ספיישל Houses of the Holy

השבוע לפני 50 שנה שוחרר האלבום החמישי של לד זפליןHouses of the Holy. האלבום אולי הכי צבעוני ומגוון שלהם מבחינה מוזיקלית. כזה שעדיין מכיל את הבלוז-רוק של האלבומים הקודמים, אבל גם פוזל להשפעות אחרות, מדו-וואפ ורגאיי ועד ל-Fאנק, עם קצת יותר קלילות ואף הומור בשירים ויצירה.

ועם כל זה, “Houses” לדעתי אלבום נהדר של זפלין. כזה שעם השנים הערכתי יותר ויותר. לציון יובל שנים ליציאתו, שידרתי ספיישל של שעתיים על כל הדרך שהובילה לאלבום, הסשנים השונים, ההופעות, ה-Outtakes, ההשפעות והסיפורים מסביב. ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה וגם פה:

פלייליסט:

Led Zeppelin – No Quarter (Keyboard Overdub – No Vocal)
Led Zeppelin – Houses of the Holy
Led Zeppelin – Next One (Over The Hills And Far Away Guitar Mix Backing Track)
Led Zeppelin – Walter’s Walk
Led Zeppelin – The Overture (The Song Remains The Same Guitar Overdub Mix)
James Brown – Get Up Offa That Thing
Led Zeppelin – The Crunge
Led Zeppelin – Dancing Days (Live 1972)
Led Zeppelin – Over The Hills And Far Away (Live 1972)
Led Zeppelin – The Ocean (Live 1972)
Led Zeppelin – Best One Yet (The Rain Song Mix Minus Piano)
Led Zeppelin – The Rover
Jimmy Page & Robert Plant With The Bombay Orchestra – Four Hands
Jimmy Page & Robert Plant With The Bombay Orchestra – Friends
Rosie And The Originals – Angel Baby
Led Zeppelin – D’yer Mak’er
Led Zeppelin – Black Country Woman
Led Zeppelin – The Song Remains The Same (Live 1973)
Led Zeppelin – The Rain Song (Live 1973)
Led Zeppelin – No Quarter (Live 2007)

לד זפלין Houses of the Holy
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: שירת הברבור של זפלין

היום לפני 40 שנה שוחרר אלבום האולפן האחרון של לד זפליןIn Through The Out Door. זה תמיד היה לי האלבום הכי שונה בדיסקוגרפיה שלהם, מכל מיני בחינות, גם בטיבו. האלבום הזה החזיר את זפלין אחרי שנתיים של הפסקה ללא הוצאות או הופעות. מאז המוות הטראגי של בנו של רוברט פלנט.

בסוף 1978 הם הגיעו לשבדיה להקלטות מהן הוא יצא. מי שהכי בולט באותן הקלטות והכתיבה והיצירה הבסיסית של האלבום, זה ג’ון פול ג’ונס. זה לגמרי האלבום שלו. הוא היה מגיע מוקדם לאולפן ועובד על שירים לפני החברים האחרים בלהקה. פייג’ ופלנט יותר התרחקו ושישה מתוך שבעת השירים באלבום שייכים בגדול לפול ג’ונס בתור כותב ראשי.

למרות זאת, אני לא חושב שהם מגיעים לרמה גבוהה, במיוחד ביחס לאלבומים הקודמים של זפלין. ואני אחד שמאוד אוהב את ג’ון פול ג’ונס (וחושב שבשביל לשמוע את הכוח האמיתי שלו בתור אמן מוביל צריך לדעתי לקפוץ 20 שנה קדימה ולשמוע את אלבום הסולו האינסטרומנטלי הנפלא שלו Zooma מ-1999).

בכל אופן, גם ההפקה תמיד היתה לא משהו מבחינתי, יחד עם ההיעדרות וההתרחקות יותר של החברים האחרים, זה תמיד היה By far האלבום הכי חלש אצלי של זפלין. גם היחיד שלהם שמעולם לא היה לי איתו חיבור מיוחד. אף פעם לא עשה לי את זה כל כך. מה גם שהשיר הכי מוכר ממנו (All My Love) הוא לדעתי השיר הכי לא מייצג של זפלין שאני באמת אוהב.

החודש לפני: ספיישלים ו-50 שנה לאלבומי בכורה

החודש לפני 50 שנה שוחררו שניים מאלבומי הבכורה היותר חשובים בעולם המוזיקה. שני אלבומים שהוציאו לדרך שתי קריירות אייקוניות, שאחת מהן עדיין רצה ובועטת. אלו היו האלבומים הראשונים של לד זפלין ושל ניל יאנג בתור אמן סולו.

לכבוד ציון הדרך לשני האלבומים הללו, הקדשתי להם ספיישלים מעמיקים ברדיו הקצה. הנה הם פה, עם קצת מילים ומידע ואפשרויות האזנה. בנוסף, מוקדם יותר החודש ערכתי ושידרתי גם ספיישל על ההוצאות המיוחדות האהובות עלי של 2018. מצרף אותו בסוף הפוסט גם כן לכל חוויית הספיישלים שהגשתי בחודש הנוכחי.


 

באמצע שנת 1968, אחרי שנתיים של הצלחה, מתחים, חשיפה, ריבים ושלושה אלבומים, ניל יאנג עזב את באפלו ספרינגפילד ויצא לראשונה לדרך עצמאית בתור אמן סולו. דרך שהחלה רשמית בינואר של 1969 עם יציאת אלבומו הראשון. אלבום שלא נחשב כאחד הקלאסיים שלו ודי התכסה בצל הגדול של שורת האלבומים המוצלחים והפופולריים שהגיעו אחריו.

אם שואלים אותי, לאלבום הבכורה של יאנג יש לא מעט יופי. כזה שזקוק ליותר תשומת לב ומייצג בנוסף את השיא של כל התקופה המוקדמת, היותר תמימה והרגישה של יאנג, רגע לפני שחבר לקרייזי הורס באותה שנה, הפעיל דיסטורשן עם Old Black והתפוצץ והפך לשם ענק בתחילת שנות השבעים עם ההוצאות הבאות.

50604637_2213619595356176_1255336460068847616_n

אלבומי שנות הנעורים

בתקופה האחרונה עוברת מין רשימה כזו בפייסבוק של בחירת 10 האלבומים שהכי השפיעו עליך בתור נער, בשנות העשרה. לא תמיד אני משתתף בדברים האלה, אבל אם כבר כן, אז שיהיה עם טיפה יותר תוכן ועומק עם תוספת מילים. אז החלטתי לבחור עשרה אלבומים שמייצגים בשבילי את תחילת החיבור הרציני עם מוזיקה, בגיל 15 עד 19. זו כנראה תהיה הרשימה הכי לא ניינטיזית לאחד שהתבגר בניינטיז, אבל תמיד (ובמיוחד אז) נמשכתי יותר לדברים אחרים שלא כולם שמעו, או שודרו ברדיו וכדומה. ספציפית גם בתחילת הדרך העמוקה עם מוזיקה, נמשכתי נורא לדברים משנות השישים והשבעים וקצת פחות למה שקורה מסביבי באותו הרגע. למרות שעדיין יש פה נציגים כאלו.

אז זו העשיריה שלי, עם טקסטים והסברים והמון נוסטלגיה מבחינתי. במיוחד כשחזרתי גם לחלק פה אחרי הרבה שנים. כמו כן זו הצצה קטנה ואישית לדברים שהתחילו אצלי את הרומן המוזיקלי, הז’אנרים ומה שהתפתח הלאה. אם בא לכם להוסיף בתגובות גם רשימה כזו משלכם מהתקופה ההיא, או אפילו כמה אלבומים בודדים בלבד, לכו על זה. אשמח לקרוא.


 

Aerosmith – Nine Lives
51JsOVXE7nL