בהפרש של 15 ימים בחודש נובמבר 1946, נולדו גראם פרסונס ודוויין אולמן. שני מוזיקאים שלא ממש היה ביניהם קשר, אבל חולקים המון במשותף. שניהם מתו מוקדם ובמפתיע באמצע שנות העשרים לחייהם. שניהם השאירו חותם ענק בשנים ספורות מאוד של יצירה. שניהם השפיעו על ז’אנר שלם ושניהם גם היו אמורים לחגוג החודש יום הולדת 70.

בנימה האישית, שניהם גם מייצגים בשבילי המון בחיבור למוזיקה ואותם ז’אנרים שהם הזניקו ואף היו להם חלוצים. כל אחד הכניס אותי לעולם שלם של מוזיקה ובסיס שהוביל אחריו המוני השפעות ואמנים אהובים אחרים. גראם פרסונס עם הקאנטרי-רוק הקוסמי שלו ודוויין אולמן עם הסאונד (והסלייד) של הרוק הדרומי.

הפגישה המוזיקלית הראשונה שלי עם פרסונס היתה כשקניתי הוצאת יד-שניה מ-1990 שמאגדת את שני אלבומי הסולו שלו על דיסק אחד; GP, שכבר כתבתי עליו ועל פרסונס בהרחבה בעבר ביום ההולדת ה-40 של האלבום, ואיתו Grievous Angel, שיצא אחרי המוות ואחזור אליו אחר כך. למעשה התחלתי מהסוף והלכתי אחורה, שם גיליתי עולם קטן, אבל שלם מבחינת יצירה, שסחף אותי לחלוטין. החל מהאלבום עם ה-International Submarine Band, דרך הופעת האורח עם ה-Byrds וההשפעה הגדולה של פרסונס על האלבום Sweetheart of the Rodeo ושני האלבומים הראשונים של ה-Flying Burrito Brothers. צמד אלבומים, שהראשון ביניהם – The Gilded Palace of Sin, נחשב אצלי עד היום כאלבום הקאנטרי-רוק הכי טוב אי פעם.