אמריקאים בעבודה

פורסם בתאריך על ידי
2

הגל הראשון של אלבומי 2014 כבר מציף אותי והחבילות מחו”ל מגיעות אחת אחרי השניה עם המוזיקה החדשה של השנה. אז הנה קצת על שלושה אלבומים מפתיחת השנה הנוכחית.

 

הסופרגרופ
זה ממש כיף כשאמנים שאתה אוהב חוברים יחד להרכב חדש, גם אם זה משהו חד-פעמי ולטווח זמן קצר. הסופרגרופ (הראשון) של השנה כרגע הם Hard Working Americans. הרכב שכולל שני שמות שאני מאוד אוהב – טוד סניידר וניל קאסל. בהרכב נמצאים גם דייב סקולס מ- Widespread Panic ודווין טראקס, האח הצעיר של דרק טראקס (שנקרא על שמו של ההשפעה הכי גדולה על אחיו, דווין אולמן כמובן). אלבום הבכורה של החבורה הזו הוא למעשה אלבום של קאברים לשירים שאיכשהו עוסקים או קשורים ב-Working Class של אמריקה ומסביב. אפשר למצוא פה שירים של וויל קימברו, של הייס קארל וסיום כלבבי עם קאבר ל-Wrecking Ball של גיליאן וולש.

hard

הגרסאות של Hard Working Americans מוסיפות הרבה רוק-בלוז וקאנטרי-אמריקנה לתוצר המקורי. חלק מהשירים פה (שאני לפחות הכרתי קודם) מקבלים טוויסט הרבה יותר מגניב ממה שהיו במקור. אני לא חושב שהם יחזיקו הרבה זמן מעמד. גם ניל קאסל חוזר בקרוב להרכב המרכזי שלו בשלוש השנים האחרונות, ה-Chris Robinson Brotherhood. אבל בינתיים הקבוצה הזו יחד זה סבבה של דבר, גם אם דבר חולף.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי השנה 2013

פורסם בתאריך על ידי
18

עוד שנה עברה. שנה גדושה באירועים, טיולים, אנשים, התחדשויות, אהבות, אכזבות והמון המון מוזיקה טובה. אז בלי הקדמה ארוכה מדי, כי יש הרבה על מה לעבור – אני מציג בפניכם את הסיכום השנתי שלי, אלבומי השנה 2013.

הפעם ברשימה נמצאים 50 אלבומים שיצאו במהלך השנה החולפת. 46 מתוכם אלבומי אולפן בנוסף לשני אלבומי הופעה שהוקלטו בהפרש של 40 שנה בדיוק, עוד אלבום שהוא בעצם חגיגה ומחווה שהוקלט שנה שעברה והוצאה אחת של הקלטות ישנות שלא ראו אור קודם לכן. היה לי קשה להחליט אילו מההוצאות שלא הוקלטו השנה (אך כן יצאו השנה) להכניס לרשימה. השארתי בסוף בחוץ שלוש הוצאות מחודשותמורחבות ממש טובות בדמות הקופסא הגדולה של The Band ב-Academy of Music, ההוצאה השלמה והמלאה של Humble Pie ב-Fillmore והוצאת הדלוקס השווה של Mad Season.

אז אחרי שציינתי את אלו שלא יהיו כאן, נצא לדרך עם אלו שכן.

שניה לפני, תזכורת לסיכומים השנתיים הקודמים של הבלוג:

אלבומי השנה 2012

אלבומי השנה 2011

אלבומי השנה 2010

ועכשיו הכל מוכן. אז הנה ה-50 שעשו לי את השנה, עם כל הטקסטים, הסיפורים, המידע, העטיפות, הלינקים, המוזיקה וכרגיל בסוף קצת על הגיחות לחו”ל עם הופעות השנה שלי (עוד לינקים) וכו’. Enjoy!

