האלבום הזה לא התווסף לפוסט ההמלצות האחרון שלי לחגים, פשוט כי מגיע לו פוסט משל עצמו. לפני חצי שנה, בפוסט הראשון שלי כאן, כתבתי על ראיין בינגהם. כתבתי קצת על האיש, ציינתי את הזכיה הטריה שלו באוסקר ואת שני אלבומיו הראשונים. הפעם יש רק משהו אחד שאני רוצה לכתוב עליו וקוראים לו “Junky Star” – האלבום הטרי של בינגהם שיצא עכשיו.
עשיתי זאת בפסח, ועכשיו מגיעה הזדמנות נוספת לעוד המלצות לחגים. אז קבלו חמישה אלבומים שיצאו לאחרונה שכדאי לשים אליהם לב, לקנות מתנה לכם או לאחרים, או סתם לקרוא מה יש לי להגיד עליהם…
ג’ני לואיס, סולנית ההרכב Rilo Kiley, פצחה במקביל בקריירת סולו לפני ארבע שנים. אלבום הסולו השני שלה, Acid Tongue, יצא לפני שנתיים והיה אחת ההפתעות היותר נעימות שלי ב-2008. כעת היא חוברת שוב לשותף המוזיקלי שלה (וגם בחיים) ג’ונתן רייס והם הוציאו חודש שעבר את האלבום הזה, כצמד.
אתחיל בוידוי – בשלושת החודשים האחרונים לא כתבתי פה מילה. זה עדיין נחשב וידוי אם הדבר ידוע לכל ונמצא מעל פני השטח? זה לא שאני באמת מגלה משהו מפתיע או חדש…אבל לא משנה. אז לא כתבתי כאן כלום מסוף חודש מאי. אומנם לחודשיים הראשונים יש תירוץ (שהוא יותר בשביל עצמי מאשר הכלל) עם העבודה הרבה בשבוע הספר (בתור עובד בהוצאת ספרים) ואז מיד המונדיאל (בתור חולה כדורגל מגיל צעיר) שנמשך עד כמעט אמצע יולי. לחודש פלוס האחרון אין תירוץ. יכולתי להאשים את החום, אבל אני בן אדם של קיץ, זה לא מפריע לי.
הוא היה חלק מרכזי באחד ההרכבים החשובים של שנות השישים והשבעים. הקול שלו ותפקידו כמתופף השאירו חותם בהיסטוריה המוזיקלית של אמריקה, השורשים שלה והשירים הקלאסים שבקעו מגרונו. על הדרך הוא גם היה בין השאר שחקן, מפיק, סופר וחולה סרטן שכמעט לקחו לו את אותו קול מוכר שנשאר חקוק בהיסטוריה.
וכיום? ובכן, כיום הוא פשוט מוזיקאי ויוצר בן 70 שנמצא בשיא חדש בקריירה המוזיקלית שלו וממשיך להופיע ולייצר לאמריקה ולעולם מוזיקה שתישאר איתנו לעד.
ליבון הלם נולד ב-26 במאי, 1940. את התהילה שלו הוא קיבל כמתופף והקול המרכזי של The Band. אותו הרכב שגיבה את דילן, הקליט איתו ופרץ בזכות עצמו בסוף שנות ה-60 עד הסיום של הליין-אפ המקורי עם הוואלס האחרון ב-1976.
זכרונות מלפני שנה בדיוק עם קלפטון ברויאל אלברט הול. נעים להיזכר וראוי שזה יהיה כאן. המילים הבאות שעברו עריכה מסויימת היום, נכתבו לראשונה לפני שנה בפורום אגדות רוק בתפוז, אותו ניהלתי למשך למעלה משנתיים.
16 במאי, 2009.
שבת בצהריים, הצד הצפוני של הייד-פארק, לונדון. אני מתחיל את הצעדה מהמלון שלי לעבר ה-Royal Albert Hall, שנמצא בדיוק בצדו השני של הפארק. מזג האוויר של לונדון קריר, אך נאה, ואני בדרך לערב הראשון מתוך 11 של קלפטון באולם האגדי הזה. המקום אולי המושלם ביותר בשביל האגדה עצמה שמופיעה שם. מה גם שהוא כבר עשה שם ריצות מוכרות בשנים קודמות ואף אחד לא ישכח כמובן את ארבעת ערבי האיחוד שלו ושל Cream באותו המקום ב-2005. זה סוג של בית שני לקלפטון ורואים על הבמה שהוא תמיד שמח לחזור לשם.
דבנדרה בנהארט חוזר להופעה בישראל, ב-16 ביוני ב-בארבי ת”א.
בנהארט, שיחגוג 29 בסוף החודש, הוא אחד האמנים וה- Singer/Songwriters היותר מעניינים כיום בשטח. משלב מוזיקת פולק, יותר על הצד האלטרנטיבי שלה, עם הרבה טעימות והשפעות מגוונות שהדביקו לו את סגנון ה- Freak Folk. וזה מתאר אותו די טוב. סוג של היפי מודרני, קצת מוזר, על גבול הפסיכדלי והנסיוני, שעושה אחלה מוזיקה.
בעשור האחרון יצאו לו כמה אלבומים מצויינים. ביקר פה לפני 4 שנים עם שתי הופעות שלא הלכתי אליהן, כי בזמנו פחות הכרתי אותו. אחר כך הגיע החיבור והצטערתי על זה. עכשיו אני לא הולך לפספס את ההופעה. כרטיס כבר יש.
אוניברסיטת קנט-סטייט, אוהיו, הרביעי במאי, 1970 – ארבעה סטודנטים נהרגים מיריות חיילים בשטח הקמפוס, בזמן הפגנות נגד משטר הנשיא ניקסון ומלחמת וייטנאם.
אולפן ההקלטות Record Plant בלוס אנג’לס, קליפורניה, עשרים ואחת במאי, 1970 – ההרכב קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג מקליטים את השיר Ohio שנכתב על-ידי ניל יאנג לפני ימים ספורים.
אך הכל התחיל קצת לפני זה.
בסוף חודש אפריל של אותה שנה הנשיא ניקסון מודיע על כניסת צבא ארה”ב לקמבודיה, במסגרת ההשתלטות והפלישה של מלחמת וייטנאם הארוכה. אותה פעולה הניבה גל מחאות, כשהמפורסמת מהן התרחשה באוניברסיטת קנט-סטייט אשר נמצאת במדינת אוהיו. במשך כמה ימים בתחילת חודש מאי, סטודנטים יצאו למחות נגד המלחמה, נגד ניקסון, ובעד ביטוי השלום. אקט שהיה חלק בלתי נפרד במהלך העשור החולף של שנות השישים שלא מזמן הסתיים. מחאה שהייתה טמונה גם הרבה במוזיקה והאמנים שפעלו באמריקה בכל אותה תקופה.
לא כתבתי בזמן האחרון, יש קצת לחץ בעבודה ועיסוקים אחרים (ככה זה שעובדים בהוצאת ספרים ומתקרבים לשבוע הספר). אבל זה לא אומר שאין עדכונים! אז הנה כמה אחרונים למעוניינים והמעוניינות:
נתחיל עם הביקור המפתיע בארצנו הקטנה – הגיטריסט האגדי ג’ף בק הולך לנחות אצלנו ב-5 באוקטובר. ידיעה ששימחה אותי מאוד. בק שנים מהגיטריסטים האהובים עלי. אני אוהב במיוחד את ההרכבים להם היה שותף בשנות השישים: ה-Yardbirds כמובן (היה חלק משלישיית הגיטריסטים המופלאים של ההרכב, עם קלפטון לפניו וג’ימי פייג’ אחריו וגם תקופה קצרה ומלהיבה שלהם יחד בלהקה) ולאחר מכן ה-Jeff Beck Group שהוציאו שני אלבומים מצויינים בסוף אותו עשור של הסיקסטיז.
אתמול התיישבתי לראות את הסרט ששכרתי ב-DVD לסופ”ש, שהוא סרטו האחרון של הבמאי ווס אנדרסון – “Fantastic Mr. Fox”.
אתחיל בלהגיד שהסרט היה נפלא. אמשיך בזה שהסרט לא הגיע לישראל להקרנות רגילות בקולנוע ורק היה פה לאיזו הקרנה או שתיים מיוחדות בסינמטקים. בחודש שעבר הוא יצא ב-DVD בחו”ל (זון 1).
נורא נהניתי ואני חושב שזה העיבוד הקולנועי הטוב ביותר שעשו לספר של רואלד דאל, אחד מסופרי הילדים היותר מקסימים שדרכו בעולם הספרות. אנדרסון (“Rushmore”, “משפחת טננבאום”, “עמוק במים”, “רכבת לדארג’ילינג”), בצורה מאוד מיוחדת, הקים פה לחיים את אחד מהסיפורים הנפלאים הללו.
בסופ”ש הקרוב, או יותר ספציפית ביום שבת ה-17 באפריל, יחול זו הפעם השלישית Record Store Day. יום הציון המיוחד הזה, או החג הדי צעיר, החל ב-2008 ונחגג בשבת השלישית של חודש אפריל. האירוע חוגג ומציין את חנויות המוזיקה העצמאיות בארה”ב, וכמו כן בשאר חלקי הגלובוס. החנויות הקטנות, או אם תרצו ה”ביתיות” האלה, שלא קשורות לרשתות גדולות ולא ממש מפורסמות, אבל מכילות דברים שאי אפשר למצוא במקומות אחרים ומייצגות את המקום הכי חם לשוחרי ואוהבי מוזיקה בעולם. כאלה שעדיין קונים תקליטים (או מוזיקה מקורית בכלליות בכל פורמט “חי” כלשהו), אספנים, מאזינים מעמיקים ופשוט אנשים שאוהבים מוזיקה ואוהבים לחפש אותה, לראות אותה, להרגיש אותה ולדבר עליה. אנשים שאני נמנה בהחלט ביניהם 🙂