גארת’ הדסון נפטר אתמול בגיל 87. אחרי מותו של רובי רוברטסון לפני שנתיים, הוא היה החבר האחרון של The Band שנשאר בחיים. ועכשיו כבר לא. כל הלהקה הלכה מאיתנו.

מבחינתי הדסון תמיד היה הנשק הסודי של The Band. הוא היה היחיד שלא כתב שירים או ביצע אותם, אבל תרם המון לסאונד והצלילים של הלהקה, עם הכישרון הרב שלו במספר כלים. במיוחד הקלידים, סקסופון ואקורדיון.

יש הרבה רגעים בהם הצלילים של הדסון בלטו. כמובן ב-Chest Fever ועוד יותר – בהקדמה הארוכה שהוא פיתח לשיר בהופעות, שהפכה ל-The Genetic Method האינסטרומנטלי שלו. הסקסופון המצמרר והיפה לאורך כל הסוף של It Makes No Difference ליד הקול של ריק דאנקו. האקורדיון של When I Paint My Masterpiece, הקלידים שמלווים את All LA Glory לצד ליבון הלם או האורגן והסקסופון ב-Lonesome Suzie של ריצ’רד מנואל.

איזו שנה נוראית של אבידות. גם רובי רוברטסון עכשיו הלך מאיתנו, בגיל 80. אחד הקנדים שהיו דווקא הכי אמריקנה שיש. רובי פסע על המון דרכים. עם רוני הוקינס, עם בוב דילן, וכמובן עם החברים שהיו איתו שם והפכו איתו ל-The Band. והיה גם את הליין-אפ המאוחר של הלהקה ואחר כך גם קריירת הסולו.

רוברטסון ידע אולי הכי טוב מכולם לקחת את הדרכים ולהפוך אותן לסיפור, לשיר ולמילים. הדרכים שהוא ראה בעצמו וגם כאלו שלקח מההיסטוריה. הגיטרה והמילים שלו קישטו את כל הדיסקוגרפיה של The Band. הוא היה הכותב והיוצר המרכזי, וגם עם חתיכת אגו לא קטן. באוטוביוגרפיה שלו, ליבון הלם ז”ל סיפר עליו לא מעט סיפורים שפחות מחמיאים לאישיות שלו. אבל כישרון ענק היה לו תמיד.

את הקולות בשירים שכתב הוא תמיד השאיר לאחרים. בודדים מאוד הקטעים שהוא גם שר בעצמו לפני קריירת הסולו. רק שם הוא הפך בגדול יותר למבצע. אך רבבות משיריו יישארו לעד קלאסיקות ענק של אמריקה. עכשיו עם מותו, גאר’ת הדסון נשאר החבר המקורי היחיד של The Band שעדיין איתנו. אחת הלהקות שהכי השפיעו עליי בתחילת הדרך עם מוזיקה, כמעט והתפוגגה לגמרי.