ספיישל קארן דלטון

לכבוד הקרנת הסרט הדוקומנטרי “קארן דלטון: בזמן שלי” בפסטיבל דוקאביב, הקדשתי שעתיים ספיישל לסיפור ולמוזיקה של קארן דלטון. עם כל המוזיקה הכואבת והיפה (והלא רבה) שהשאירה אחריה, ההשפעות עליה ושלה על הדור הנוכחי, שני האלבומים ששחררה בזמן אמת ועוד הקלטות נדירות ששוחררו שנים אחר כך.

דלטון היא אחת המוזיקאיות היותר חביבות עליי, שמייצגות את הפולק האבוד ומוזיקה מושכת שהרבה גילו רק בתקופות מאוחרות, הרבה שנים לאחר שהוקלטו. היא הייתה כישרון אדיר בסצינת הפולק של גריניץ’ ווילאג’ בשנות השישים. מקורבת לפרד ניל, טים הרדין ובוב דילן, שהעריץ אותה והרעיף עליה שבחים (והופיע איתה בין השאר). אם העולם היה מסתובב סביבה קצת אחרת, היא הייתה יכולה להיות שם מאוד מוכר כיום, אך החיים שלחו אותה לדרכים מפתיעות וגם כואבות ושונות.

היא שחררה שני אלבומים נפלאים בזמן אמת, ב-1969 ו-1971, שלא זכו להצלחה מסחרית. אוצרות מוזיקליים שקיבלו את התהילה והכרה המגיעה להם רק שנים רבות לאחר מכן, יחד עם הקלטות אבודות אחרות ששוחררו הרבה לאחר מותה. עם קול שונה ומהפנט, בנג’ו, גיטרת 12 מיתרים וסיפור חיים שמומלץ לצלול לתוכו (הרבה בעזרת הסרט), קארן דלטון הפכה לאוצר חבוי ומסתורי שמאזינים ומבקרים מגלים ומנסים להתעמק בו עד היום עם המוזיקה וההקלטות שהשאירה אחריה. סיפור של החמצה וכאב, אך גם של הרבה כישרון ויופי.



ספיישל Fillmore East

אולם ההופעות של ה-Fillmore East בניו-יורק היה בית אגדי להמוני אמנים ולהקות שהופיעו שם בזמן שנות פעילותו, בשנים 1968 עד 1971. האולם הקלאסי הזה תחת חסותו של ביל גרהאם נעל את שעריו ב-27 ביוני של 1971. בדיוק חמישים שנה לאחר שנשמעו הצלילים האחרונים בפילמור, ב-27 ביוני של 2021, ציינתי יובל לסגירה והפירוק של האולם עם שעתיים ספיישל ברדיו הקצה.

השמעתי בספיישל ממיטב ההופעות האהובות עליי שהתרחשו ב-Fillmore East ואלבומי הלייב הנפלאים שהוקלטו שם ושוחררו לאורך השנים. עם הרבה חשמל, גיטרות, אנרגיות, מספר קטעים ארוכים ואהובים והרבה מהקסם שהתרחש על הבמה של הפילמור.

ניתן להאזין לספיישל באתר הקצה ובדף המיקסקלאוד שלי:

פלייליסט:

Jefferson Airplane – The Ballad of You and Me and Pooneil (Live 1968)
Sly And The Family Stone – Color Me True (Live 1968)
Mike Bloomfield & Al Kooper – That’s All Right Mama (Live 1968)
John Mayall – The Laws Must Change (Live 1969)
Jimi Hendrix – Power To Love (Live 1969/1970)
Grateful Dead – Casey Jones (Live 1970)
Ten Years After – Love Like A Man (Live 1970)
Neil Young & Crazy Horse – Down By The River (Live 1970)
Joe Cocker – Let’s Go Get Stoned (Live 1970)
Crosby, Stills, Nash & Young – Long Time Gone (Live 1970)
Derek And The Dominos – Got To Get Better In A Little While (Live 1970)
The Allman Brothers Band – One Way Out (Live 1971)
Humble Pie – I Don’t Need No Doctor (Live 1971)
The Allman Brothers Band – Don’t Keep Me Wonderin’ (Live 1971)

Fillmore East
Fillmore East Closing
אהבתם? שתפו את זה:

השירים שמתחת לעור: 50 שנה ל-Blue

באחת הסצינות הראשונות בסרט “כמעט מפורסמים“, הבמאי קמרון קרואו הכניס טעות מכוונת. בסצינה שמתרחשת ב-1969 בה ויליאם מילר הצעיר מגלה את התקליטים שהשאירה לו אחותו, הוא פוגש גם באלבום Blue של ג’וני מיטשל. המצלמה נשארת איתו רגע בזמן שהוא מעביר את היד על התקליט והעטיפה, כאילו חש את האווירה של האלבום עוד לפני שגילה את המוזיקה שלו.

הטעות פה נמצאת בשנה. כי Blue שוחרר רק ב-1971, שנתיים לאחר הזמן שבו הסצינה מתרחשת. אני זוכר שבהתחלה לא כ”כ הבנתי איך מישהו כמו קרואו, בסרט הנורא אישי הזה שלו, בחר לעשות זאת. זמן מה לאחר מכן, כשצפיתי לראשונה בגרסת הבמאי של הסרט, האזנתי שם גם לאודיו קומנטרי של קרואו ושם הוא מספר על הטעות הזו. אומר שהוא כ”כ אוהב את האלבום, כי הוא כ”כ אישי וחשוף, ללא בושה, שהוא היה חייב להכניס אותו לשם, למרות הטעות במודע.

הוא ממשיך לספר שהאלבום כנראה עדיין גם כואב לג’וני במובן מסוים ושהוא שמע ממנה שהיא כבר לא ממש מאזינה לו והוא רצה את הכאב החושפני הזה בתוך הסרט. אני משער שבמיוחד עם הגילוי של ויליאם הצעיר (שמבוסס על קרואו עצמו כנער), לפני כל הרגשות והטלטלות שהוא הולך לעבור בסרט, דרך המוזיקה. איזה מסע רגשי שמיטשל עברה גם עם עצמה, באופן אחר, שהוביל לעשרת השירים שנכנסו למה שהפך לקלאסיקה הכי גדולה שלה בקריירה.



ספיישל יום הולדת 80 לבוב דילן

השנים העמוקות הראשונות שלי עם מוזיקה כללו כמובן גם את בוב דילן. כמו עם הרבה מבני דורו, במשך הרבה שנים דאז צללתי עמוק פנימה עם המוזיקה שלו, בחקירות, האזנות, חיפושים, קריאה, ידע, ניתוחים וכל מה שהופך חיבור מוזיקלי למשהו הרבה יותר מיוחד וגדול מעוד אמן אהוב עליך. עם כל הרבדים הקצת מפחידים לפעמים שמסתתרים מתחת למשפט כמו “כן, אני אוהב את בוב דילן”.

התקופות האובססיביות שלי עם המוזיקה של דילן כבר עברו לפני הרבה שנים. בניגוד לכמה דינוזאורים אחרים שאני אוהב ככה מאז ועד היום, מתישהו איתו זה קצת הפסיק לרגש אותי כמו פעם. במיוחד בעשור היצירה האחרון שכבר פחות עניין אותי או התחבר אליי מבחינת המוזיקה החדשה שלו (למרות שהוצאות הארכיון האדירות המשיכו כן להלהיב ולשאוב אותי חזרה פנימה). אבל הרגש והחיבור ההוא, כמו התקופות, תמיד נשמר ונשאר עמוק אצלי בפנים ומדי פעם הוא נשלף החוצה. אם זה בגלל ציון דרך מסוים, הוצאת ארכיון טרייה או כל דבר שמוציא מהחיבור הפנימי הזה את הזיכרונות, ההנאה או התלהבות.



ספיישל 20 שנה ל-At Dawn

אחרי שחרור אלבום הבכורה ב-1999, My Morning Jacket המשיכה לצבור לעצמה עוד קהל ומאזינים. היא עדיין הייתה להקה די קטנה שממתינה לפריצה גדולה, אבל הזמנה להופעות בבלגיה והולנד בשנת 2000 עזרה להם להתחיל משהו גם מעבר לאוקיינוס, וכשחזרו הביתה המשיכו להופיע יותר מחוץ לקנטאקי ולקבל יותר תשומת לב בחוף המזרחי של ארה”ב.

בנוסף ג’ים ג’יימס המשיך לכתוב עוד שורה ארוכה של שירים חדשים. כל זה הוביל אותם בשנת 2001 למדרגה הנוספת עליה דרכו בדיסקוגרפיה. עם אלבום שני שהוא גם פולו-אפ ישיר בסגנון ואווירה לבכורה של The Tennessee Fire, אבל גם שאפתני יותר. עם כמה שירים יותר מורכבים ונסיוניים ועם אלבום של שעה ורבע שעד היום הוא עדיין הארוך ביותר שלהם בדיסקוגרפיה. לאלבום הזה קוראים At Dawn והשבוע הוא חוגג 20 שנה ליציאתו.

My Morning Jacket At Dawn

לכבוד ציון הדרך ובהמשך לספיישל על אלבום הבכורה ששידרתי לפני שנתיים, הגעתי שוב לאולפן הקצה ביום כשכולי My Morning Jacket והקדשתי את השעתיים של הרמוניה דרומית לספיישל 20 שנה ל-At Dawn. האלבום הכי Underrated מבחינתי של הלהקה (אולי יחד עם Evil Urges) שמכיל כמות אדירה של שירים מצוינים, שהרבה מהם לא זכו לאהבה וההערכה הגדולה בזמן יציאתם.

להאזנה לספיישל אפשר להגיע לאון דימנד באתר הקצה וגם לדף המיקסקלאוד שלי ופה למטה:

פלייליסט:



אלבומי חודש פברואר: מהדורת Reissues

עוד חודש של 2021 עבר, עוד מוזיקה חדשה יצאה לאוויר העולם. מכיוון שכתבתי כבר בהרחבה על אלבום האולפן שהכי בלט לי בפברואר ואחרים פחות הלהיבו או על אש קטנה אצלי בינתיים, אני מתמקד הפעם בכמות היפה של הוצאות מחודשות/ארכיון שיצאו החודש. והיו לא מעט כאלו. הנה כמה מהבולטות אצלי במהדורת סיכום חודש של הוצאות מיוחדות.



The Band – Stage Fright 50th Anniversary Deluxe Edition

The Band Stage Fright Deluxe

באיחור קל של חצי שנה, שוחררה גרסת הדלוקס ל-Stage Fright, האלבום השלישי של The Band שציין בשנה שעברה יובל ליציאתו. זה תמיד היה אלבום מאוד אהוב עליי והגרסה המחודשת שלו היא דרך מצוינת לחזור אליו ולשירים הללו. הגרסה החדשה כוללת מיקס טרי לשירים (עם סדר שונה מהמקור), אבל הסיבה להאזין לה מבחינתי היא שתי תוספות שמשוחררות פה לראשונה.


השנים שאחרי המסיבות: על Open Door Policy של ההולד סטדי

מאז שהודיעו עליו, Open Door Policy היה האלבום שהכי ציפיתי לו בתחילת השנה הזו. זה כבר אלבום האולפן השמיני של The Hold Steady והוא לחלוטין שונה מכל מה שהלהקה עשתה לפניו. שינוי שהתקבל אצלי מאוד בחיוב והבנה.

זה אלבום הרבה יותר Mellow ממה שהיינו רגילים מההולד סטדי. יש בו מעט יותר התנסויות וכדורים מסובבים בסאונד. פחות הכסאח החשמלי של ההמנונים והשירים המפוצצים בחשמל מן העבר, אבל עם מלודיות וריפים שכן מזהים ומביאים עימם משהו חדש לשכבות, לבסיס, לעומק ולמילים אותן הם מלווים. ויש בו חיבור נהדר של המוזיקה האולי-מתונה-יותר יחד עם הליריקה הנפלאה של קרייג פין.

בעיקרון Open Door Policy הוא האלבום הראשון שהליין-אפ הנוכחי של ההולד סטדי הקליט בתור יצירה שלמה שמייצגת הכי טוב את המילה “אלבום”. אותו ליין-אפ שכולל שישייה מגובשת מאז שהקלידן הנפלא פרנץ ניקולאי חזר להרכב לפני חמש שנים. נכון, השישייה כבר הוציאה את Thrashing Thru The Passion לפני שנתיים, אבל זה היה אלבום שרובו איגד סינגלים בודדים בתקופה הממושכת לפני יציאתו. ב-Open Door Policy זה לחלוטין שירים שכולם הוקלטו יחד, מאוד קרובים אחד לשני, מאותם סשנים ומההתחלה עם מחשבה על יצירה אחת שלמה.





ספיישל The Hold Steady

באמצע שנות התשעים במיניאפוליס, קרייג פין וטאד קובלר היו חברים בהרכב Lifter Puller. הם הספיקו לשחרר שלושה אלבומים ולא ממש זכו להצלחה גדולה עד שהתפרקו בשנת 2000 והצמד עבר לגור בברוקלין, ניו-יורק. היה נראה שהקריירה המוזיקלית שלהם לא תמומש בסופו של דבר, עד שביקור של קרייג בהופעה של הדרייב ביי טראקרס ב-2002 וצפייה נוספת ב-The Last Waltz של The Band, גרמו לו לרצות להקים שוב להקה ולנגן.

לא הרבה אחר, כך פין וקובלר שוב מצאו את עצמם יחד, בהרכב חדש, שמבוסס בניו-יורק, אבל הלב שלו עדיין במיניאפוליס. יחד עם חברים והרבה חופש ובלי הרבה ציפיות, הם הקליטו את אלבום הבכורה של הלהקה החדשה שלהם, כשהם משלבים רוקנ’רול, השפעות פאנק-רוק ואת הליריקה הסיפורית של פין שיוצאת החוצה כמו היפ-הופ פיוטי, עם מלא גיטרות וחשמל מסביב.


השירים באלבום מלאים בדמויות שמשקפות מסיבות, התמכרויות, נעורים ואהבות מדליקות וכואבות. האלבום שוחרר בשנת 2004 ופתאום תפס קהל חדש ומבקרים והתחיל משהו חיובי, מלהיב ומפתיע שרק הלך וגדל עם שני האלבומים שיבואו אחריו. לאלבום הזה קוראים Almost Killed Me וללהקה הזו קוראים The Hold Steady. מההרכבים היותר אהובים עליי בעשור וחצי האחרון, שמאז מחזיקים קריירה ודיסקוגרפיה מכובדת עם רכבת הרים מוזיקלית.

החודש הם שחררו את אלבום האולפן השמיני שלהם, Open Door Policy, ולכבוד זאת שידרתי Killer Party ברדיו הקצה בדמות שלוש שעות של ספיישל המוקדש ללהקה. עם סיקור כל הקריירה שלהם, האלבומים, השירים, הדמויות, הסיפורים, השינויים, ההצלחות, ההופעות, ההתפרקות שכמעט הייתה והחזרה הגדולה והמגובשת של הליין-אפ הנוכחי בשנים האחרונות. כולל גם נציגים מהאלבום הטרי.






האלבום שפגש אותי מחדש: 50 שנה ל-Tapestry

אפשר לכתוב רבות על העשייה, ההשפעה והקלטת השירים שמרכיבים את Tapestry של קרול קינג שמציין היום 50 שנה ליציאתו. אבל כמו הרבה מהקלאסיקות של סוף שנות השישים ותחילת השבעים שעברו אצלי באוזניים (רבים באובססיביות) בתחילת החיבור העמוק עם מוזיקה בזמנו, זה כבר מעלה אבק הרבה זמן ואני פחות מתעניין בלכתוב עליו אותם הדברים.

כיום מעניין אותי לקרוא על האלבומים האלה את הסיפורים והחיבורים האישיים. את הדברים שאי אפשר לקרוא בספרים או ברחבי האינטרנט (תכלס, אני ככה עם קריאה על מוזיקה בכלליות, אבל במיוחד עם אלו שכבר התעסקו בהם בלי סוף). ואחד הדברים הכי יפים במוזיקה בשבילי, הוא מה שקורה לפעמים בחיים שמחזיר לך פיסת יצירה, אלבום או שיר, ישר ללב, ואתה מתרגש מהם מחדש מכיוון אחר. אפילו אם היו כבר מאוסים עליך. וזה מדהים.

הדבר הזה קרה לי עם Tapestry לפני ארבע שנים בדיוק. כשישבתי בפברואר 2017 אצל המקעקע שלי שבדיוק סיים לעבוד על אחד משני הקעקועים הכי אישיים שיש עליי (וכולם כאלו), זה שכולל מעליו את הציטוט “…It would be so fine to see your face at my door”. שלושה חודשים לפני כן איבדתי חברה קרובה ששמה לימור למחלה הכי מאוסה ומעצבנת כנראה בעולם. חברה שהכרתי בגלל אותה אהבה וכתיבה על מוזיקה בין השנים, זאת לאחר שגילתה את הבלוג והתחלנו לדבר ולהחליף חיבורים וסיפורים בהתלהבות.

כמו שקורה לפעמים, ניצתה שם איזו להבה מטורפת של חיבור שהוביל להיכרות וקירבה מחוץ לכותלי האינטרנט שקשה להסביר. זו שמגיעה מבסיס של אהבה וסקרנות משותפת לצלילים, אמנים, שירים ואלבומים. סוג ההיכרות והחיבור עם האנשים הכי אהובים עליי בעולם. היא תמיד אהבה את קרול קינג וכמוני וכמו אחרים, לטוס להופעות בחו”ל היה לה חוויה שמנקה את הנשמה.







אלבומי חודש ינואר (2021)

סיקור אלבומים ראשון של הרמוניה דרומית לשנה זו, עם ההוצאות שבלטו לי בפתיחת 2021. כמה אלבומים שציפיתי להם ולא אכזבו, וגם קצת הפתעות משמחות. מבחר מאלבומי האולפן + לייב, EP ולא מעט צלילים טובים. בתקווה שהמוזיקה של השנה הזו תהיה פסקול יותר שפוי וכיף למציאות שהיא תמיד עוזרת לשרוד.


Farmer Dave & The Wizards Of The West

את Farmer Dave Scher אני אוהב כבר הרבה שנים. הוא מוזיקאי מוכשר, נגן פדל־סטיל וקלידים מעולה, וגם אם השם שלו אינו מוכר, ייתכן מאוד ששמעתן/ם אותו בעבר מבלי לדעת, במיוחד אם את/ה עוקב/ת אחר הבלוג שלי בין השנים. כי דייב שיתף פעולה עם המון אמנים והרכבים שאני אוהב. קודם כל הוא היה חלק מ-Beachwood Sparks ובנוסף ניגן בין השאר באלבומים של ג’ני לואיס, Vetiver, אלביס קוסטלו, קורט וייל, ניל קאסל, קאס מק’ומבס, ה-Skiffle Players ואחרים (שהרבה מהאירוחים הללו תוכל/י לשמוע ברוב התכנית של הרמוניה דרומית שהקדשתי לדייב שר ב־24.1).

בחודש החולף הוא שחרר אלבום סולו ראשון מזה תריסר שנים, כשהוא מגובה עם הרכב משלו – The Wizards Of The West. האלבום הטרי סחף אותי מהשמיעה הראשונה וזה כנראה האלבום שהכי חרשתי בחודש הראשון של 2021. הוא פסיכדלי, חללי, מלא גרוב וצלילים צבעוניים. אלבום אווירתי מאוד, שמגיע מקליפורניה השמשית, אבל עף ממנה כמו טיל למחוזות אחרים, מטייל מעל העננים ונוחת כל כך טוב על האוזניים. מומלץ בחום למי שמכירים את עבודתו וכמובן למי שלא. מהדברים היותר יפים שהוא עשה בקריירה וכמה כיף שהכישרון שלו פה בקדמת הבמה לאורך הוצאה שלמה, עם הקול והכלים והסאונד.