———————————————————————————————————–

50. The Dexateens – Sunsphere
50

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

הזמן האבוד – 40 שנה ל-Time Fades Away

פורסם בתאריך על ידי
7

לניל יאנג יש הרבה אלבומים טובים, פחות טובים, מלוכלכים, בולטים, דחוקים לפינה, מיוחדים, נותנים בראש, חשמליים, אקוסטים, מפתיעים, מבריקים ואפלים. יש אבל אולי רק אלבום אחד שהוא כל הדברים האלה יחד.

בסוף שנת 1972, כשהוא רכוב על ההצלחה האדירה של Harvest, יאנג התכונן לסיבוב ההופעות שבעצם יגבה סוף סוף את אותו אלבום. ההרכב שעמד ללוות אותו בסיבוב הזה, מיד בפתיחת שנה חדשה, הם ה-Stray Gators, שגיבו אותו גם בהקלטות של Harvest. מי שהגיע לחזרות גם כן הוא החבר הטוב, הגיטריסט והכותב המוכשר דני וויטן מ”קרייזי הורס”. הוא היה אמור להצטרף לאותו סיבוב הופעות, אך היה כבר די עמוק בעולם השתיה והסמים והתקשה לנגן את השירים החדשים. ברמה כזו שיאנג, שתמיד העריך את וויטן עד-מאוד בתור מוזיקאי ואדם קרוב, שלח אותו הביתה. שעות ספורות לאחר מכן יאנג קיבל טלפון שבו הודיעו לו שדני וויטן נמצא ללא רוח חיים.

במשך שנים יאנג לא סלח לעצמו על המוות של וויטן. הוא האשים את עצמו בתור גורם מרכזי והיה לו קשה להשתחרר מזה. היה זה קרוב לסופה של השנה וסיבוב ההופעות של 1973 עמד להתחיל כפי שתוכנן. בעצם לא רק הסיבוב הזה או השנה הזו. האירוע המצער של דני וויטן היה בעצם הצעד הראשון בשרשרת אירועים שהתחילו ויצרו את התקופה הכי מוזרה, אפלה וכואבת של יאנג, ולדעתי האישית גם התקופה הכי יצירתית, מבריקה ומושלמת שלו בקריירה. התקופה של 1973 עד 1975. אליה נחזור בהמשך.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: מהדורה כפולה

פורסם בתאריך על ידי
3

חודש אפריל של שנת 1973 ראה שני אלבומים חדשים שהיוו סוף, או כמעט סוף-דרך לשניים מההרכבים הטובים ביותר מבחינתי של סוף שנות השישים\תחילת שנות השבעים.

ה-Faces היתה סופר-גרופ שנבנתה מתוך שני הרכבים אחרים; ה-Jeff Beck Group, משם הגיעו רוני ווד ורוד סטיוארט, וחברי ה-Small Faces לשעבר; רוני ליין, איאן מקלגן והמתופף קני ג’ונס. יחד הם יצרו את אחת הלהקות הבולטות של אותה תקופה. הם הוציאו כבר שלושה אלבומים מוצלחים כאשר הם הגיעו ל-1973 והזמן שלהם יחד עמד להגיע לקיצו עם אלבום אולפן רביעי ואחרון.

בתוך ה-Faces היו כאמור מוזיקאים מוכשרים. ביניהם רוני ווד והגיטרה שלו בתקופה לפני הסטונס, רוד סטיוארט בשנים הטובות שלו (תמיד אמרתי שאני יכול לסבול אותו רק עם הג’ף בק גרופ וה-Faces), הקלידן המעולה איאן מקלגן…אבל החבר האהוב עלי בהרכב תמיד היה רוני ליין. מי שניגן באס, אבל תרם הרבה מהכתיבה האישית שלו ולפעמים גם הקול. ליין, במיוחד באלבום האחרון Ooh La La, היה הלב של הלהקה. הצד השני של האלבום מבחינתי שייך לו ומלא בקסם והיופי של המוזיקאי הרגיש והמוכשר הזה. הצד שנפתח בקטע האינסטרומנטלי Fly In The Onitment וממשיך עם ארבעה שירים של רוני שאחד מהם הוא האהוב עלי ביותר. לא רק השיר האהוב עלי באלבום הספציפי הזה, אלא אחד השירים האהובים עלי ביותר בעולם. ואני מדבר על שלוש הדקות שבהן נמשך השיר Glad And Sorry.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

Positively Spring Time

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

חודש מרץ היה עמוס וללא כתיבה. הייתי בהופעות בחו”ל, רצתי את חצי מרתון תל אביב וחיכיתי ללא מעט אלבומים שיוצאים עכשיו בעונה הנוכחית.

