ארכיון הקטגוריה: קולנוע

ספיישל קארן דלטון

פורסם בתאריך על ידי
2

לכבוד הקרנת הסרט הדוקומנטרי “קארן דלטון: בזמן שלי” בפסטיבל דוקאביב, הקדשתי שעתיים ספיישל לסיפור ולמוזיקה של קארן דלטון. עם כל המוזיקה הכואבת והיפה (והלא רבה) שהשאירה אחריה, ההשפעות עליה ושלה על הדור הנוכחי, שני האלבומים ששחררה בזמן אמת ועוד הקלטות נדירות ששוחררו שנים אחר כך.

דלטון היא אחת המוזיקאיות היותר חביבות עליי, שמייצגות את הפולק האבוד ומוזיקה מושכת שהרבה גילו רק בתקופות מאוחרות, הרבה שנים לאחר שהוקלטו. היא הייתה כישרון אדיר בסצינת הפולק של גריניץ’ ווילאג’ בשנות השישים. מקורבת לפרד ניל, טים הרדין ובוב דילן, שהעריץ אותה והרעיף עליה שבחים (והופיע איתה בין השאר). אם העולם היה מסתובב סביבה קצת אחרת, היא הייתה יכולה להיות שם מאוד מוכר כיום, אך החיים שלחו אותה לדרכים מפתיעות וגם כואבות ושונות.

היא שחררה שני אלבומים נפלאים בזמן אמת, ב-1969 ו-1971, שלא זכו להצלחה מסחרית. אוצרות מוזיקליים שקיבלו את התהילה והכרה המגיעה להם רק שנים רבות לאחר מכן, יחד עם הקלטות אבודות אחרות ששוחררו הרבה לאחר מותה. עם קול שונה ומהפנט, בנג’ו, גיטרת 12 מיתרים וסיפור חיים שמומלץ לצלול לתוכו (הרבה בעזרת הסרט), קארן דלטון הפכה לאוצר חבוי ומסתורי שמאזינים ומבקרים מגלים ומנסים להתעמק בו עד היום עם המוזיקה וההקלטות שהשאירה אחריה. סיפור של החמצה וכאב, אך גם של הרבה כישרון ויופי.



רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

אלו הדברים הקטנים: האוסף הפרטי של כמעט מפורסמים

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

אחרי הפוסט האישי והחלק הראשון של הספיישל ברדיו (השני ביום ראשון הקרוב) לכבוד 20 שנה לכמעט מפורסמים, ממשיכים בחגיגות עם הצצה לאוסף אצלי בבית. לא הרבה אחרי הצפייה הראשונה לפני שני עשורים, כמעט מפורסמים הפך לסרט האהוב עלי. עם האובססיה והעומק והאהבה לסרט, גם התחלתי לרכוש כל מיני פרטי אספנות ו-Memorabilia. כולם נשמרו אצלי עד היום. אז הנה הפירוט של אוסף כמעט מפורסמים הפרטי שלי, עם המוצרים השונים והתוספות הפיזיות הללו לסרט עצמו.


המוזיקה:
(פסי הקול הרשמיים של Almost Famous ו-Untitled + השירים והאלבום של Stillwater)

Almost Famous Official Soundtrack – CD Edition

פס הקול הרשמי של הסרט על CD. לא משהו מיוחד, אבל מתחילים קודם עם הדברים הקטנים ואז מתקדמים למטורפים יותר. כולל 17 שירים מתוך הסרט, ביניהם אחד שלא באמת מושמע שם במקור, אלא מנוגן אקוסטי בסצינה ע”י השחקנים (Something In The Air של Thunderclap Newman). כמו כן שיר אחד של Stillwater נמצא פה, עם Fever Dog, הלהיט הגדול שלהם מ-73. עוד נגיע בהמשך לשאר השירים של הלהקה הפיקטיבית המופלאה.

בין השירים נמצא פה גם That’s The Way של לד זפלין. זו היתה הפעם הראשונה שחברי הלהקה הסכימו ששיר שלהם ישוחרר רשמית בפסקול ולא רק יושמע במהלך הסרט. קמרון קרואו הגיע במיוחד ללונדון כדי להקרין לג’ימי פייג’ ורוברט פלנט את הסרט ולקבל הסכמה. ארבעה שירים נוספים של זפלין נמצאים גם בסרט (ועוד אחד שהיה אמור להיות ונמצא איכשהו בסצינה חתוכה בתוספות של גרסת הבמאי).





רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

חגיגה של מציאות ודמיון ב-Rolling Thunder Revue

פורסם בתאריך על ידי
4

הסרט “יוקרה” מ-2006 (שהוא אחד האהובים עלי של כריסטופר נולאן) נפתח בהסבר למה כל קסם או אשליה ממש טובים מכילים שלושה חלקים; הראשון, בו הקוסם מראה לך משהו רגיל, חפץ או בן-אדם. החלק השני, בו הוא מעלים אותם והופך את הרגיל למשהו מדהים ומפתיע, כזה שאתה לא מבין את הסוד שלו וגם לא פותר אותו. כי אתה כמובן לא מסתכל היכן שצריך ואתה לא באמת רוצה לדעת. אתה רוצה שהקסם יעבוד עליך. אבל אתה עדיין לא מוחא כפיים, כי זה לא מספיק להעלים משהו, אתה רוצה לראות את זה גם חוזר.

וזה החלק השלישי הכי קשה בקסם מוצלח, המערכה האחרונה שתשלים את האשליה.

הסרט הדוקומנטרי החדש של מרטין סקורסזה על ה-Rolling Thunder Revue, סיבוב ההופעות האגדי של בוב דילן מ-1975, נפתח בסרטון קצר וישן של קוסם המעלים את העוזרת שלו ואז מחזיר אותה חזרה. טריק ברור וקסם היעלמות קלאסי שאחריו יוצא לדרך הדוקו המוזיקלי המצופה הזה. לא סתם סקורסזה פותח ככה, כי הסרט הוא לא ממש דוקומנטרי רגיל. אבל באותו הרגע בתור צופה אתה לא ממש יודע או חושב על זה. גם אני לא ציפיתי שיהיה פה דוקו שנע בין בדיה למציאות, אבל זה הטוויסט הקטן שסקורסזה הכניס כאן. השם המלא גם שהוא הביא לסרט הוא:
A Bob Dylan Story By Martin Scorsese

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2018

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

כמו תמיד בחודש פברואר וממש לפני האוסקר, מציג את הסיכום הקולנועי האישי שלי. עם כל הסרטים שהכי עשו לי את השנה שעברה, כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. הפעם צמצמתי ל-60 סרטים שחיבבתי\אהבתי בשני חלקים; קודם 38 עלילתיים ואחר כך עוד 22 דוקומנטריים.

זו היתה שנה קולנועית לא רעה, כזו שכללה לא מעט סרטים פחות מוכרים שאהבתי. כאלו שהוקרנו רק בפסטיבלים או לא הופצו בארץ מסחרית. באוסקרים השנה אין לי הרבה כאלו למשל ויש מועמדים בולטים שלא תמצאו פה, כמו The Favourite שחיבבתי, אבל לא מספיק, או “רומא” שלא ממש עשה לי את זה. ויש עוד כאלו שהרבה התלהבו מהם בשנה החולפת ואני פחות. אבל יש מספיק אחרים שעשו לי את זה כן והם נמצאים כאן בתור המלצות אישיות לכל המעוניינים. אז נתחיל.


חלק ראשון – הסרטים העלילתיים:

הסרטים הכי אהובים שהאוסקר לא מעריך בגלל הז’אנר שלהם:

Mission: Impossible – Fallout
לדעתי סדרת “משימה” הפכה לנהדרת החל מהחלק השלישי של ג’יי ג’יי אברמס, ומאז הסרט הרביעי שביים בראד בירד היא התעלתה עוד יותר והפכה להנאה גדולה ומלאת אקשן מצוין. את הקודם והנוכחי ביים כריסטופר מקווארי שעשה עבודה אדירה. גם בקודם, אבל במיוחד עם “Fallout”, שלא רק היה מסרטי האקשן הכי טובים של המילניום הנוכחי מבחינתי, אלא פשוט סרט קולנוע מעולה. לצערי סרטי אקשן אף פעם לא קיבלו כבוד באוסקרים מלבד קטגוריות קטנות של אפקטים\סאונד וכדומה. אני חושב שהגיע לו, מהסרטים היותר אהובים עלי בשנה החולפת ואני שמח מאוד שמקווארי גם יביים את שני החלקים הבאים. 

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

דוקאביב 2018: מומלצים מוזיקליים ועוד קצת

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

החודש יוצא לדרך פסטיבל דוקאביב ה-20 במספר. פסטיבל הסרטים הכי מגניב בסביבה, וכמו כל שנה הוא יכלול מגוון רחב ומעולה של סרטים דוקומנטריים. מכל ז’אנר, תחום ואיזור. בנוסף לחגיגות שני עשורים, במישור האישי הוא גם הולך להיות הכי מרגש שלי. גילוי נאות קטן – מאז תחילת 2018 אני עובד קבוע בצוות ההפקה של דוקאביב. גילוי פחות נאות הוא ששנים אני משוגע על הפסטיבל הזה בתור צופה וכותב בלי קשר על הסרטים שלו. אז זה לא משהו מפתיע או מוזר שאני מעלה פה פוסט המלצות עליהם. זה כן משהו שאני עושה פעם ראשונה לפני שהפסטיבל מתחיל, אחרי שהיתה לי הפריבילגיה לצפות במגוון סרטים מבעוד מועד. בנוסף לעבודה הרבה מאחורי הקלעים בחודשים האחרונים.

אז לכבוד זה, הנה פוסט המלצות קטן למספר סרטים, עם דגש על הפן המוזיקלי בשביל הבלוג, אבל עם עוד כמה פייבוריטיים שונים לגמרי אחר כך. יש בנוסף המוני סרטים טובים לראות, זה רק חלק קטנטן שיותר קרוב אלי שהחלטתי לכתוב עליו. מומלץ להיכנס לתכניה ולעבור על הכל, להגיע לצפות במלא סרטים וגם להגיד לי שלום על הדרך.

 

 Bad Reputation

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2017

פורסם בתאריך על ידי
6

כמדי שנה בחודש פברואר, הגיע הזמן לסיכום הקולנועי האישי שלי. קצת אחרי העומס של אלבומי השנה בדצמבר וקצת לפני טקס האוסקר. השנה הקולנועית החולפת התחילה די מקרטעת בשבילי, אך השתפרה בחצי השני שלה. צמצמתי ל-45 סרטים שבחרתי לייצג כאן, שאהבתי ברמות כאלו או אחרות. כולם כרגיל מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות.

כמו עם המוזיקה, הכל פה כאמור זה טעם אישי שלי, בלי איזה קביעות נחרצות. אז אפשר בכיף לקחת  כהמלצות אם אתם מחוברים לאותם טעמים קולנועיים שלי וגם אם לא. אז נתחיל.

הסרטים האהובים עלי מתוך המועמדים לסרט הטוב ביותר באוסקר:
movies2

Three Billboards Outside Ebbing, Missouri

הציפיה שלי לסרט הזה היתה גבוהה, ולא רק שהוא סיפק את הסחורה, אלא עשה אפילו יותר מכך. הסרט השלישי של מרטין מק’דונה (ברוז’, שבעה פסיכופטים) הוא גם לדעתי By far הכי טוב שלו. סיפור קטן ונפלא, תסריט מקורי מעולה, שחקנים נהדרים וכרגיל אצלו, ערבוב של קצת אלימות והומור שחור בתוך דרמה מבריקה. לגמרי ראוי לכל פרס שהוא מועמד אליו בטקס, במיוחד הסרט הטוב ביותר, השחקנית הראשית לפרנסס מקדורמנט, שחקן המשנה לסם רוקוול (שסוף סוף אחרי שנים מקבל את ההערכה שראוי לה, אני מת עליו) וכמובן התסריט המקורי.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

עוד 27 שנים: על העיבוד הקולנועי החדש של IT

פורסם בתאריך על ידי
להגיב

לא היו הרבה סרטים השנה שממש עפתי עליהם. במיוחד כאלו שהגעתי אליהם עם הרבה ציפיות והמתנה. אחד הסרטים שהכי חיכיתי להם השנה היה IT. סרט, או יותר מזה – עיבוד לספר, שסחב עמו הרבה משקל ושנים של אותה ציפיה. כזו שבאה על סיפוקה ברגע שכותרות הסיום של הסרט עלו. הסיפוק הזה כולל בתוכו הרבה רבדים, שרובם מגיעים מאהבה גדולה למקור – הספר של סטיבן קינג. מה שתמיד היה האהוב עלי שלו (לפחות מתוך אלו שקראתי). אז בתור חובב אימה בכלליות ומעריץ של הסיפור המקורי בפרט, באתי עם הרבה מטען. אז אני פורק אותו פה, עם המחשבות על הסרט, מה הוא כולל ומה לא, השינויים מהסיפור המקורי, ההקבלה למיני-סדרה הישנה שלו והציפיה הנוספת לחלקו השני.

 

“Politics always change. Stories never do”

במשך שנים היתה המתנה לעיבוד קולנועי ראוי לספר הקלאסי של סטיבן קינג מ-1986. בשנת 1990 שודרה המיני-סדרה של IT בטלויזיה. העיבוד הראשון והיחיד לספר עד השנה הנוכחית. אבל זה היה למסך הקטן. וכמו כן, הספר דרש העברה טובה יותר, עם דגש על בית הקולנוע. בתור נער אהבתי את המיני-סדרה. היא השפיעה עלי (עוד לפני ההיכרות עם הספר). אך כשחזרתי אליה בשנותי הבוגרות, ראיתי עד כמה היא מיושנת וכבר פחות מלהיבה או עשויה באופן ממש מפחיד או מושך בהיבטים השונים. במיוחד אחרי החשיפה לספר והקטעים הקיצוניים שלו, האימה וכל מה שהוא מכיל, שעוד רגע אגיע לזה. מה שכן, טים קארי נשאר סבבה בתפקיד Pennywise והיה דווקא מנקודות האור של המיני-סדרה.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

זאבים וכבשים: על Wind River וטרילוגיית הסרטים של טיילור שרידן

פורסם בתאריך על ידי
4

עד לפני שלוש שנים לא היה לי מושג מי זה טיילור שרידן. ואז ב-2015 יצא Sicario. הסרט הראשון שהוא כתב שממש אהבתי (יחד עם הבימוי של דני וילנב, עוד אחד שהפך לפייבוריט מובהק אצלי בשנים האחרונות). בשנה שעברה שרידן כתב גם את Hell Or High Water, אחד הסרטים היותר אהובים עלי של 2016, עליו גם קיבל מועמדות אוסקר לתסריט מקורי. השנה, או עכשיו, שרידן מגיע עם Wind River. סרטו השלישי כתסריטאי שלראשונה הוא גם ביים ובעצם חותם טרילוגיה לא רשמית שלו.

זו טרילוגיה לא רגילה או בהמשכים, אלא יותר באווירה וסגנון כתיבה של שלושה סרטי דרמת-מתח מצוינים לדעתי, עם סיפורים שונים שכוללים לא מעט אלמנטים מקבילים. אם זה ברקע שלהם, בכניסה פנימה לתוך אותם סיפורים קטנים והדמויות הבולטות שמצאו את עצמן שם ללא תכנון. עם המעשיות, הדם, הרגש, האובדן, משפחה, סבל, אלימות, פשע וסוג העלילות האלה שמתרחשות בצד הדרך ומגיעות מהקרביים של אמריקה.

למרות שהסיפור הקטן והחדש של 2017 מלא רבדים מעניינים וטובים בפני עצמו, קשה לי שלא לדבר עליו מבלי להזכיר את שני קודמיו. או להרחיב ולראות את ההקשרים והבסיס הזה שהוביל ל-Wind River. נכון, אפשר בכיף לצפות בכל אחד מהשלושה לחוד וליהנות ולהבין\להכיל אותם בלי קשר. הם הרי סרטים שונים לחלוטין. אך יש משהו בכתיבה של שרידן ובעולם הקטן הזה שלו בשלוש השנים האחרונות שגרם לי לרצות לכתוב בעצמי על כולם יחד. או על Wind River דרך הסרטים שקדמו לו והחוטים המקשרים מתחת לפני השטח של שלוש היצירות של שרידן.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

סרטי השנה 2016

פורסם בתאריך על ידי
8

כמדי שנה בחודש פברואר, קצת לפני טקס האוסקר וקצת אחרי המעמסה של פוסט אלבומי השנה בדצמבר, הגיע הזמן לאהבתי השניה לצד מוזיקה ולסכם את השנה הקולנועית. הפעם צמצמתי ל-40 סרטים שאהבתי מהשנה החולפת, חלקם בולטים יותר וחלק ראויים לציון. כולם מחולקים לקטגוריות שונות ומשונות. שנתחיל?

סרטי האוסקר\פייבוריטים אישיים:
oscars

מעבר אישי מהיר על כל המועמדים השנה:
La La Land היה סבבה, Moonlight היה טוב, Fences שיעמם אותי, Lion היה ככה-ככה, Hacksaw Ridge היה לא רע ו-Hidden Figures היה בסדר. אבל שלושה אצלי היו מעל כולם. לא רק מתוך המועמדים לאוסקר השנה, אלא בכלליות. זה נדיר שהסרטים האהובים עלי בשנה מסוימת גם מועמדים לאוסקר, אבל הנה זה קרה השנה עם שלישיית הפייבוריטים שלי:

Hell Or High Water
סרט שהיה אחת מהפתעות השנה ובצדק גמור. הסרט הזה משך אותי במיוחד בזכות הכותב שלו – טיילור שרידן, מי שהיה אחראי על התסריט של Sicario שנורא אהבתי. והוא לא אכזב גם הפעם. סרט מצוין, על פשע, משפחה, בית וכמה רחוק תלך עם הדברים הללו. אבל יש בו עוד הרבה ביניהם. בן פוסטר, כריס פיין וג’ף ברידג’ס מעולים, ובנוסף יש גם אחלה פסקול של ניק קייב ו-וורן אליס, יחד עם מספר שירים שמותאמים בול לאווירה והדמויות ומוגשים ע”י טאונס ואן זאנדט, גיליאן וולש, כריס סטייפלטון, ויילון ג’אנינגס. בשנה הקרובה שרידן אמור לשחרר את Wind River, סרט שהוא גם כתב וגם ביים והציפיה כמובן בשמים כרגע.

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה:

צלילים, סצינות וזכרונות: על הפסקולים והמוזיקה בסרטיו של קמרון קרואו

פורסם בתאריך על ידי
2

טוב, זה פוסט שכבר שנים חשבתי עליו, אבל לא הגעתי לכתוב. עכשיו הגיעה סיבה, עם עליית הסדרה החדשה של קמרון קרואו החודש – Roadies. קמרון הוא מהבמאים האהובים עלי, אז ניצלתי זאת ואני מגיש לכם כאן פוסט מיוחד וחגיגי על כל הפסקולים והמוזיקה בסרטיו, עם החיבור והצד האישי שלי, קישורים, פרטי טריוויה, זיכרונות, השפעות, סצינות וכמובן הרבה הרבה מוזיקה ושירים. אז נצא לדרך.

הקריירה הקולנועית של קמרון קרואו החלה ב-1982 עם Fast Times at Ridgemont High. סרט שהוא לא ביים, אבל כתב את התסריט על-פי ספר של עצמו. בסוף שנות השבעים, כשהוא עוד כתב לרולינג סטון, קרואו נשלח באופן סמוי כתלמיד לשנת לימודים אחת בתיכון בסן-דייגו. לאף אחד לא היה מושג שהוא לא באמת תלמיד שם, וכל מה שהוא עשה במהלך השנה זה לצבור חוויות ולהתבונן מהצד על המתרחש. אותן חוויות הובילו לכתיבת הספר Fast Times at Ridgemont High שיצא ב-1981 ומיד אחר כך כאמור לסרט הנושא את אותו השם. עם הסיפור והתסריט של קרואו ובבימוי של איימי הקרלינג (קלולס, תראו מי מדבר).

 MI0000010959

רגע, יש עוד! לחצו לקריאת המשך הפוסט >>
אהבתם? שתפו את זה: