סיכום שנה, הקדמה:
מאיפה לעזאזל מתחילים לסכם את השנה הזו? משפט ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים במהלך החודשים האחרונים, כשהתחלתי לחשוב על כתיבת הפוסט הזה. כי לא ככה חשבתי שאפתח את פוסט סיכום השנה המסורתי הראשון של העשור הנוכחי. זו הייתה שנה מוטרפת, מדכאת ומוזרה. כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני. שנה כמעט ללא הופעות והמון דברים נוספים שנלקחו ממני ומאיתנו.
הרבה בגלל כל מה שאבד לנו ונעצר, נשענתי השנה עוד יותר על כל המוזיקה החדשה. זו שכן המשיכה לצאת החוצה, בכמויות. והיה הרבה טוב ממנה. לכן יצא שזה פוסט הסיכום הגדול ביותר שלי עד כה, עם 60 אלבומים שבחרתי לייצג. כאלו שעשו לי משהו השנה והיה איתם איזה חיבור מיוחד ואישי. אלו שפעלו אצלי כפסקול מסוים לשנה המשוגעת הזו, או תפקדו כמשענת ומשהו להיאחז בו.
באותו הקשר של הטירוף המשתולל, נפרדנו השנה גם משניים מיקירי הבלוג הזה, שארצה להזכיר ולהביא להם עוד מחווה קטנה. בנוסף למילים איתן נפרדתי מהם והספיישלים שהקדשתי למוזיקה שהשאירו מאחור: ג’ון פריין האהוב, שהיה קורבן מצער כ”כ של המגיפה הנוראית של 2020, ואיתו ג’סטין טאונס ארל היקר, שעזב את העולם בגיל 38 בלבד. מי שהיה פה בסיכום הראשון של הבלוג ב-2010 והמשיך לככב אצלי כל הזמן. הם יוזכרו כאן גם מאוחר יותר בין השורות ואלבומים של אחרים.