אביב הוא תקופה שקטה יותר בכל מיני תחומים. מתרגלים כבר לשנה החדשה, נכנסים לשגרה בהרבה תחומים, בקולנוע זו עונת הסרטים היבשה אחרי האוסקר ולפני סרטי הקיץ. אבל במוזיקה האביב תמיד היה עמוס במלא אלבומים חדשים שאני מחכה להם. זה לא דבר שונה גם השנה. הרבה הקלקות על הזמנות דיסקים מחו”ל, עוד ועוד אלבומים נכנסים לוויש-ליסט וים של דברים חדשים שאני מחכה להם לשמוע. אז הנה שלישייה מתוך ים האלבומים שפותחים לי את העונה.

The Cave Singers – Naomi
naomi.11183v4

אלבומם הקודם של השלישייה מסיאטל היה אחת ההפתעות הנעימות ביותר שלי ב-2011. הפעם הגעתי מוכן אליהם ובציפיה. “Naomi” הוא אלבום שאני מרגיש איתו Follow-Up חיובי לקודמו, “No Witch”. להרכב הזה לגמרי יש את הסאונד שלו והוא כאילו המשיך לי את האלבום הקודם על אותה דרך. שזה אחלה במקרה פה.

לקחו כמה רצועות עד שהאלבום התרומם לי, אך הקסם של ה-Cave Singers הגיע יחד עם הפולק-רוק המרומם שלהם, ונשאר איתי עד הסוף. נראה לי “Naomi” הולך להיות פסקול די מוצלח לאביב. לחמימות והדברים הטובים בו בהרגשה הכללית.

Shine

Northern Lights

————————————————————————————————————

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

כמה טוב לא להיות מועמד

פורסם בתאריך על ידי
2

ביום ראשון הקרוב ייערך טקס האוסקר ה-85. יהיו שם כמה סרטים טובים וראויים, כמה הרבה פחות לדעתי, כמו כל שנה, אבל זו הזדמנות דווקא לכתוב קצת על מי שלא יהיה שם…אז הנה כמה מהאהובים עלי של השנה החולפת שלא נמצאים בטקס, בראשות אחד בולט שהיה צריך להיות שם בקטגוריה ספציפית, בנוסף אחר כך החצי השני עם ההימוריםפייבוריטיים שלי מאלו שכן יהיו שם.

The Perks of Being a Wallflower
מבחינתי זה הסרט הטוב ביותר של 2012 שלא נמצא בטקס האוסקר. העיבוד לספר ההתבגרות “כמה טוב להיות פרח קיר” של סטיבן צ’בוסקי, שהוא עצמו גם כתב את התסריט וגם ביים את הסרט. משהו שלא קורה הרבה בעיבודי ספרים ואולי בגלל זה התוצאה יצאה כ”כ טובה על המסך. את הספר לא קראתי בצעירותי, אלא לקראת צאת הסרט. הוא עשה אבל את העבודה ולא ציפיתי שהעיבוד הקולנועי שלו יצליח לגעת אצלי בכ”כ הרבה רגשות. כשיצאתי ממנו חשתי דברים שהיו בי בתור נער אחרי צפיות ראשונות בסרטים כמו “ללכת שבי אחריו” או “מועדון ארוחת בוקר”. הרגשתי שסוף סוף אחרי הרבה שנים הגיע סרט התבגרות מצויין. משהו שלדעתי לא היה בסביבה מספר שנים טובות.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: Dixie Chicken

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

בינואר 73 שוחרר אלבומם השלישי של Little Feat. האלבום שאחראי אולי הכי מכל לסאונד הייחודי להם.

ליטל פיט הם ממש לא הרכב דרומי כמו שהרבה חושבים. הם פשוט משלבים במוזיקה שלהם כ”כ הרבה אלמנטים ממקומות וז’אנרים  שונים שקשה לי להגדיר אותם גם “רוק-דרומי”. אם זה בוגי ובלוז, אמריקנה, R&B, קאנטרי-רוק ו-Soul ואפילו ג’אז ופיוז’ן. כל זה מתערבב בסלט המוזיקלי שלהם בראשות הכתיבה, הנגינה, המנהיגות והקול של לואל ג’ורג’ (Lowell George).

ג’ורג’ היה המנהיג הבלתי מעורער של הלהקה ואחד היוצרים המוכשרים ביותר בתקופה הזו אם שואלים אותי. הוא הוביל את ליטל פיט בכל אלבומי האולפן בשנות השבעים עד מותו המוקדם מאוד בשנת 1979 כשהוא בן 34 בלבד. הכישרון שלו בלט מבחינתי הכי מכל בארבעת האלבומים הראשונים של הלהקה ובמיוחד פה ב-Dixie Chicken והאלבום שקדם שלו Sailin’ Shoes. אבל הוא גם לא היה לבד. “Dixie” היה אלבום הראשון של שלושה חברי להקה החדשים; הגיטריסט פול ברר, סם קלייטון והבאסיסט קני גרדני. התוספת שלהם יחד עם הקלידים הנפלאים של ביל פיין נתנו למילים והקול של ג’ורג’ את הבמה המושלמת. תוסיפו לזה את קולות הרקע  של מקהלת הנשים הקטנה של הלהקה (ביניהן בוני ברמלט ובוני ראייט) ותקבלו את השילוב המושלם של רוקנ’רול ורגש סוחפים.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

My Morning Solo

פורסם בתאריך על ידי
3

אחרי עשור וחצי בערך של יצירה והופעות כמעט בלי הפסקה, רובן עם My Morning Jacket כמובן, ג’ים ג’יימס החליט סוף סוף להוציא לאוויר העולם אלבום סולו מלא ראשון. בשבילי היו אלה חדשות מרתקות, מכיוון ש-MMJ הן אחת הלהקות היותר קרובות אלי בשנים האחרונות. מאלו שכל אלבום בדיסקוגרפיה שלהן נמצא אצלי במדף, ההתעמקות איתן גדולה ושגם נדדתי במיוחד לארצות זרות רק כדי לראות אותן בלייב. תוצר הסולו המלא הזה יצא החודש תחת השם “Regions of Light and Sound of God”. ג’יימס תמיד פנה לכל מיני פרוייקטים וצדדים שונים בקריירה, מעבר ללהקה המרכזית שלו, וגם עכשיו אפשר להגיד שהוא הצליח שוב לחדש ואף להפתיע. גם אחרי כל האלבומים של MMJ, הפרוייקטים של Monsters of Folk ו-New Multitudes, ה-EP מחווה עם השירים של ג’ורג’ האריסון, והמון ביקורים בפסקולים, אלבומי מחווה למיניהם ואלבומים של אמנים אחרים. עכשיו הוא לבד. לגמרי לבד.

בסולו הבכורה ג’יימס הדגיש נורא את המילה “סולו”. הוא עושה פה ממש הכל כמעט לבד. המילים והכתיבה, המוזיקה, הנגינה ברוב הכלים, ההפקה והקטע האומנותי הכללי של האלבום, גם בפנים וגם איך שנראה מבחוץ. הופתעתי שאף אחד מחברי הלהקה שלו לא מתארח כאן, מלבד קרדיט אחד של קארל ברומל מ-MMJ, שגם כן לא קשור בכלל מוזיקלית (אחראי רק על תמונת העטיפה). כל הדבר הזה מעצים את העניין האישי פה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

החודש לפני: GP

פורסם בתאריך על ידי
4

ינואר 1973. הזמן בו משוחרר אלבום הסולו הראשון של הבן-אדם שלימד אותי מה זה “קאנטרי-רוק”.

בסוף שנת 73′ גראם פרסונס כבר לא היה איתנו, אבל הוא פתח את אותה שנה עם האלבום “GP”. הוצאה שהגיעה אחרי עבודות ואלבומים משובחים וטובים בשנים שלפניה עם ה-International Submarine Band, האלבום Sweetheart of the Rodeo של ה-Byrds לו היה שותף (והשפיע רבות על הסאונד שלו) ושני האלבומים עם ה-Flying Burrito Brothers. אבל רק בשנה שתהפוך לאחרונה בחייו הוא התיישב להקליט אלבומי סולו עם השם שלו לבד שמתנוסס על העטיפה, כמו ראשי התיבות שחתומות על אותו אלבום סולו הראשון.

פרסונס הגיע להקלטות של “GP” עם כל הניסיון מהנהגת ההרכבים הקודמים, כשהכישרון שלו נמצא בשיאו. אחד הדברים שתמיד הכי אהבתי אצלו הוא השילוב הזה בין שירי קאנטרי-רוק תזזיתיים לאלו הנוגים והשקטים שחודרים לך עמוק ללב. האלבום הזה הוא דוגמת מופת לכך. אני עדיין די זוכר את השמיעה והחשיפה הראשונה שלי לאלבום הזה, שהיה הפתח בשבילי לעולם של גראם פרסונס. עולם שאני אחר כך אכנס לתוכו בסקרנות רבה ועניין ואשאב כל דבר בו שאוכל להניח עליו את ידי. “GP” הוא האלבום שהביא אותי לאלבומים של ה-Flying Burrito Brothers והאחרים שציינתי פה בהתחלה שפרסונס היה שותף להם. לאלבום הסולו השני Grievous Angel. להקלטות המוקדמות ונדירות יותר של פרסונס. להופעות שלו, לפרק והקשר עם הרולינג סטונס, ולספרים, סרטים וכל פיסת מידע שקשורה לקריירה הקצרה שלו.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלבומי השנה 2012

פורסם בתאריך על ידי
14

הגיע הזמן הזה שוב…השנה 47 אלבומים נכנסו אצלי לרשימה. רציתי מספר עגול יותר, אבל לא הגעתי ל-50 והיה לי חבל להוריד כמה מהרשימה. אז יש לנו פה שישה אלבומי הופעה, הוצאה אחת מחודשת ו-41 אלבומי אולפן. יש טעימות לכל אחד, כרגיל המחשבות והטקסטים שלי ובסוף הפוסט גם כמה מילים, קישורים ותמונות מהופעות השנה שלי. הדירוג לא תמיד משנה, כי רוב הדברים האלה משתנים כל יום. אבל זה המצב אצלי לזמן כתיבת שורות אלו. אז מתחילים!

רק שניה לפני הנה תזכורת לפוסט אלבומי השנה 2011.

ועכשיו התחלנו!

47. Big Brother & The Holding Company – Live At The Carousel Ballroom

ההקלטה הזו שוחררה לכבוד ציון השנה למותו של אוסלי “Bear” סטנלי שנפטר ב-2011 והיה בזמנו סאונדמן די בולט וחשוב בסצינה של סן פרנסיסקו. הוא זה שהקליט את ההופעה הזו של ג’ניס ג’ופלין והאח הגדול ב-1968, חודשיים לאחר פסטיבל Winterland וכמה חודשים ספורים לפני שג’ניס עזבה את ההרכב שהזניק את הקריירה (הקצרה) שלה.

ההוצאה הזו אומנם מחזירה אחורה בזמן 40 ומשהו שנים לפני 2012, אך היא הזדמנות טובה ללכת קצת אחורה ולהיזכר כמה טובים היו Big Brother על הבמה, קצת לפני סוף הרומן עם גברת ג’ופלין.

Ball & Chain

Call On Me

===============================================================

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: