ארכיון התג: The Magpie Salute

אלבומי השנה 2018

פורסם בתאריך על ידי
6

סיכום שנה – הקדמה:

וואי, איזו שנה זו היתה. אני חושב שאחת מהשנים הכי מאתגרות שהיו לי. עם המון למידה עצמית, מכשולים שעברתי, הצלחות, כיף, התמודדויות עם מלא דברים חדשים, ניסיון שצברתי, כלים שאספתי ומלא אנשים מעניינים ומדהימים על הדרך. זו היתה שנה די מטורפת שכללה גם כישלונות חשובים שלמדתי מהם והישגים אישיים משמעותיים. אחד מהם למשל היה להתחיל לשדר ברדיו הקצה. משהו שמאוד מתקשר לסיכום ולפוסט הזה, כי בין כל הדברים שציינתי, מוזיקה כרגיל ליוותה אותי בכל פניה, דרך ותקופה במהלך 2018.

זו כבר הפעם התשיעית ברציפות שאני מסכם שנה מוזיקלית בבלוג שלי וגם חולק את האהבות שלי פה במהלך כל השנה. כמו תמיד, היה קשה לצמצם ולחשוב ולדעת מי ייכנסו ל-50 הגדולים שלי. וכרגיל אני גם שמח נורא להציג ולכתוב על כל האמנים והאלבומים שיגיעו עוד רגע. עם כל הטקסטים האישיים עליהם, הסיבה שהם כאן, המידע והלינקים הרבים לשירים מייצגים. הדירוג אצלי תמיד משתנה, אבל נכון לזמן כתיבת שורות אלו, ככה הוא יצא מתוכי וככה הוא מוגש.

לפני שזה מתחיל אני רוצה להגיד תודה. לכל מי שקורא\ת אותי פה בבלוג או בדף הפייסבוק של הרמוניה דרומית. לא משנה אם ותיקים או ותיקות וזוכרים מה היה פה ב-2010, או אם גיליתן את הבלוג לא מזמן, או נגיד, רק היום. אותו דבר עם תכנית הרדיו. תודה על הקריאה, ההאזנה, שיתופים, פידבקים, המלצות או תגובות. הדברים האלה נותנים תמיד יותר כוח וכיף להמשיך להשקיע ב-Passion הזה שלי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

ניסיון פוגש התחלה: על High Water של The Magpie Salute

פורסם בתאריך על ידי
2
היום שוחרר רשמית High Water I, האלבום החדש של The Magpie Salute ולמעשה אלבום הבכורה שלהם עם חומרים מקוריים. בשנה וחצי האחרונה חפרתי עליהם הרבה, כמובן בגלל השורשים של The Black Crowes ושיתוף הפעולה המחודש של כמה מיוצאי ההרכב ההוא, בראשות ריץ’ רובינסון ומארק פורד. ובכלל, הלהקה החדשה כאן שריץ’ הקים מתוך וייבים שליליים ופירוק לא נעים של הקרואוז לפני חמש שנים.
 
למעשה האלבום הזה נמצא אצלי להאזנה כבר חודש בערך לפני יציאתו הרשמית, ככה שהיה לי זמן לחרוש עליו ולהכיר אותו מקרוב. בשנה שעברה ה-Magpie שחררו אלבום self titled שכתבתי עליו והוקלט מול קהל בלייב וכלל קאברים ושירים של הקרואוז וכאלה שקשורים להיסטוריה של ריץ’ ומארק. זה היה אלבום עם כבוד לעבר, יחד עם מבט אל העתיד, ועכשיו העתיד הזה הפך להווה עם האלבום האמיתי הראשון של ה-Magpie שכולל חומרים ושירים מקוריים חדשים לגמרי.
 

ההשפעות ב-High Water לא רחוקות מההשפעות בזמנו על הקרואוז, אבל יש בו אווירה די שונה. אני רואה לא מעט השפעות שורשיות ופולקיות כאן ושילוב יפה שלהן עם החוזק והחשמל של הגיטרות של ריץ’ ומארק (שיחד תמיד היו לי אישית שילוב הגיטריסטים והסאונד הכי מושלם בעולם והרגשה של בית). יחד איתם ג’ון הוג עושה עבודה טובה מאוד בתור סולן ונשמע אף טוב יותר מההקלטות וההופעות שלהם בשנה שעברה.

unnamed-77
אם הייתי צריך לתאר, הסאונד והצלילים פה מושפעים ממפגשים של Fairport Convention פוגשים את ה-Faces פוגשים את Little Feat שפוגשים את Humble Pie. אבל עזבו השפעות, הדגש פה הוא החדש והמקור והיציאה לדרך האמיתית של להקה שעדיין בתחילת דרכה, למרות שחבריה וותיקים. וזה היופי אצלם. מפגש של הרמוניה מוזיקלית הדוקה עם משקל והיכרות של שנים יחד, שיוצרים משהו חדש מאפס. ניסיון פוגש התחלה.
 
אישית אני הרבה יותר מחובר לצד הראשון של האלבום. לדעתי הוא חזק יותר מהמשכו. החלק הראשון הזה כולל את הרוק’נרול הקלאסי של Mary the Gypsy ו-Send Me an Omen, יותר מהם את היופי והשילוב הנהדר ההוא בין פולק לרוק של שיר הנושא High Water וההתפוצצות והחוזק המוזיקלי של שיר כמו For The Wind.
 
אליהם מצטרפים הרגש והצלילים הפשוטים-יפים של Sister Moon ועוד יופי בנוי היטב בדמות Color Blind. בחצי השני של האלבום מגיעים גם כן רצועות מוצלחות, אבל החוזק הגדול של High Water מבחינתי נמצא בשש השירים הראשונים שלו. אני כן אוהב את הסאונד הקצת משתנה והשפעות אחרות בחלק השני. אם זה יותר בלוז ב-Take It All, הבוגי של Hand In Hand או סתם רצועות חיוביות ומלודיות תופסות שמזכירות את אלבומי הסולו של ריץ’ (Can You See) או של מארק (Walk On Water).
 
במכלול זה לא אלבום מושלם, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול להיות טוב מאוד או אפילו מצוין. גם לא חיפשתי פה מושלם. חיפשתי וקיבלתי את ההתחלה הזו שציפיתי לה. עם תיבול של השפעות או חיפושים טיפה מפתיעים בסאונד שמתקבלים לטובה. אלבום שכולל את הבית שהכרת כל כך טוב ועכשיו אתה חוזר אליו אחרי הרבה שנים ורואה שהבסיס עוד שם, אך הוא השתנה למשהו אחר לגמרי שאתה מגלה לראשונה. 
 
הבניה הזו אמורה להמשיך בשנה הבאה עם היציאה של High Water II, כי החבר’ה הקליטו בעיקרון חומרים לאלבום כפול שהם מחלקים אותו לשניים. בינתיים החלק הראשון בתכנית עובד ואני מקווה שיגיע לכמה שיותר אוזניים. מחכה גם לראות אותם שוב ולחוות את השירים הטריים והמקוריים הללו בלייב.
 
תהליך הגדילה של ההרכב הזה הוא נורא מעניין, עם מוזיקאים שאני מכיר הכי טוב בעולם שמראים לי איך מולידים משהו חדש ואני מגלה מהם עדיין המון. איך הם חוזרים להתחלה מאפס, למרות כל הניסיון וההצלחות של העבר, עושים Restart ונמצאים על דרך שמרגישה מוכרת, אך באותה זמן גם נקייה וחדשה לגמרי. ויש עוד הרבה לפסוע עליה.
Permanent link to this post (577 words, 1 image, estimated 2:18 mins reading time)
אהבתם? שתפו את זה:

חודש יוני הגדול: (עוד) אלבומים חדשים

פורסם בתאריך על ידי
2

חודש יוני היה גדוש במוזיקה חדשה שציפיתי לה. ים של אלבומים שציננו במעט את החום שבחוץ, או הכניסו אותו ישר ללב עם מגוון צלילים. מתוך העומס, הנה 8 אלבומי יוני שכנראה בלטו לי מכולם.

 

Jason Isbell & The 400 Unit – The Nashville Sound
51tbSY+teyL

נתחיל עם האמן הכי קרוב אלי. היו לא מעט רמזים על חזרה של ג’ייסון איזבל לסאונד יותר חזק, חשמלי ורוקנ’רול באלבום החדש. במיוחד עם דגש על “אלבום להקה” וכשהשם של להקת הגיבוי של ג’ייסון, The 400 Unit, חזר להתנוסס ליד שם האלבום (למרות שהם ניגנו איתו גם באלבומי הסולו האחרונים כביכול). פעם ראשונה שהם רשומים שם לידו מאז Here We Rest של 2011, ופעם ראשונה שהם מופיעים על עטיפת אלבום שלו בכלליות. התקוות שלי היו שאיזבל יחזור לסאונד הקצת יותר מלוכלך וחופשי. זה שהיה שם בתקופה עם ה-Drive By Truckers או אפילו בשני אלבומי הסולו הראשונים שלו. הסאונד שהאמת אני מתגעגע אליו קצת כיום. נורא רציתי שכל זה יחזור אחרי שני אלבומי קאנטרי-פולק\אמריקנה ובמיוחד Singer/Songwriter מוצלחים, יחד עם הגיטרה החשמלית של איזבל, שבעבר הוא היה משתמש בה הרבה יותר. והוא גיטריסט מעולה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: