בביקור הראשון שלי בניו יורק הייתי חייב להגיע לרחוב בו צולמה העטיפה של The Freewheelin’ Bob Dylan ולתעד את הרגע בעודי מדמיין את עצמי הולך שם מחובק עם מישהי גם כן, כמו שסוז רוטולו מחבקת (או בעצם מחממת) שם את דילן. אני עדיין מחכה לה… אבל בינתיים חגגתי השבוע יום הולדת עגול לאלבום שהצילום הזה עוטף, עם צלילה עמוקה לתוך המוזיקה שבפנים.

ספיישל 60 שנה ל-The Freewheelin’ Bob Dylan, עם כל המחאה, הרומנטיקה, הבלוז והגעגועים של דילן, השירים שנכנסו וגם לא נכנסו לאלבום וכמובן גם החיבורים והרגשות שהוא מעורר בי הרחק מהרחוב ההוא בניו יורק.

הקריירה הרשמית של בוב דילן לא התחילה ברגל ימין. אלבום הבכורה שלו, שכלל בזמנו רק שני שירים מקוריים, די נכשל. כמעט ולא נתנו לו צ’אנס בחברת קולומביה לשחרר אלבום שני. אבל באפריל של 1962 החל הסשן הראשון של הפולו-אפ לאלבום הבכורה. לדילן הייתה ערימה מטורפת של שירים חדשים שכתב ולא פחות מ-36 מהם היו מועמדים להיכנס לאותו אלבום שני.

במשך שנה שלמה נערכו סשנים שונים בהם הוקלטו השירים ובסוף 13 מהם נבחרו להיכנס לאלבום ששוחרר בסוף חודש מאי של 1963. אלבום שכלל הפעם רוב של שירים מקוריים, ערבוב של שירי מחאה ורומנטיקה שיצרו אלבום פולק על-זמני. כזה שהפך את דילן לזמר מחאה מוערך, הזניק את הקריירה שלו וכולל עד היום מספר קלאסיקות מטורפות שנשארות רלוונטיות. לאלבום הזה כאמור קוראים The Freewheelin’ Bob Dylan. עם העטיפה היפה של דילן וחברתו דאז, סוז רוטולו, בחורף של ניו-יורק. כזו שעוטפת את הכישרון הענק של דילן והשירים שקפאו בזמן וכמו המונים שהגיעו אחריהם, תמיד מפשירים לידינו בהתאם לתקופה.