אחרי סיבוב ההופעות של 65-66 עם חברי The Band, בוב דילן קיבל שריקות בוז וחווה את התגובות החריפות על המעבר לחשמל וגיבוי ע”י להקת רוקנ’רול, הוא עבר תאונת אופנוע. כזו שגרמה לו לשבת בבית (וגם להפסיק סיבובי הופעות למשך כמעט 8 שנים).
כשהוא בביתו בוודסטוק, החברים מ-The Band הצטרפו אליו לסשנים של הקלטות ספונטניות, שורשיות ומאוד Loose. הרבה מהסשנים התרחשו במרתף של בית בוודסטוק ששכנו בו, המכונה Big Pink. שורה גדולה מאוד של שירים הוקלטה שם, גם רבים מקוריים וגם קאברים שונים ומשונים.
גארת’ הדסון נפטר אתמול בגיל 87. אחרי מותו של רובי רוברטסון לפני שנתיים, הוא היה החבר האחרון של The Band שנשאר בחיים. ועכשיו כבר לא. כל הלהקה הלכה מאיתנו.
מבחינתי הדסון תמיד היה הנשק הסודי של The Band. הוא היה היחיד שלא כתב שירים או ביצע אותם, אבל תרם המון לסאונד והצלילים של הלהקה, עם הכישרון הרב שלו במספר כלים. במיוחד הקלידים, סקסופון ואקורדיון.
יש הרבה רגעים בהם הצלילים של הדסון בלטו. כמובן ב-Chest Fever ועוד יותר – בהקדמה הארוכה שהוא פיתח לשיר בהופעות, שהפכה ל-The Genetic Method האינסטרומנטלי שלו. הסקסופון המצמרר והיפה לאורך כל הסוף של It Makes No Difference ליד הקול של ריק דאנקו. האקורדיון של When I Paint My Masterpiece, הקלידים שמלווים את All LA Glory לצד ליבון הלם או האורגן והסקסופון ב-Lonesome Suzie של ריצ’רד מנואל.
את שנת 1974 בוב דילן פתח עם לייבל חדש אחרי שעזב את קולומביה רקורדס, ועם אלבום וסיבוב הופעות חדשים שיחזירו אותו לשיתוף פעולה צמוד ומוצלח עם The Band. לאלבום קוראים Planet Waves, ששוחרר היום לפני 50 שנה.
אלבום מצוין עם חברי The Band, שהחזיר את דילן לרמת כתיבה ויצירה של סינגר-סונגרייטר קלאסי, שנעדרה ממנו קצת באלבומים קודמים. מבחינתי האישית זה אחד האלבומים היותר Underrated של דילן בקריירה ושמחתי להקדיש ספיישל של שעתיים לו ולסיבוב ההופעות של 74′ של בוב ודה בנד. עם הסיפורים, חיבורים אישיים, מחשבות וקטעי הלייב מאותה התקופה.
ניתן להאזין באתר הקצה ופה למטה (בצירוף בסוף עם כל הספיישלים הקודמים שהקדשתי לדילן):
איזו שנה נוראית של אבידות. גם רובי רוברטסון עכשיו הלך מאיתנו, בגיל 80. אחד הקנדים שהיו דווקא הכי אמריקנה שיש. רובי פסע על המון דרכים. עם רוני הוקינס, עם בוב דילן, וכמובן עם החברים שהיו איתו שם והפכו איתו ל-The Band. והיה גם את הליין-אפ המאוחר של הלהקה ואחר כך גם קריירת הסולו.
רוברטסון ידע אולי הכי טוב מכולם לקחת את הדרכים ולהפוך אותן לסיפור, לשיר ולמילים. הדרכים שהוא ראה בעצמו וגם כאלו שלקח מההיסטוריה. הגיטרה והמילים שלו קישטו את כל הדיסקוגרפיה של The Band. הוא היה הכותב והיוצר המרכזי, וגם עם חתיכת אגו לא קטן. באוטוביוגרפיה שלו, ליבון הלם ז”ל סיפר עליו לא מעט סיפורים שפחות מחמיאים לאישיות שלו. אבל כישרון ענק היה לו תמיד.
את הקולות בשירים שכתב הוא תמיד השאיר לאחרים. בודדים מאוד הקטעים שהוא גם שר בעצמו לפני קריירת הסולו. רק שם הוא הפך בגדול יותר למבצע. אך רבבות משיריו יישארו לעד קלאסיקות ענק של אמריקה. עכשיו עם מותו, גאר’ת הדסון נשאר החבר המקורי היחיד של The Band שעדיין איתנו. אחת הלהקות שהכי השפיעו עליי בתחילת הדרך עם מוזיקה, כמעט והתפוגגה לגמרי.
עוד חודש של 2021 עבר, עוד מוזיקה חדשה יצאה לאוויר העולם. מכיוון שכתבתי כבר בהרחבה על אלבום האולפן שהכי בלט לי בפברואר ואחרים פחות הלהיבו או על אש קטנה אצלי בינתיים, אני מתמקד הפעם בכמות היפה של הוצאות מחודשות/ארכיון שיצאו החודש. והיו לא מעט כאלו. הנה כמה מהבולטות אצלי במהדורת סיכום חודש של הוצאות מיוחדות.
The Band – Stage Fright 50th Anniversary Deluxe Edition
באיחור קל של חצי שנה, שוחררה גרסת הדלוקס ל-Stage Fright, האלבום השלישי של The Band שציין בשנה שעברה יובל ליציאתו. זה תמיד היה אלבום מאוד אהוב עליי והגרסה המחודשת שלו היא דרך מצוינת לחזור אליו ולשירים הללו. הגרסה החדשה כוללת מיקס טרי לשירים (עם סדר שונה מהמקור), אבל הסיבה להאזין לה מבחינתי היא שתי תוספות שמשוחררות פה לראשונה.
ליבון הלם תמיד היה חבר The Band האהוב עלי. בחודשים הראשונים של הבלוג, לפני עשור, הקדשתי לו פוסט לכבוד יום הולדתו השבעים דאז. כמעט שנתיים לאחר מכן ליבון נפטר, חודש לפני יום הולדתו ה-72. היום הוא היה אמור לחגוג שמונים אם היה עדיין בחיים.
לכבוד ציון שמונה עשורים להולדתו, הקדשתי לו שעתיים ספיישל בתכנית הרדיו של הרמוניה דרומית. שעתיים שהם חגיגה של המוזיקה שהשאיר אחריו, מהימים של The Hawks והשנים הראשונות כחלק מ-The Band, עד לקריירת הסולו והקאמבק האדיר שעשה בשנים האחרונות לחייו, עם קול חדש ופעילות ויצירה מעוררת השראה.
אפשר להאזין לתכנית באתר הקצה ובדף ה-Mixcloud שלי וכאן למטה:
הוא היה חלק מרכזי באחד ההרכבים החשובים של שנות השישים והשבעים. הקול שלו ותפקידו כמתופף השאירו חותם בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, השורשים שלה והשירים הקלאסים שבקעו מגרונו. על הדרך הוא גם היה בין השאר שחקן, מפיק, סופר וחולה סרטן שכמעט לקחו לו את אותו קול מוכר שנשאר חקוק בהיסטוריה.
וכיום? ובכן, כיום הוא פשוט מוזיקאי ויוצר בן 70 שנמצא בשיא חדש בקריירה המוזיקלית שלו וממשיך להופיע ולייצר לאמריקה ולעולם מוזיקה שתישאר איתנו לעד.
ליבון הלם נולד ב-26 במאי, 1940. את התהילה שלו הוא קיבל כמתופף והקול המרכזי של The Band. אותו הרכב שגיבה את דילן, הקליט איתו ופרץ בזכות עצמו בסוף שנות ה-60 עד הסיום של הליין-אפ המקורי עם הוואלס האחרון ב-1976.