זה היה לפני כעשור וחצי, כשהייתי בתחילת שנות העשרים שלי. שמעתי את סוזן טדסקי מבצעת את Angel From Montgomery ומשהו בשיר הזה משך אותי נורא. הוא הוביל אותי לאלבום הבכורה של ג’ון פריין מ-1971. אלבום שאת השירים בתוכו פריין כתב בערך באותו הגיל בו אני גיליתי את המוזיקה שלו. וזה די מדהים, כי זה אלבום שמלא בכתיבה הרבה יותר מבוגרת מהבן-אדם שהיה אחראי עליה בזמן אמת. משם נתפסתי נורא חזק והמשכתי לשאר הדיסקוגרפיה וכל העולם של ג’ון פריין התגלה לפני.
אני די שבור ומאוד עצוב כרגע. ניל קאסל נפטר. שוק טוטאלי. ניל היה אחד הגיטריסטים והמוזיקאים הכי מוכשרים בסביבה, מהאהובים עלי ביותר וגם אחד האנשים הכי נחמדים שיצא לי לפגוש בעולם המוזיקה.
המוזיקה שלו ליוותה אותי כל הזמן. מה-Cardinals עם ראיין אדמס עד ל-Chris Robinson Brotherhood, ביצ’ווד ספארקס, GospelbeacH (איתם בדיוק סיים להקליט את האלבום המתקרב), Circles Around The Sun, הארד וורקינג אמריקנס, כ”כ הרבה תוספות והופעות אורח באלבומים של אמנים אחרים וכמובן קריירת הסולו היפה שלו. כזושמלאה באלבומים נהדרים וכתיבה שתמיד רציתי שאנשים יכירו. ניל היה פשוט מדהים בכל תחנה בחייו המוזיקליים.
בפרק זמן של חודש בלבד, דיוויד ברמן העניק לנו את אחד הרגעים המוזיקליים היפים של השנה וגם את הרגע הכי עצוב שלה כנראה.
הרגע היפה הגיע ב-12 ביולי כשהוא השלים קאמבק מטורף עם האלבום הנפלא של ה-Purple Mountains. אלבום ראשון של ברמן מזה 11 שנים ואחד שהיה שווה נורא את הציפיה. כתבתי בעמוד הפייסבוק של הבלוג שלי לפני כן על אותה הציפיה, על ההתלהבות ביום שיצא ולא מעט תשבחות אחרי שביליתי איתו כמה וכמה האזנות והשמעתי ממנו בתכניות שלי ברדיו הקצה. בימים האחרונים הוא גם היה אצלי בראש ועל הנייר ברשימות האלבומים שבטוח יהיו בסיכום השנה שלי, אפילו במקום מכובד וגבוה.
שני אלבומים מעולים של טום פטי חוגגים החודש ימי הולדת עגולים; 30 שנה ל-Full Moon Fever, אלבום הסולו הראשון של טום, ו-20 שנה ל-Echo, אלבום הפרידה האישי שלו ואחד הקרובים אלי ביותר בדיסקוגרפיה של פטי.
לכבוד ציוני הדרך שידרתי ספיישל של שעתיים ברדיו הקצה שהוקדש לשני האלבומים הללו. עם הסיפורים, השירים, הקטעים הנדירים יותר וכמובן החיבורים האישיים למוזיקה. לפני טקסטים שכתבתי על צמד האלבומים לימי ההולדת שלהם, הנה קישורים להאזנה לספיישל בפורמטים השונים, היכן שנוח לכם\ן:
עמוד ה-Mixcloud שלי \\ און דימנד באתר האינטרנט של הקצה \\ ב-Spotify של הקצה.
בשביל רשימת השירים המלאה אפשר לבקר כאן.
שתי אבידות בימים באחרונים של מוזיקאים גדולים. קודם היה זה מרטי באלין, מהחברים המקוריים של ג’פרסון איירפליין, שכתב והיה הקול של המון שירים מעולים. ואתמול היה לי ממש חבל לשמוע על מותו של אוטיס ראש, בגיל 84.
אוטיס היה מענקי הבלוז מבחינתי, מוזיקאי וגיטריסט ענק. אחראי גם על לא מעט שירים והקלטות שמהווים חלק מעמודי התווך של הז’אנר והשפעות על כ”כ הרבה אמני בלוז-רוק לבנים שהגיעו אחריו. הדוגמה הבולטת ביותר היא כנראה ההקלטה הרשמית הראשונה שלו בשנת 1956, עם I Can’t Quit You Baby. הוא היה הראשון להקליט את השיר של ווילי דיקסון. זה שאחר כך לד זפלין יהפכו ללהיט מזוהה איתם.
בלילה של הידיעות על מותו של טום פטי לא יכולתי לישון. כי זו היתה ההרגשה הכי קרובה של לאבד חבר. כי ככה הוא הרגיש, למרות שמעולם לא נפגשנו או דיברנו אחד עם השני. כי פטי היה ונשאר מהמוזיקאים האהובים עלי ביותר. אז בלילה הזה הוצאתי את הכל מהמדפים. ואיתו, זה באמת הכל. רציתי להיות מוקף במוזיקה הזו שליוותה אותי כל השנים. יש פה קריירה שלמה מונחת על הרצפה. יש פה כ”כ הרבה יותר ממוצרים פיזיים. הנה כמה דברים שהתמונה הבאה כוללת ובסוף ניסיון לקצת משפטי פרידה מחבר רחוק ומוזיקה קרובה שתמיד היו לצידי.
אז מה יש פה?
אחד הדברים הקטנים הכי זכורים ואהובים עלי אישית של גרג אולמן, זו הזעקה הקטנה שלו בהתחלה של It’s Not My Cross To Bear. זו הפעם הראשונה ששומעים את הקול שלו באלבום של האולמנים וגם מה שהיתה דלת הכניסה שלי ללהקה הזו, אי שם בתחילת הדרך הרצינית עם מוזיקה, עם רוק דרומי וה-Allman Brothers Band בפרט. הפתיחה של אלבום הבכורה המושלם שלהם כמובן מ-1969. יצירה מוזיקלית וקריירה שלמה שגרג מוציא לדרך בקטע מקורי נוטף בלוז ורוק ומוגש בקול העמוק, טיפה צרוד ונפלא הזה.
המוות הראשון של 2017 שממש מצער אותי. בוץ’ טראקס נפטר לפנות בוקר, בנסיבות עדיין לא ברורות ממה שהסתבר כהתאבדות ביריה, כנראה בגלל חובות. חודשים ספורים לפני יום הולדתו השבעים.
בוץ’ היה המתופף ואחד מהחברים המקוריים שהקימו את ה Allman Brothers Band ב-1969. אחת הלהקות היותר אהובות עלי, שמלוות אותי שנים רבות. חלק את עבודת התיפוף כל השנים עם Jaimoe והיה אחראי בולט לסאונד ועבודת ה-Rhythm Section של האולמנים לכל אורך הקריירה של הלהקה, מ-69 עד הופעת הפרידה שלהם ב-2014. הוא היה שם בכל התקופות וכל השינויים לאורך השנים של ההרכב, החלפת חברים והליין-אפים השונים.
בוץ’ טראקס (ימין) עם הליין-אפ הראשון והמקורי של האולמנים.
לפני שלוש שנים כתבתי כאן על האלבום My Favorite Picture of You. זה היה האלבום האחרון של גיא קלארק, אשר הוציא אותו בגיל 71. אחד האמנים הכי מבוגרים שהיו אצלי בסיכומי שנה. היה מגיע לו. האלבום ההוא היה מאוד אישי ומכיל פן של פרידה מרגשת, שעוד אחזור אליה בהמשך. אתמול גיא קלארק נפטר בגיל 74. הייתי בחוץ כשהגיעה הידיעה על מותו. שיחקתי כדורגל. מהמקומות השונים בהם אפשר למצוא אותי כשאני לא כותב על מוזיקה, מאזין לה בבית, או יושב בבית קולנוע. בהליכה ונסיעת האוטובוס הביתה רק רציתי לשמוע את האלבום הזה. עבר קצת זמן והיה נראה לי הכי מתאים, למרות שיש טובים ממנו. משהו בי נמשך למילים והתווים האחרונים שהוא הקליט. האחרונים באמת עכשיו.
ואז, אחרי ארבע וחצי שעות, חברי The Allman Brothers Band ירדו מהבמה בפעם האחרונה.
אבל הכל התחיל מוקדם יותר. אם זה מספר שעות באותו יום היסטורי במנהטן או ארבעים וחמש שנים קודם לכן בג’קסונוויל, פלורידה. קריירה שלמה התנקזה לתוך ה-Beacon Theatre בלילה של ה-28 באוקטובר 2014, להופעה האחרונה בהחלט של האולמנים. פרידה מיוחדת, מרגשת וארוכה שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנה, היום בדיוק לפני שנה.