אלבומי פתיחת שנה

ים של אלבומים חדשים שאני מצפה להם יוצאים בחודשים הראשונים של 2017. יש עוד לא מעט שמגיעים בזמן הקרוב, אבל בינתיים הנה סיכום הגל הראשון של השנה, עם 8 אלבומים שעשו לי את פתיחת 2017 והחודשים ינואר-פברואר, עם הרבה חזרות מבורכות של אמנים אהובים ושם אחד שמופיע פה בבלוג לראשונה:

Ryan Adams – Prisoner
A1IR4uCbpwL._SL1500_

שלוש שנים עברו מאז האלבום האחרון של ראיין עם חומרים מקוריים (באמצע היה את 1989 שממש לא עשה לי את זה, והוצאת הלייב המקסימה של ה-Carnegie Hall). זו היתה תקופת זמן שקצת שינתה את אדאמס, אך עדיין השאירה אותו על הקרקע. וזה מתחבר מוזיקלית לסאונד של האלבום הנוכחי. אותו סאונד עם השפעות אייטיז שדי ממשיך את קודמו מלפני שלוש שנים, אבל עם רקע שונה לגמרי. הרבה מהאלבום הושפע מהפרידה הסופית שנה שעברה מאשתו, השחקנית מנדי מור. אדאמס נכנס לפרץ יצירה מטורף ואף אמר שכתב בסביבות 80 שירים חדשים. תריסר מהם נכנסו ל-Prisoner ועוד 17(!) משוחררים רשמית כ-B- Sides במהדורה הרחבה וקצת מטורפת של האלבום.

סרטי השנה 2016

כמדי שנה בחודש פברואר, קצת לפני טקס האוסקר וקצת אחרי המעמסה של פוסט אלבומי השנה בדצמבר, הגיע הזמן לאהבתי השניה לצד מוזיקה ולסכם את השנה הקולנועית. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי מהשנה החולפת, חלקם בולטים יותר וחלק ראויים לציון. כולם מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. שנתחיל?

סרטי האוסקר\פייבוריטים אישיים:
oscars

מעבר אישי מהיר על כל המועמדים השנה:
La La Land היה סבבה, Moonlight היה טוב, Fences שיעמם אותי, Lion היה ככה-ככה, Hacksaw Ridge היה לא רע ו-Hidden Figures היה בסדר. אבל שלושה אצלי היו מעל כולם. לא רק מתוך המועמדים לאוסקר השנה, אלא בכלליות. זה נדיר שהסרטים האהובים עלי בשנה מסוימת גם מועמדים לאוסקר, אבל הנה זה קרה השנה עם שלישיית הפייבוריטים שלי:

Hell Or High Water
סרט שהיה אחת מהפתעות השנה ובצדק גמור. הסרט הזה משך אותי במיוחד בזכות הכותב שלו – טיילור שרידן, מי שהיה אחראי על התסריט של Sicario שנורא אהבתי. והוא לא אכזב גם הפעם. סרט מצוין, על פשע, משפחה, בית וכמה רחוק תלך עם הדברים הללו. אבל יש בו עוד הרבה ביניהם. בן פוסטר, כריס פיין וג'ף ברידג'ס מעולים, ובנוסף יש גם אחלה פסקול של ניק קייב ו-וורן אליס, יחד עם מספר שירים שמותאמים בול לאווירה והדמויות ומוגשים ע"י טאונס ואן זאנדט, גיליאן וולש, כריס סטייפלטון, ויילון ג'אנינגס. בשנה הקרובה שרידן אמור לשחרר את Wind River, סרט שהוא גם כתב וגם ביים והציפיה כמובן בשמים כרגע.

פרידה מ-Butch Trucks. מתופף, מייסד ומנהיג שקט

המוות הראשון של 2017 שממש מצער אותי. בוץ' טראקס נפטר לפנות בוקר, בנסיבות עדיין לא ברורות ממה שהסתבר כהתאבדות ביריה, כנראה בגלל חובות. חודשים ספורים לפני יום הולדתו השבעים.

בוץ' היה המתופף ואחד מהחברים המקוריים שהקימו את ה Allman Brothers Band ב-1969. אחת הלהקות היותר אהובות עלי, שמלוות אותי שנים רבות. חלק את עבודת התיפוף כל השנים עם Jaimoe והיה אחראי בולט לסאונד ועבודת ה-Rhythm Section של האולמנים לכל אורך הקריירה של הלהקה, מ-69 עד הופעת הפרידה שלהם ב-2014. הוא היה שם בכל התקופות וכל השינויים לאורך השנים של ההרכב, החלפת חברים והליין-אפים השונים.

allman-brothers-band

בוץ' טראקס (ימין) עם הליין-אפ הראשון והמקורי של האולמנים.

הוא הדוד של דרק טראקס הענק והם גם חלקו יחד את זמנם בלהקה מצירופו של דרק ב-99. הוא גם הדוד של אחיו דוויין טראקס, המתופף כיום של ה-Hard Working Americans. העביר להם הרבה מהמורשת המוזיקלית שלו והכישרון בהחלט נשאר אצלם במשפחה. בוץ' היה פעיל עד יום מותו. לא נח גם אחרי שהאולמנים התפרקו (וגם בתקופות קצרות של הפסקות בקריירה הארוכה של הלהקה). רק החודש הוא הופיע עם ההרכב הנוכחי שלו, Butch Trucks & The Freight Train Band. היה מתוכנן להם עוד סיבוב הופעות בחודש מרץ הקרוב.

אישית זכיתי לראות את בוץ' טראקס פעמיים, בשתי נסיבות שונות שנחקקו אצלי חזק לטובה בזיכרון ההופעות והמסעות בחו"ל:

וורן זיבון: Play That Dead Man's Song. על מוזיקה, חיים ומוות

אם היה עדיין בחיים, וורן זיבון היה חוגג יום הולדת 70 עגול ממש היום. אבל 14 שנה שהוא כבר לא כאן. מספר השנים שחלפו מאז מוות ידוע מראש של מוזיקאי גדול, שנפרד מאיתנו בדרך אולי הכי פשוטה, מכובדת ומרגשת בין כל אלו שנפרדו מהעולם מוקדם מדי בנסיבות מצערות.

וורן זיבון היה בשבילי נשק סודי בעולם המוזיקה. סוג-של ג'וקר או איזה כדור מסובב בתוך עולם הרוקנ'רול המורחב שהיה חלק ממנו. הוא ידע לשלב סגנונות, להזיע עם חשמלית ולרגש על הקלידים. בכלל, הוא מהקלידנים היותר טובים שהיו כאן, בשורה אחת אולי עם הגדולים ביותר והשמות המוכרים שזכו גם להרבה יותר תהילה ממנו.

הוא התחיל על הקלידים בתור שחקן משנה. הופיע לא מעט עם ה-Everly Brothers ועשה איזה מעבר מעולם הפולק לעולם הרוק ומשחקן משנה לראשי, עם שינוי סגנונות אל עבר קדמת הבמה. אך הבמה הזו לא הגיעה על ההתחלה. אלבום הבכורה שלו מ-1969 די נכשל, ורק שבע שנים לאחר מכן, ב-1976, הוא שחרר אלבום שני שהתחיל לו רשמית את הקריירה המוקדמת המוצלחת.  מקרה שתמיד קצת הזכיר לי את אמילו האריס בתחילת הקריירה, עם אלבום ראשון גם כן פחות מוכר\מוצלח מ-69 ואז Pieces of the Sky שלה מ-75 שהרבה מחשיבים בתור אלבום ראשון "אמיתי"…

אלבומי שנות הנעורים

בתקופה האחרונה עוברת מין רשימה כזו בפייסבוק של בחירת 10 האלבומים שהכי השפיעו עליך בתור נער, בשנות העשרה. לא תמיד אני משתתף בדברים האלה, אבל אם כבר כן, אז שיהיה עם טיפה יותר תוכן ועומק עם תוספת מילים. אז החלטתי לבחור עשרה אלבומים שמייצגים בשבילי את תחילת החיבור הרציני עם מוזיקה, בגיל 15 עד 19. זו כנראה תהיה הרשימה הכי לא ניינטיזית לאחד שהתבגר בניינטיז, אבל תמיד (ובמיוחד אז) נמשכתי יותר לדברים אחרים שלא כולם שמעו, או שודרו ברדיו וכדומה. ספציפית גם בתחילת הדרך העמוקה עם מוזיקה, נמשכתי נורא לדברים משנות השישים והשבעים וקצת פחות למה שקורה מסביבי באותו הרגע. למרות שעדיין יש פה נציגים כאלו.

אז זו העשיריה שלי, עם טקסטים והסברים והמון נוסטלגיה מבחינתי. במיוחד כשחזרתי גם לחלק פה אחרי הרבה שנים. כמו כן זו הצצה קטנה ואישית לדברים שהתחילו אצלי את הרומן המוזיקלי, הז'אנרים ומה שהתפתח הלאה. אם בא לכם להוסיף בתגובות גם רשימה כזו משלכם מהתקופה ההיא, או אפילו כמה אלבומים בודדים בלבד, לכו על זה. אשמח לקרוא.


 

Aerosmith – Nine Lives
51JsOVXE7nL

פטי סמית' בת 70: פוסט אישי ומיקס סוקר קריירה

זה היה בחודש יוני, שנת 2013. עמדתי ליד הדלתות של אולם ה-Shepherd's Bush Empire בלונדון שאני מכיר כ"כ טוב, מצפה לעוד חוויה מוזיקלית גדולה בפנים. כזו שחיכיתי שנים לראות מול העיניים. ואז היא יצאה החוצה ועמדה שם. בודקת ומסתכלת על העוברים ושבים, שחלקם הגיעו לשם בגללה. היא נראתה נבוכה במעט, מציצה לצדדים בסקרנות, כאילו היתה אמנית מתחילה בערב הראשון שלה על הבמה בתור האירוע המרכזי.

לפני שפנתה לדלת הצדדית בחזרה לאולם, ניגשתי להגיד שלום. כבר עמדתי עשרה מטרים ממנה בכל מקרה, אז למה לא. זו היתה פגישה קצרה. אמרתי שטסתי לראותה במיוחד מישראל וכנראה משהו על המוזיקה שלה שמלווה אותי שנים. היא חייכה בביישנות, כמו ילדה קטנה, אמרה תודה ולחצה את ידי. כשהסתובבה פתחתי את כף היד שלי וגיליתי שהיא השאירה בה את המפרט שלה. הרמתי את הראש מעלה, ראיתי אותה בדיוק נעלמת לתוך האולם וחייכתי חיוך גדול לאור המחווה והמפגש הקטן הזה.

guitarpickpatti

המזכרת והמחווה מהמפגש הקצר.

בערך שעתיים אחר כך כבר עמדתי בפנים וראיתי הכי קרוב שאפשר את הילדה הביישנית מבחוץ הופכת למפלצת במה, כשאור הזרקורים מדליק אותה ומבליט את המוזיקה והמילים שלה לאורך כל הערב. זו היתה הופעה מדהימה. יותר משדמיינתי בכל הזמן שקדם לכך, כשהאזנתי לאלבומים שלה לבד בבית או בדרכים. האהבה והחיבור שלי לפטי סמית' כל השנים קיבלו חיים חדשים שם. מסוג המקרים שאתה אוהב אמן בטירוף ומאוד לעומק וחושב שאי אפשר יותר. ואז מגיע הרגע שהוא, או היא, עומדים ממש מולך עם המוזיקה הזו ב-Live וזה מתעצם ברמות שקשה לתאר. עד היום זו אחת ההופעות היותר טובות שראיתי.

אלבומי השנה 2016

סיכום שנה – הקדמה:

היתה לי שנה מוזרה, לא הכי קלה, מעט מבולבלת ועם חיפושים שחלקם הביאו אותי למקומות טובים וחלקם עדיין נמצאים על איזו דרך לא נגמרת. אבל לא תיארתי לעצמי איך השנה הזו תסתיים עם החודש וחצי האחרון שלה. כזה שיטרוף את הקלפים, יגמד את כל הדברים שהיו לפני כן ויכניס בי פרופורציות חדשות לחיים ממקום שקיוויתי שמעולם לא יגיע.

את השנה הזו אפף המון מוות. זה לא רק אני אגיד, אלא הרבה חובבי מוזיקה ושוחרי תרבות. איבדנו המון אושיות משפיעות ומוכשרות במהלך 2016. מדיוויד בואי, פרינס, לאונרד כהן, שרון ג'ונס וגלן פריי, עד ג'ין ויילדר, לארי סאנדרס, אלן ריקמן ואחרים. במישור האבידות המוזיקליות היותר קרובות אלי, היו גם את ליאון ראסל, גיא קלארק ואדי הארש. אבל כל זה אובדן של אמנים שהכרנו דרך המוזיקה והיצירה. האובדן הבאמת משפיע שמגמד את הכל, מגיע מאדם שהכרנו מקרוב. ולצערי חוויתי את זה השנה.

סליחה מראש על המורבידיות בפסקאות הבאות, אבל הבלוג הזה תמיד היה אישי, ככה שאני מרגיש בנוח לשתף ולכתוב את הדברים הללו. מה גם שהמקרה הזה מאוד חשוב בקשר שלו לכאן, למוזיקה שאני כותב עליה שנים ולהמשך, עם הערבוב של המוזיקה עם המציאות. בחודש שעבר איבדתי בן-אדם יקר לליבי וחברה מאוד קרובה. את לימור שפיגל, שהיתה אחד האנשים הכי אהובים עלי בעולם המוזר הזה. הכרנו לפני ארבע שנים בדיוק, כשהיא גילתה את סיכום השנה שלי פה ב-2012. זה גרם לקליק מטורף והבסיס של הקשר שלנו היה מוזיקה, שדרכה התקרבנו הרבה מעבר לה.

פוסט חימום: ההוצאות המחודשות ומיוחדות של השנה

ביום שני הבא (19.12) יגיע פוסט סיכום השנה הענקי והמסורתי של הבלוג, עם 50 אלבומי השנה שלי. אבל עוד לפני המנה העיקרית הדשנה, אני מביא לכם\ן את מנת המתאבנים של 2016, עם עשר ההוצאות הנלוות שלי; הוצאות מיוחדות ומחודשות, אלבומי לייב ו-Box Sets שיצאו השנה ואהבתי. על הרבה מהן כתבתי ועדכנתי במהלך השנה גם בעמוד הפייסבוק של הבלוג, שמתעדכן מדי יום.

בסוף יש גם רשימה שמית בלבד של עוד עשר הוצאות ראויות לציון. מוזמנים ליהנות, להתחמם ולדגדג קצת את החך המוזיקלי, והכינו את עצמכם לטקס המרכזי של הבלוג בשבוע הבא, עם פוסט אלבומי השנה הגדול שכבר מת לצאת מהתנור. בניגוד לרשימת 50 אלבומי השנה שלי, פה אין דירוג ואין קשר לסדר של ההוצאות.

—————————————————————————————————————–

Big Star – Complete Third
mi0004136907

מההוצאות הגדולות של השנה, עם קופסא משולשת שכוללת 69 רצועות מתוך העבודה וההקלטות של האלבום השלישי של ביג סטאר. עם דמואים מוקדמים של אלכס צ'ילטון, מיקסים שונים של המפיק ג'ים דיקינסון ובסביבות 30 קטעים שלא שוחררו קודם לכן. היו מספר הוצאות וקופסאות מאסיביות השנה, חלקן כאלו שהן באמת יותר מדי, אבל את זו הייתי חייב לשמוע במלואה. חגיגה למי שצולל עמוק עם ביג סטאר ומבט קרוב לסשנים שהניבו את האלבום Third הנפלא שלהם ששוחרר ב-1978.

בין חיים לפוסט-מוות: המוזיקה, הדרכים והמורשת של גראם פרסונס ודוויין אולמן

בהפרש של 15 ימים בחודש נובמבר 1946, נולדו גראם פרסונס ודוויין אולמן. שני מוזיקאים שלא ממש היה ביניהם קשר, אבל חולקים המון במשותף. שניהם מתו מוקדם ובמפתיע באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם השאירו חותם ענק בשנים ספורות מאוד של יצירה. שניהם השפיעו על ז'אנר שלם ושניהם גם היו אמורים לחגוג החודש יום הולדת 70.

בנימה האישית, שניהם גם מייצגים בשבילי המון בחיבור למוזיקה ואותם ז'אנרים שהם הזניקו ואף היו להם חלוצים. כל אחד הכניס אותי לעולם שלם של מוזיקה ובסיס שהוביל אחריו המוני השפעות ואמנים אהובים אחרים. גראם פרסונס עם הקאנטרי-רוק הקוסמי שלו ודוויין אולמן עם הסאונד (והסלייד) של הרוק הדרומי.

הפגישה המוזיקלית הראשונה שלי עם פרסונס היתה כשקניתי הוצאת יד-שניה מ-1990 שמאגדת את שני אלבומי הסולו שלו על דיסק אחד; GP, שכבר כתבתי עליו ועל פרסונס בהרחבה בעבר ביום ההולדת ה-40 של האלבום, ואיתו Grievous Angel, שיצא אחרי המוות ואחזור אליו אחר כך. למעשה התחלתי מהסוף והלכתי אחורה, שם גיליתי עולם קטן, אבל שלם מבחינת יצירה, שסחף אותי לחלוטין. החל מהאלבום עם ה-International Submarine Band, דרך הופעת האורח עם ה-Byrds וההשפעה הגדולה של פרסונס על האלבום Sweetheart of the Rodeo ושני האלבומים הראשונים של ה-Flying Burrito Brothers. צמד אלבומים, שהראשון ביניהם – The Gilded Palace of Sin, נחשב אצלי עד היום כאלבום הקאנטרי-רוק הכי טוב אי פעם.

גיליאן וולש: 20 שנות קריירה

שנת 2016 מציינת כבר שני עשורים ליציאת אלבום הבכורה של גיליאן וולש ושחרור אלבום הבכורה שלה ושותפה המוזיקלי ולחיים – דייב רולינגס. עשרים שנה של עשייה לאחד מהקולות הנשיים האהובים עלי ביותר בסביבה. לכבוד הציון הכנתי פוסט חגיגי בשלושה חלקים שמוגש לפניכם כך:

20 שנה, 20 תחנות – מעבר על כל הקריירה של גיליאן מהעיניים (והאוזניים) שלי, עם עשרים תחנות בולטות שבחרתי בצורה כרונולוגית, מ-1996 עד היום.

ערב מושלם באמסטרדם – טקסט אישי על הפעם היחידה בה ראיתי את גיליאן בהופעה, בערב מוזיקלי שנשאר כאחד המושלמים והמקסימים שחוויתי.

מיקס מיוחד סוקר קריירה – עשרים שירים שבחרתי וערכתי מעשרים שנות הקריירה של גיליאן עד כה. אז שווה גם להגיע לסוף.

כמובן גם כל הטקסטים לפני המיקס מלאים במוזיקה ולינקים, עם המידע, הפן האישי וחגיגה אחת גדולה לקריירה שעדיין ממשיכה. מקווה שתיהנו מכל מה שהכנתי.

================================================================

תחנה 1: Revival
(1996)

אלבום הבכורה שכאמור חוגג השנה יום הולדת 20. הפתיחה הרשמית של הקריירה המוזיקלית, בה גיליאן ודייב חוברים לטי בון ברנט שמפיק את האלבום. הציבור הרחב מגלה את המוזיקה של גיליאן, עם כל השפעות הפולק, קאנטרי ובלוגראס, שמכינות פה את הקרקע מצוין. זה אלבום בכורה מעולה בז'אנר הזה. השיר שפותח אותו (ואת הדיסקוגרפיה של גיליאן) הוא Orphan Girl, מהשירים היותר מוצלחים ממנו עד היום. זה גם שיר ששנה לפני כן אמילו האריס הקליטה באלבומה Wrecking Ball עם דניאל לנוי. הרבה כבוד ששיר שלך כבר מכוסה ע"י אמן גדול שהשפיע עליך, עוד לפני שהוצאת אלבום אחד בקריירה.