Here We Are In The Years

Time itself is bought and sold”
The spreading fear of growing old
“…Contains a thousand foolish games that we play

שנים שאני כותב ואומר את זה במקומות שונים ולאנשים שונים. איך יאנג ממשיך לשחק איתנו כל הזמן, בין אלבום לאלבום, פרוייקט לפרוייקט, ז’אנרים, סגנונות, נגני ליווי, הוצאות מהעבר ועוד. תמיד ציינתי שזה הדבר שאני הכי אוהב אצלו. זה שמשאיר אותו מבחינתי רלוונטי ומעניין כל השנים הללו. ואפילו במיוחד בעשור האחרון. איך כל אלבום שונה מקודמו, וגם אם בין לבין יש אלבומים רעים, אני בעד. העיקר שימשיך בחיפושים המוזיקליים שלו והשינויים. כי כל כמה שנים יוצאת איזו פנינה חדשה שמזכירה לנו בפעם האלף עד כמה המשחק המוזיקלי הזה של יאנג הוא מרתק. וטוב. לפעמים ממש טוב…

Neil Young & Crazy Horse – Psychedelic Pill

את השורות פה למעלה בתחילת הפוסט יאנג כתב באלבום הסולו הראשון שלו. 34 אלבומי אולפן ו-44 שנים אחרי, יאנג משחרר את “Psychedelic Pill”. אלבום ראשון של חומר מקורי עם Crazy Horse מאז Greendale של 2003. והמשחק מקבל חוקים חדשים. שוב. כרגיל.

מוקדם יותר השנה האיחוד של ניל וה-Horse הביא לנו את “Americana”, שסיפק מעט את הגעגועים אליהם יחד ולסאונד המלוכלך האהוב ששייך רק לשיתוף הפעולה הזה. הקאברים שלהם לשירי-עם ישנים היו עוד חידוש לא רע בכלל, אבל זה היה רק המנה הראשונה. העיקרית הגיעה עכשיו.

“…Footsteps in the Hall”

כל חודש יוני לא כתבתי כלום. היה זה חודש די מטורף, עם המון עבודה וגיחה לעוד הופעות בחו”ל. אז הגיע הזמן לסכם מה היה לנו שם. אני מחלק את הפוסט הזה לשלושה חלקים: בראשון כמה מילים על שני אלבומים שיצאו בתחילת יוני ולא הספקתי לכתוב עליהם. בחלק השני נמצאות החוויות שלי בחו”ל בהופעות של טום פטי ופרל ג’אם, ובשלישי הכנה קטנה ותזכורת למה שמגיע ארצה בשבוע הקרוב.

התחלנו.

חלק 1 – צמד האלבומים

אז יוני היה חודש עם דגש מוזיקלי חזק אצלי. בראש ובראשונה ההופעות, אבל עוד בהתחלה יצאו כמה אלבומים שממש חיכיתי להם. אלו השניים הבולטים ביניהם:

Chris Robinson Brotherhood – Big Moon Ritual

ממש החודש תעבור שנה מאז ההופעה האחרונה של הבלאק קרואוז, שנמצאים כרגע בהפסקה. בשנה שעברה ריץ’ רובינסון הוציא אלבום סולו ועכשיו הגיע תורו של האח הגדול, כריס. את ההרכב החדש הזה שלו, שכולל בין השאר את הקלידן של הקרואוז אדם מקדוגל והגיטריסט והיוצר הנפלא ניל קאסל, אני מכיר כבר הרבה זמן. שמעתי המון הופעות שלהם ובעיקרון זה אלבום שכבר הכרתי בו את כל השירים. זה לא משנה את העובדה שזה כרגע אחד האלבומים הכי טובים של 2012 מבחינתי.

שובו של הדוקטור

Dr. John – Locked Down

בחודש שעבר יצא האלבום החדש של מלקולם רבנאק. מי? סליחה, דוקטור ג’ון, כפי שמכירים אותו בשם הבמה שלו, או גם אפילו הפרסונה השניה של רבנאק שמוציאה את כל הקסם מהקלידים שלו כבר כמה עשורים טובים.

המוזיקה של הדוקטור תמיד היתה סוג של טקס מוזיקלי עם כל מיני ריחות וניחוחות. של בלוז, R&B, פופ, בוגי, רוקנ’רול ועוד. אני חייב להודות שאני לא מחסידיו הקרובים, אבל תמיד אהבתי אותו, במיוחד כששיתף פעולה עם מגוון אמנים שאני אוהב יותר או שאפילו השפיע עליהם מאוד (אני תמיד מודה לו כל פעם שאני שומע את “I Walk On Guilded Spilnters” שלו בגרסת Humble Pie בפילמור או ג’וני ג’נקינס מגובה ע”י דווין אולמן).

הסיבה שמשכה אותי לאלבומו החדש היא דן אורבך מה-Black Keys, שהפיק את אלבום ומנגן בו, ואני חייב להודות – הכימיה ביניהם פשוט נפלאה. הערבוב של הגיטרה של אורבך והסאונד שהוא מביא איתו משתלבים היטב עם המוזיקה של הדוקטור ועם זאת – עדיין מניחים למילים “דוקטור ג’ון” להיות בקדמת הבמה.

בחלק מהשירים פה יש קצת הרגשה של הבלאק קיז פוגשים  את דוקטור ג’ון הצעיר…כל הז’אנרים מהם הושפע עדיין מתערבבים כאן בעוד מתכון מוזר, שבתוספת של אורבך הוא פשוט עובד.

עם הציפורים לכיוון דרום

The Mastersons – Birds Fly South

האלבום הזה מסתמן כאחת התגליות היפות של השנה בשבילי. ה-Mastersons הם כריס ואלינור, צמד מוזיקלי וזוג נשוי. כל אחד לחוד שיתף פעולה עם מוזיקאים שונים עד שנפגשו לפני כמה שנים, איחדו כוחות, גם כצמד מוזיקלי וגם כצמד בחיים וחודש שעבר שיחררו את אלבום הבכורה שלהם.

כל אחד מהם מוכשר בפני עצמו. כריס מסטרסון יודע לשיר, לנגן היטב על מבחר גיטרות ולכתוב. אלינור וויטמור אותם הדברים ואף יותר (תוסיפו לזה כינור ומנדולינה בין השאר. היא עושה המון). לכל אחד הקול שלו, אבל כשהם יחד הם יוצרים קול שלישי נפלא. סגנון המוזיקה שלהם וההרמוניות מאוד מזכירים את ה-Jayhawks, ואין ספק שחובבי ההרכב הוותיק ממינסוטה יאהבו גם את ה-Mastersons. יש שירים שבהם הקול של אחד בולט וראשי יותר, ויש רגעי קסם שבהם הם שרים יחד לאותו המיקרופון ושם שומעים עוד יותר טוב את היופי שלהם ביחד.

שנה שעברה הם היו חלק מלהקת הגיבוי של סטיב ארל וכל ערב לזמן קצר הוא היה עומד בצד ומפנה את הבמה שלו לצמד הזה. הוא כנראה ידע מה הם שווים. עכשיו גם אנחנו.

“Birds Fly South” הוא אלבום חובה לכל חובב אלטרנטיב-פולק-קאנטרי-אמריקנה. כרגע הוא אחד האלבומים היותר מרעננים של 2012 אצלי ואחת המתגליות השנה. אין לי מושג מה קורה בחיים הפרטיים של הזוג הזה, אבל אם הם חיים כמו שהם יוצרים ומבצעים מוזיקה יחד, יהיו להם הרבה שנים מאושרות…

וודי גאת’רי קם לתחיה ו- M. Ward ממשיך בשלו

New Multitudes – New Multitudes

אחד הפרוייקטים המעניינים של השנה בינתיים יצא לא מזמן, תחת השם New Multitudes. השם הזה הוא סוג-של סופרגרופ הכוללת רביעיית מוזיקאים טובים ומוכשרים המגיעים כולם מהרכבי “אלטרנטיב” מוצלחים כיום:

ג’יי פרר (Son Volt), וויל ג’ונסון (Centro-Matic), אנדרס פרקר (Varnaline / Space Needle) וג’ים ג’יימס (My Morning Jacket).

הרביעיה הזו לקחה מילים שכתב וודי גאת’רי המנוח שמעולם לא היה בהן שימוש, יצרה להן את המוזיקה, חילקה את הקולות והמלודיות והפכה מילים על דף לשירים ואותם שירים לאחלה אלבום. אפשר להגיד שזה אלבום מחווה, אבל הוא ממש לא כזה. כלומר, הוא כן מביא הרבה כבוד לאותן מילים שמר גאת’רי השאיר אחריו, אבל הוא נשמע כמוצר נקי ומרענן שלקח את הבסיס הכתוב והפך אותו לאלבום גמור וחדש לגמרי.

הבסיס הוא כמובן אמריקנה פולקית ברוח של כותב המילים, אך החבר’ה פה משחקים לא מעט בין הסגנונות שהביאו איתם בהרכבים אליהם הם שייכים. מה שבאמת הופך את הפרוייקט למעניין ולא משעמם.

השנה יהיה ציון יום-הולדת 100 לאותו וודי גאת’רי (שמת ב-67). מחלוצי הפולק האמריקני שהשפיע על רבבות אמנים, השאיר חותם ענק בהיסטוריה של הפולק ושירי המחאה והיה בין השאר האב הרוחני של בוב דילן. זמן מצויין לשחרר לאוויר את האלבום, או הפרוייקט הזה ששמו New Multitudes, שבלי ידיעתו כתב גאת’רי לפני כמה וכמה עשורים ועכשיו הצלילים של אותם מילים מגיעים אליו שם למעלה בקולם של המוזיקאים של היום שיושבים על המורשת שלו. אני בטוח שהוא שומע את זה בחיוך.

Levon Helm 1940-2012

ליבון הלם נפטר אתמול. קצת לפני גיל 72, וזה עדיין מפתיע. במיוחד לאור הפעילות והמסירות שלו בשנים האחרונות וכל מה שיצר מאז שחשבנו שהסרטן עזב אותו והוא יצא לדרך חדשה.

ממש לפני שנתיים הקדשתי לו פוסט שלם לכבוד יום הולדת 70. שם כבר כתבתי הכל; על האהבה שלי ליצירות להן היה שייך. כל התקופה עם The Band. האוטוביוגרפיה המרתקת ואהובה עלי עד-מאוד. קריירת המשחק וכמובן תקופת הקמבאק המופלאה, מ-2007 עד הימים האחרונים…עם האלבומים המאוחרים, ערבי ה-Ramble ועוד. האיש אגדה מבחינתי. עכשיו כבר היה.

לפני כמה ימים אשתו ובתו יצאו בהודעה שליבון נמצא בשלבים אחרונים עם המחלה שחזרה והוא בדרכו לעזוב אותנו. הפתיע נורא שהסרטן חזר ובכזו פתאומיות ואופס, הנה הוא כבר סיים את חייו. כשהיה נראה שהוא התגבר על זה פעם הקודמת, ליבון הלם נכנס מבחינתי לעוד תקופת שיא בחיים שלו. עם שני אלבומי הסולו האחרונים אחרי שחזר לו הקול, ושלל העבודה וההופעות. זה היה מדהים. זה היה מלא השראה.

הבכורה מאלבמה

גל של אלבומים חדשים שאני מחכה להם יצאויוצאים החודש. שניים מהם לגמרי הפכו את החג להרבה יותר מענג אצלי.

Alabama Shakes – Boys & Girls

אחד האלבומים שהכי חיכיתי להם השנה יצא בשבוע החולף, וזה אלבום הבכורה של Alabama Shakes, ההרכב המצויין שמגיע, כמה מפתיע, מאלבמה (יותר ספציפית Athens שבאלבמה. לא להתבלבל עם הסצינה המוזיקלית של Athens שבג’ורג’יה). אני התוודעתי לאלבמה שייקס במהלך השנה שעברה, בזכות ה-Drive By Truckers המקורבים אליהם וכמה מכרים שלי שם מהדרום שהמליצו עליהם בחום. ה-Shakes פירסמו את עצמם בזכות ההופעות ואף הקליטו ושחררו ב-2011 ארבעה שירים ב-EP שתפס די מהר תאוצה ותיאבון לעוד. אז הנה עכשיו יוצאת המנה העיקרית באלבום ראשון שעונה לשם “Boys & Girls”.

המרכיבים של הלהקה הם רוק ו-Soul משובחים בטוויסט מודרני שלדעתי מביא להם משהו קצת אחר. אפשר להגיד שהם יושבים על השורשים של ה-R&B והנשמה הדרומית של וילסון פיקט וארית’ה פרנקלין ולוקחים את זה צעד אחד קדימה. קשה לעשות היום מוזיקה חדשנית, אבל אפשר להוסיף על ההיסטוריה וההשפעות טאץ’ שהופך את המוזיקה שלך למשהו שמעורר שוב את חוש השמיעה בסקרנות ונותר מעניין. ומעולה. וזה בדיוק מה שהאלבמה שייקס עושים.

פורטלנד, ממפיס וד”ש מסן פרנסיסקו של 68

השבוע ביליתי עם שלושה אלבומים חדשים שיצאו מוקדם יותר החודש. מנסה להספיק לכתוב עליהם שתי מילים שניה לפני שעוברים לאפריל.

Lucero – Women & Work

אז זה האלבום החדש של לוסרו, אחלה הרכב מ-ממפיס, טנסי. להקה שלא יודע כמה מכירים בארץ. אלו חבר’ה שמשוייכים נורא לסאונד של הדרום עם “אלטרנטיב קאנטרי” כמו שהרבה אוהבים לקרוא לזה. הם עושים רוק דרומי מטובל בגיטרות עסיסיות, קולות מריחים מאלכוהול ועם צד רגיש מפתיע שנמצא אצל לא מעט הרכבי “רוק דרומי” של פעם. הם מסוג הלהקות שישתלבו מצויין באיזה פאב שמשמיע  לינרד סקינרד, דרייב ביי-טראקרס, ג’וני קאש וטאונס ואן זאנט.

כבר עשור ש-Lucero מוציאים אלבומים, הם לא כ”כ חדשים בעסק. היציאה החדשה תחת השם “Women & Work” מייצגת אותם לא רע. היו להם כנראה אלבומים טובים יותר, אבל הוא בהחלט דרך מעולה להכיר ואז ללכת איתם קצת אחורה. נראה לי הוא יבלוט אצלי בתור אלבום קיץ טוב.

Lucero – I Can’t Stand To Leave You

Lucero – When I Was Young 

————————————————————————————————————–

Todd Snider – Agnostic Hymns & Stoner Fables

ממזרים חסרי לב

אפתח עם האלבום שצמוד לאוזניים שלי בשבועיים האחרונים:

Heartless Bastards – Arrow

האלבום הטרי הרביעי של ה-Heartless Bastards שטף אותי בגל של צלילים מענגים ושירים שאני חייב כל הזמן לחזור אליהם. ההרכב מאוהיו הפתיע אותי נורא באלבום עשיר מוזיקלית ובסאונד שלגמרי התחבר אלי. כולל הקול הסוחף של הסולנית אריקה וונרסטרום (השם שלה נשמע כמו דמות שנשלפה מהספר “נערה עם קעקוע דרקון”…לא? עזבו). בכל מקרה, היא נפלאה והלהקה מעולה וזה יופי של אלבום.

הנה שניים מהשירים היותר אהובים עלי משם:

Heartless Bastards – Only For You

Heartless Bastards – Skin & Bone 

—————————————————————————————————————-

נעבור לבוס…

Bruce Springsteen – Wrecking Ball

אלבום האולפן ה-17 של ספרינגסטין גם כן טרי על המדף. אני עדיין בשלב ההתחברות איתו, אבל בינתיים נראה שהוא לא רע בכלל. סוג-של אלבום סטנדרטי של הבוס של ניו-ג’רזי. לא יצירת מופת, אך עושה את העבודה.

טעימות:

Bruce Springsteen – Easy Money

Bruce Springsteen – Wrecking Ball

————————————————————————————————————-

הגשם המיילל, הבוס וצרות אחרות

אפתח עם אלבום השבוע הטרי שעשה לי את השבוע החורפי החולף:

Howlin’ Rain – The Russian Wilds

האלבום השלישי הטרי של Howlin’ Rain, שחיכיתי לו מאז שהכרתי אותם לראשונה לפני 4 שנים. אז יצא אלבומם השני, “Magnificent Fiend”, שהיה אחת ההפתעות הגדולות ביותר שלי של 2008. ההרכב מסאן פרנסיסקו נשמע כאילו לגמרי נשלף משנות ה-70. כאילו הם קפצו בזמן מאותו עשור. ואני מת על זה. תמיד תיארתי אותם כשילוב של Humble Pie פוגשים את The Faces…גם הסולן שלהם, איתן מילר, נשמע כמו הכלאה בין סטיב מריוט לרוד סטיוארט הצעיר.

יש ב-Howlin’ Rain השפעות נפלאות של אסיד-רוק, פסיכדליה, כל מיני Jam-Bands והרבה דברים טובים שהגיעו מסצינת סאן פרנסיסקו מאז ועד היום. הם גורמים לי להרבה הרגשה של חזרה בזמן, אך באותו זמן לחוש משהו טרי. בהאזנה הראשונה ל- “The Russian Wilds”, כבר בצלילים הראשונים של רצועת הפתיחה עם 8 הדקות של “Self Made Man” (ובמיוחד בסולו הענק באמצע), אמרתי לעצמי “הם חזרו!”. בינתיים זה האלבום האהוב עלי מבין אלבומי פתיחת 2012.

על ציור עטיפת האלבום אחראי האמן Arik Roper, שעשה גם את עטיפת האלבום הקודם שלהם (ובין השאר עושה עבודות לכל מיני אמנים שאני אוהב). כדאי לבקר באתר שלו ולבדוק גם עבודות אחרות.

טעימות: