrough
f8388de2c5c54fa4b456c8284ac8651f

בשנת 2006 הבלאק קיז היו בתקופה שבה נורא אהבתי אותם. לפני שהפכו קצת מאוסים אצלי בשנים האחרונות, או איבדו משהו מהקסם שגרם לי להתאהב בהם עם האלבומים בעשור הראשון של שנות האלפיים. מאז Brothers של 2010 משהו השתנה ודחק אותי טיפה רחוק מהם. עדיין, הבלאק קיז של 2006 והסביבה נשארו נהדרים, וכמו כן בשיאם.